בדבר השתיקות; עילית אזולאי


Deprecated: Function create_function() is deprecated in /home/hitacil/public_html/wp-content/plugins/wp-spamshield/wp-spamshield.php on line 2033

'בדבר השתיקות', תערוכתה החדשה של האמנית עילית אזולאי פורצת את חומות השתיקה המתקיימות בחברה שלנו ומאתגרת את הצופה לבחון את המציאות העומדת מולו/ה. העבודות המוצגות בתערוכה, שיש שיגידו שהן מופשטות, אנטי ריאליסטיות, מורכבות מאלפי חלקי פאזל של צילום היפר-ריאליסטי. לכבוד התערוכה, ישבתי לשיחה עם אזולאי על אמנות, צילום ומה שניתן לומר דרכם אודות נושאים שבדרך כלל נשארים בחסות הדממה.

מאיה דרור, תקשורת חזותית

'בדבר השתיקות', תערוכתה החדשה של האמנית עילית אזולאי פורצת את חומות השתיקה המתקיימות בחברה שלנו ומאתגרת את הצופה לבחון את המציאות העומדת מולו/ה. העבודות המוצגות בתערוכה, שיש שיגידו שהן מופשטות, אנטי ריאליסטיות, מורכבות מאלפי חלקי פאזל של צילום היפר-ריאליסטי. "אני מקבלת סימנים מהקירות, ויודעת שיגיע משהו", אומרת אזולאי בשיחה שערכנו לכבוד התערוכה: "החומרים שלי הם חומרים היפר- ריאליסטים, והם יוצרים קומפוזיציות לא ריאליסטיות, עם חוקיות של עולם אחר. יש כאן הרכבה לא נאמנה לחוקי המציאות הנצפית".

קומת הקרקע של התערוכה 'בדבר השתיקות', משמאל לימין: עבודה – "לך לך", עמדות האזנה וקריאה לעדויות הפדויים. צילום: אייל אגיבייב


אזולאי נולדה ביפו וכיום מתגוררת ויוצרת בברלין. היא בעלת תואר ראשון מהמחלקה לצילום בבצלאל, ותואר שני באמנויות בבצלאל. התערוכה הנוכחית שלה, המוצגת בימים אלו ב-CCA, מתמקדת בבניין בזכרון יעקב ששירת כמתקן חקירה זמני וסודי לפדויי השבי ממלחמת יום הכיפורים ב-1974. במקור הבניין נקרא "בית מבטחים", ולאחר מכן הפך ל"בית ההבראה של זכרון יעקב" בבעלות כללית וההסתדרות, שהיו שולחות את חבריהן לחופשה במלון הסוציאליסטי באופיו. הבניין ממחיש בצורה מאוד ברורה את המעבר של המדינה ממדינת רווחה למדינה יותר ויותר קפיטליסטית. אזולאי החלה לחקור את הבניין בנקודה קריטית בהיסטוריה שלו, בו הוא נכנס לתהליך שיפוץ שייסב אותו למלון פאר. השיפוץ היה אמור להמשך שלוש שנים אך בסופו של דבר ארך כשמונה שנים, בהן עילית היתה בסביבה וחקרה את ההתפתחויות וההיסטוריה של הבניין המשתנה לנגד עיניה.

"להקשיב עם המצלמה זה תהליך של סריקה איטית וכמעט מדיטטיבית. פירושו להסתכל על הסימנים של הקיר, של המקום. הם לאט לאט בונים את הקיר השלם. יש שימוש במצלמה שמוציא את הצלמ/ת החוצה. בצילום פורטרטים, למשל, יש משהו שממתג את סדרי העדיפויות של התמונה: איפה התאורה, איפה הצלמ/ת עומד/ת, ההעמדה של המצולמים. בפרויקט הזה יש הבאה של האינפורמציה בצורה שונה. עבודה עם מבנים בארץ היא נורא חזקה, אני רואה את המלחמה על הסיפור באתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים. הסיפור יכול מאוד להשתנות לפי הנרטיבים של מי שאחראי על האתר באותו רגע".

"הכניסה שלי לתוך ההיסטוריה של המקום היא לא דרך צינורות המידע, היא דרך קירות הבניין. יש אנשים שקוראים בקפה. אני? אני רגישה לקירות. אני מרגישה את החיים שהיו כאן קודם. כשיש מבנה שהוא מבנה לשימור, או מבנה ישן שהופך לאתר בניה, זה מקום שתמיד צפים בו דברים מהעבר. כאן, הקירות שתקו המון זמן. בדרך כלל הפרויקטים שלי נמשכים כשלוש שנים, אבל במקרה הזה רק אחרי שש שנים האינפורמציה התחילה לצוץ דרך חלומות, סימנים, דברים שגרמו לי לגלות עוד" מספרת אזולאי.

הקומה העליונה של התערוכה 'בדבר השתיקות', משמאל לימין העבודות: "שכרון השכחה", "יללה". צילום: אייל אגיבייב


ככל שעבר הזמן והאינפורמציה החלה להתבהר, התברר גם טיבה של הטראומה שכרוכה בעברו של הבניין,  ששימש כאמור כנקודת איסוף מידע וחקירה של פדויי שבי. אזולאי ערכה ראיונות עם רבים מפדויי השבי ושילבה אותם בתערוכה, כך שניתן להאזין או לקרוא את תמליליהם ולהתחיל להבין את התמונה הבעייתית והקשה של השתיקה. הפדויים חתמו על חוזה האוסר עליהם לדבר על החוויות שלהם בשבי, בבניין שבו נחקרו ובכל מקום אחר. "הייתי רוצה שהתערוכה הזאת תפתח את הדיבור בדבר ההשתקות. אני מרגישה את זה בתוך השדה של האמנות, ובהקשר הישראלי בכל מיני נושאים", אומרת אזולאי.

הקומה העליונה בתערוכה 'בדבר השתיקות', משמאל לימין העבודות: "בדף חלק", "חלום שלישי 'אני רואה מקומות'" צילום: אייל אגיבייב

אחד הדברים שהיו כל כך מיוחדים בפתיחת התערוכה הזו הייתה נוכחותם של חלק מהמרואיינים שהגיעו מכל רחבי הארץ. אזולאי ראיינה ארבעים ושלושה פדויי שבי, ולפתיחת התערוכה שלה הגיעה כעשרה, ביניהם גם כאלו שלא רצו להתראיין. לא לכולם יש קשר מיידי לעולם האמנות, אבל מדובר כאן בשיח משמעותי במיוחד עבורם, ובעצם עבור כולנו כחלק ממדינה אשר חיה בתוך מציאות מתמשכת של מלחמה.


חלל התערוכה מורכב משתי קומות, כל אחת שונה וייחודית. בראשונה תמצאו עדויות וראיונות עם פדויי השבי, ואת העבודה – "ב.:'…טוב, שנשב? יש לי חדשות טובות עבורכם רבותי…'". בקומה השניה יש סדרה של חמש עבודות נוספות של אזולאי, לצד עבודת הוידאו "Promised Lands", סרטה של סוזן סונטאג. בסרט, סונטאג מגיעה לארץ לאחר מלחמת יום כיפור, שנת 1974. היא מסתובבת לאורך גבולות ישראל וגם במדינות השכנות במטרה לתעד את שאריות המלחמה, כשהכל היה מאוד טרי. בין השאר, סונטאג פוגשת ברופא ששמח לשתף אותה בהמצאה שלו לטיפול בפוסט טראומה בעזרת פנטוטל, בהתבסס על שיטות שפותחו במלחמת ויאטנם. השילוב של הסרט בגוף התערוכה מאפשר לצופים ללמוד על רובד נוסף במציאות החיים של שבויי המלחמה ולהבין את התמונה הכוללת של עברו האפל של אותו בניין בזיכרון יעקב, אשר עד היום שותק את שתיקת החברה ואת סיפורם של פדויי השבי לאורך השנים.

באופן אישי, אני מאמינה שכולנו צריכים להכיר את החלק הזה בהיסטוריה המדינית שלנו, לא רק בימי זיכרון, לא רק בזמני טרגדיה או ניצחון, אלא להבין גם את המקומות של החיים שאחרי. התערוכה של אזולאי מספרת בצורה אינטליגנטית ומרתקת סיפור שהחברה שלנו השתיקה.


שם התערוכה: בדבר השתיקות
אוצר/ת: חן תמיר

גלריה: CCA

כתובת: צדוק הכהן 2, תל אביב

ימי ושעות פעילות: יום שני – חמישי 14:00-19:00, שישי 10:00-14:00, שבת 10:00-14:00, ראשון סגור.

תאריך פתיחה: 21 בפברואר, 20:00
תאריך נעילה: 18.04.2019
עלות כניסה: 10 ש"ח

ליצירת קשר: מאיה דרור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *