אירוניית החומר


תערוכת הקרמיקה המוצגת בימים אלו בגלריית בית בנימיני היא ביטוי מרהיב לעוצמה שטמונה בחומר ובגודל. בתערוכה ״דג קטן זה לא דג גדול אבל קטן״ מציגים אמני קרמיקה שנבחרו בקפידה על ידי האוצרת דינה כהנא גלר. הציר המרכזי עליו נעות העבודות הוא ציר של משחק עם גדלים, גדול מול קטן. היצירות מפתות אותנו להתבונן מקרוב יותר, להתעסק ולחקור אותן, ובכך ממחישות את היכולת של יצירת אמנות ליצור מציאות חדשה ומרגשת עד לפרטי פרטים.

ירדן קילשטיין, תקשורת חזותית

תערוכת הקרמיקה המוצגת בימים אלו בגלריית בית בינימיני היא ביטוי מרהיב לעוצמה שטמונה בחומר ובגודל. בתערוכה ״דג קטן זה לא דג גדול אבל קטן״ מציגים אמני קרמיקה שנבחרו בקפידה על ידי האוצרת דינה כהנא גלר. הקו המחבר בין האמנים הוא חקירת הביטוי דרך חומר באמצעות טכניקות שונות והרכבי חומרים שונים. הציר המרכזי עליו נעות העבודות הוא ציר של משחק עם גדלים, גדול מול קטן. עצמים מוכרים מוצגים לפתע בגודל מינימלי, מה שלא מוריד מהעוצמה של היצירות אלא להפך. היצירות מפתות אותנו להתבונן מקרוב יותר, להתעסק ולחקור אותן, ובכך ממחישות את היכולת של יצירת אמנות ליצור מציאות חדשה ומרגשת עד לפרטי פרטים.

מיה מוצ׳בסקי פרנס, צילום: שי בן אפריים

כלי הקרמיקה של מיה מוצ׳בסקי פרנס מבוססים על מיכלי פלסטיק לניקוי הרצפה. הקרמיקה תופסת את מקומו של הפלסטיק, אשר לאחר שימוש חד פעמי לצורך ניקיון הבית לוקח לו שנים על גבי שנים להתכלות. גם קרמיקה, כמו פלסטיק, נשארת לנצח, אך בניגוד לפלסטיק היא הולכת יד ביד עם החומר הטבעי של כדור הארץ. הרקע מאחורי מיכלי ה"פלסטיק" מורכב מתמונות חתוכות של שמיים ועננים, ומעורר מחשבה של מציאות המשכית. תהיתי מדוע תמונות העננים והשמיים חתוכות בצורה שאינה סימטרית. האם זוהי דרכה של האמנית להעביר את הכעס והתסכול של הטבע על האופן שבו אנו מתנהגים לחומר המוענק לנו?

מיה מוצ׳בסקי פרנס מעידה על עבודתה: ״שיטוט מזדמן בשדרת חומרי הניקוי בסופרמרקט בתלפיות מעורר ניחוח של מקום וזמן אחר ולרגע מתמזגים הכאן והשם, המלוכלך והנקי, החם והקר, הזיכרון הפרטי בזה הקולקטיבי. בהמשך, לא רחוק משם, בסטודיו, יהפוך הגבס הלבן והמאובק לנוף מושלג וצח במאמץ חסר סיכוי.״ (מתוך דף המידע של התערוכה)

דניאלה יניב ריכטר, צילום: שי בן אפריים

עבודתה של דניאלה יניב ריכטר מורכבת מפסיפס פסלוני האלמוגים והשוניות שיוצר קונסטרוקציה של שלמות הטבע כפי שאנחנו אוהבים לדמיין אותו. מחד מדובר כאן בעקרון של פשטות היופי, מאידך מלאכת היד שהושקעה ביצירה היא מורכבת וגאונית. הטקסטורה הייחודית של החימר מבטאת את הטבעי ונותנת משמעות רכה לניגודיו, גסות מול עדינות וקשיחות, כל קשת החוויה ביצירה אחת.

יש כאן מהלך מעניין מצד אוצרת התערוכה, שבחרה למקם את היצירות של שתי האמניות אחת ליד השנייה ובאותו חלל משותף. כך נוצר אזכור של מעשה ידי אדם, מול מעשי הטבע. מחד יש כאן חיקוי של חפצים מלאכותיים (בקבוקי הפלסטיק) ומאידך של הטבע, כאשר בעצם, שניהם הולכים יד ביד מכיוון שכל החומרים שאנו יוצרים מהם מגיעים במקור מהטבע. הפרשנות שלנו נוצרת כאשר אנו מאתגרים את החומר הפשוט המוענק מהטבע במתנה, ורוקחים ממנו תרכובות חדשות. כך אנחנו מותירים את חותם האדם, לטוב ולרע, בתוך העולם.

דויד מוריס, תצוגה רחבה. צילום: שי בן אפריים

בקומה הבאה תמצאו את עבודתו של דויד מוריס, המפוזרת מקצה אחד של החדר לקצה השני. בפסליו מוריס לוקח את החומר הקשה והמאובן של החימר ומדמה ממנו גופים אנושיים על חלקיהם הפרטיים ביותר. הפסלונים פזורים במעגל ומזמינים את הצופה לסבוב במעגלי הטאבו האנושי. החומר מגוייס ונוקשה ומציג את הדחיסות והקפאון של החומרים הסודיים ביותר של בני האדם. אותו מקום שאמור להיות חופשי משיפוטיות אם תרצו, חשוף כעת בחומר מאובן. לצד הפסלונים המיניים יותר, חלקם ניתנים לזיהוי וחלקם מוצפנים, מוצבים גם פרצופי חימר בהבעה ספק המומה ספק מציצנית

אמנון ישראלי, צילום: שי בן אפריים

אמנון ישראלי יצר כדים מופלאים ביופיים ובגודלם, שמושכים את העין מיד עם הכניסה לתערוכה. חלק ארוכים יותר, חלק קצרים יותר, חלק מחוספסים וחלק חלקים, חלק רחבים בקצה וחלק צרים- כל הכדים מייצרים אפקט התפעלות. בתור חובבת מיניאטורות לא קטנה, הכדים הזעירים משכו את תשומת ליבי במיוחד. מכיוון שהם כה עדינים, נדמה שאסור לגעת בהם גם אם היו יושבים אצלי על המדף בבית. מעבר למשחקי הגדלים, ישראלי עשה שימוש גם בחומרים שונים, מסורתיים מול חדשניים שפורצים אל מעבר למסורת עשיית הכדים ומביאים אותה לממדים חדשים.

אמנון כותב על עבודתו: ״…כל תנועת אצבע היא שינוי והצורות מגלות עצמן לפניך. זה לימוד אינטואיטיבי של אפשרויות. בקטן הכל זורם מהר, צריך להחליט מהר ועל בסיס מחסן ידע שמצטבר בעשיה מתמשכת.״ (מתוך דף המידע של התערוכה)

דינה ברמן מייקון, צילום: האמנית

בחרתי לסיים עם עבודתה של דינה ברמן מייקון אשר העלתה בי זכרונות וכמיהה לילדות. ברמן מייקון יצרה מיניאטורות מרהיבות בחימר, ששלחו אותי היישר לכיתה ד׳ כשסבתא שלי לקחה אותי לתערוכה של מיניאטורות במוזיאון. התפעלתי מהם כל כך, שמצאתי את עצמי עומדת דקות ארוכות מול בית מיניאטורי מלא בחפצים ואישיות, מלא ברגש ועיצוב, ומדמיינת את חיי בתור ילדה זעירה בתוך הבית הקטנטן הזה. בעבודתה של דינה שוב הזיכרון עולה והניסיון לדמיין איך זה לחיות העולמן הזעיר של הדמויות הקטנות הללו שנראות כאילו אין להם דאגות בחיים, שלווים בשל היותם קטנים.

ברמן מייקון התמקדה בחפצי יומיום, גפרורים, ספסלים, פרחים ומטוסים. הטכניקה הדקדקנית מתבטאת בעדינות התוצרים ובדיוקם, בפרט במיניאטורות הגפרורים הדומיננטיות בעבודה. אותו חפץ זעיר שמתכלה תוך שניות מרגע שימושו זכה ליציקת חימר מפוארת, שהצליחה להעביר את הגמישות והחיות של העץ באמצעות חיתוכים זעירים. דינה כותבת על יצירתה: ״הבחירה בגפרורים הייתה לאור יכולת ההתלקחות וההתכלות המהירה של הגפרור, והעובדה שזה חומר זול, מוכר, שמיוצר בכמות אינסופית. יש המון אפשרויות להסתתר. הרבה מהעבודות סובבות סביב כלי תחבורה ורצון לברוח, ומצד שני יצירת דברים שמייצגים עבורי בית ורצון להישאר.״ (מתוך דף המידע של התערוכה)

דג קטן זה לא דג גדול אבל קטן
אוצרת: דינה כהנא גלר

בית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית
העמל 17, תל אביב

ימים שני עד חמישי: 11:00-19:00
ימים שישי וראשון: 10:00-14:00
יום שבת: 11:00-14:00
פתיחה: יום ה' 28/02/2019, 19:30
נעילה: שבת, 27/04/2019, 14:00
עלות כניסה: כניסה חופשית

ליצירת קשר: ירדן קילשטיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *