אני קונה משמע אני קיים


Deprecated: Function create_function() is deprecated in /home/hitacil/public_html/wp-content/plugins/wp-spamshield/wp-spamshield.php on line 2033

!Shop it הינו אשכול תערוכות בן שלוש קומות במוזיאון חיפה לאמנות, המציג עבודות של כ-70 אמנים ישראלים ובינלאומיים. המוצגים עוסקים בעולם הצרכנות ומקיפים את מגוון התופעות הנלוות לו בדרכים חדשניות ומרתקות. היצירות מעוררות את הצופים לשקול מחדש את זהותנו בתור צרכנים בחברה של היום ולשאול את עצמנו: האם אפשר גם אחרת?

ברטה שפירו, תקשורת חזותית

!Shop it הינו אשכול תערוכות המוצג במוזיאון חיפה לאמנות ועוסק בתרבות הצריכה, הבילוי הפופולרי של החברה המודרנית. פולחן הצריכה העכשווי מתקיים הודות לרצון שלנו להיות חלק מקבוצה, במקרה הזה קבוצת הצרכנים של עולם הזוהר. כי כמו שתעמולת הקפיטליזם מבטיחה לנו, אפשר לקנות אושר.

האשכול מחולק לארבע תערוכות יחיד ושמונה תערוכות קבוצתיות המשלבות מגוון עבודות של אמנים ואמניות מהארץ ומהעולם. לכל תערוכה נושא משלה שמתכתב עם התמה הכללית של 'תרבות הצריכה'. האמנים המשתתפים מגיבים לתופעות הלוואי של תעשיית הצרכנות, תופעות שנוצרות הן בעקיפין והן במודע במטרה לחזק את המנגנון הקפיטליסטי. החלוקה של האשכול לתת-תערוכות מאפשרת לנו לבחון את תפקידנו כצרכנים בחברה מנקודות מבט שונות ולהעלות שאלות משלנו על המצב הקיים.

 

יצירותיהם של בלו סימון פיינרו-"אין כסף" ואייל אסולין-"דביר" נפגשות בחלל התצוגה של "כסף בה"א הידיעה". צילום: ברטה שפירו

"Trash Culture" (תרבות זבל), התערוכה הפותחת את האשכול, חוקרת באילו אופנים זבל משמש כבסיס של התרבות העכשווית. כך למשל "הריקוד", יצירתה של ליהי שני, מצטטת את יצירתו הידועה של מאטיס (Matisse) ובה קבוצה של נשים רוקדות במעגל. שני שחזרה את הדימוי תוך שימוש בבובות מין ובריכות מתנפחות שרכשה באינטרנט. המפגש המפתיע בין הנמוך לגבוה מעלה שאלות לגבי תפקודה של האמנות הגבוהה בימינו, כמו גם על המגמה הגוברת של הקניות באינטרנט. נדמה כי בסופו של יום כל דבר יכול להיות מוצע למכירה, גם אם זו יצירה אמנות שבמהותה היא אנטי-צרכנית.

ליהי שני. "הריקוד"

לצד יצירתה של שני מוצגת עבודה של ויק מוניז (Muniz), אמן ברזילאי בינלאומי הידוע בזכות יצירות הענק שלו בהן הוא מרכיב דימויים מוכרים מעולם האמנות הקלאסית מחומרים לא שגרתיים תוך שימוש במלאכת יד. יצירתו "La Bacchante" מצטטת את גוסטב קורבה (Courbet) ועשויה כולה בשיטת קולאז' מגזירי תמונות של מגזינים. היצירה נוצרה בהדבקה ידני ולאחר מכן נסרקה והודפסה מחדש בגודלה העצום. התוצר המוגמר מציג לראווה את הפרטים הקטנים שהיו הולכים לאיבוד בגודלה המקורי.

 

ויק מוניז. "La Bacchante"

התערוכה ממשיכה לקומת הביניים שם מוצגות תהיות אמנותיות נוספות לגבי מקומו של הזבל בחיינו. היצירות מדגימות שימושים מתוחכמים בזבל יומיומי ליצירת דימויים השייכים לעולם האמנות הגבוהה. כך עושה גלינה בליך ביצירתה "שופינג על אדמת ארץ הקודש", בה היא משלבת חול מחוף הים עם שקיות פלסטיק ליצירת דימוי פשוט אך חד משמעי. היצירה מראה כיצד חשיבות הסביבה הולכת ונקברת תחת הררי הזבל החד פעמי.

 

גלינה בליך. "שופינג על אדמת ארץ הקודש"

התערוכה "כסף בה"א הידיעה" מציגה את הכסף והכוח הנלווה לו, המתורגם לתשוקה. העבודות מציגות תוצרי לוואי ותופעות של השימוש בכסף בעולם הקפיטליסטי, עולם של שפע שמעורר חמדנות לצרכנות אינסופית. כך למשל יצירתה של סינדי שרמן (Sherman), "ללא כותרת", מצליחה לתפוס בצילום את הריקנות הטמונה ברדיפה האובססיבית של עולם הזוהר אחר ערך. שרמן, שידועה בצילום פורטרטים עצמיים כשהיא מחופשת לדמויות שונות, מופיעה הפעם כשחקנית הוליווד שעבר זמנה.

 

סינדי שרמן. "ללא כותרת"

התערוכה "Dress Code" עוסקת בתעשיית האופנה המהירה, המתמרנת את רצונות הצרכנים כך שתוכל להמשיך ולייצר לעצמה נפח עבודה ולשגשג על חשבונם. מרבית היצירות בתערוכה עוסקות בניגוד בין שאיפתנו לביטוי עצמי ובין הרצון שלנו להיות חלק מקהילה, למשל קהילת האנשים שקונים את המותג. חברות האופנה מנצלות את הרצון להשתייך כדי למכור לנו את מוצריהן בקצב מהיר. אל מול האופנה המהירה ניצבת המגמה ההפוכה: האופנה האיטית (Slow Fashion) שואפת לאיכות מלאכת יד ולשימוש בחומרים מהעבר. ברוח זו, חלק מהיצירות בתערוכה משקפות את הכמיהה לחזור ללבוש המסורתי. כך בצילומו של טל ניסים המתעד שמלה בדואית מסורתית עשויה בקפידה, מוצגת על רקע לבן וסטרילי כאילו הייתה מוצגת בחנות. חלקים מהשמלה הרוסים משריפה ששרדה בעבר, מה שמשקף באופן סמלי את ערכי אופנת העבר הקמלים.

 

טל ניסים. "פריט מספר 2587"

התערוכה "Shopping Mall" מציגה את החוויה של שיטוט בקניון, מרחב סטרילי הנועד לשרת את התשוקות הנרקיסיסטיות שלנו לצריכה של תרבות העושר. כתגובת נגד, חלק מהיצירות מתייחסות לאלו שלא מוזמנים להשתתף בחגיגת הצריכה, אלו המשתייכים לאוכלוסיות בשולי החברה. ביצירתו "ראמדן ועמאר", רון עמיר מתעד את חיי אנשי השוליים שהתרבות הקניונית בוחרת להתעלם ממנה, שכן אין בידם את האמצעים לקחת בה חלק. ובכל זאת, הפרטים הקטנים בתמונה מרמזים שגם הם לוקחים בה חלק בדרכם.

 

רון עמיר. "ראמדן ועמאר", מתוך הסדרה שהות

התערוכה "סחורה מקודשת" מתמקדת במפגש בין דת ואמונה ובין שטחיותה של תרבות הצריכה. היצירות מותחות ביקורת על השימוש שעושה הדת בצרכנות למטרות רווח, וכך גם להפך, השתלטות תרבות הצריכה על חפצים דתיים. ביצירתו "באבא סאלי", גבי בן אברהם מציג את הצביעות המאופיינת בניצול ערכי האמונה לטובת ממון, שמובילה להשטחה וחיפצון של העולם הדתי. מדובר בתופעה נפוצה מאוד בישראל: בצילום מוצג דוכן בשוק שמציע ציורים של הבאבא סאלי לכל המרבה במחיר.

 

גבי בן אברהם. מתוך הסדרה "באבא סאלי"

הודות לעיצוב החלל, חווית השיטוט בין התערוכות מזכירה חוויה של ביקור בקניון. החלל נותן הרגשה סטרילית מלווה בצבעוניות מדוייקת שנועדה למשוך את הצופה פנימה. המניפולציה האמנותית של שימוש בכלים ששייכים בעצמם לתעשיית הצריכה פועלת לפי היגיון של פרסומת, אבל במקום לרכוש מוצרים במקרה הזה אנחנו מוזמנים לעצור ולחשוב על המצב הקיים. מדובר בחוויה מרעננת שמצליחה להוציא תגובות וביקורת מקהל הצופים. אחרי ביקור בתערוכה נותר רק לשאול את עצמנו: האם אפשר גם אחרת?

 

כל הצילומים באדיבות מוזיאון חיפה לאמנות.

 

אוצרת ראשית: סבטלנה ריינגולד

אוצרות: לימור אלפרן זרד, שקד שמיר

מוזיאון חיפה לאומנות
שבתאי לוי 26, חיפה
א'-ד' 10:00-16:00
ה' 16:00-19:00

ו' 13:00-10:00
ש' 10:00-15:00

פתיחה: 22.7.18
נעילה: 17.2.19

עלות כניסה: 45 ש"ח

ליצירת קשר: ברטה שפירו

 

 

תגיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *