דן ריזינגר: 60 שנות עיצוב

דן ריזינגר הוא השם מאחורי עשרות לוגואים שמלווים אותנו שנים ארוכות. איך נראים העיצובים הגרפיים הקאנונים של פעם, והאם הם עדיין רלוונטים כיום? תערוכה במוזיאון ישראל מציגה אוסף של אבני-דרך בתרבות הוויזואלית, תוצאה של שישים שנות יצירה של מעצב יחיד ומיוחד.

ענבר פרץ, תקשורת חזותית

אחד המעצבים הבולטים והמשפיעים ביותר על התרבות הישראלית הוא דן ריזינגר, חתן פרס ישראל בתחום העיצוב לשנת 1988. צבעיו העליזים ופשטותו המתוחכמת כבשו את הקהל הישראלי, כמו גם חברות ומותגים רבים שהתהדרו בלוגואים ופרסומות בעיצובו. התערוכה “סימני דרך”, שאצר דן הנדל במוזיאון ירושלים, מסכמת 60 שנות פעילות פוריה של ריזינגר וחושפת אותנו שוב לעיצוביו הנפלאים שמהווים חלק מהנוף הישראלי מזה שנים.

 

חלל התערוכה, צלם: אלי פוזנר

כשנכנסים לחלל הגלריה, העין נמשכת מייד לקירות הצבועים כחול, אדום, צהוב וירוק, תמהיל עז של צבעי יסוד. צבע הוא ממלכתו הבלתי-מעורערת של ריזינגר, דור רביעי לשושלת מאסטרים בצבעות ודקורציה. ההתעמקות וההבנה שלו בתחום ניכרת בכל אחת מעבודותיו. הצבעוניות שלו משדרת הרבה אופטימיות, ומעין מסר של צמיחה והתחדשות. כאשר צפיתי בראיון עימו המוקרן על המסך בקיר הגלריה, ריזינגר דיבר על זה בהקשר של העלייה לארץ, אילו צבעים ואיזו תחושה מאפיינת את התקווה המחודשת עם ההגעה לישראל. משם נגזר מערך אמנותי שלם, אם לא שליחות, שהנחתה אותו בדרכו בהמשך ובהכרעות שקשורות לעיצוב המאפיין את ארץ ישראל בשלבי הקמתה והתפתחותה.

 

לוגואים בחלל התערוכה, צלם: אלי פוזנר

סמל ומסר

התערוכה כוללת אוסף מרשים של לוגואים, מתנוססים כדגלים ברחבי החלל, כל אחד מהם גאוני בפשטותו. הלוגואים שייכים רובם ככולם לחברות גדולות ומוכרות בשוק הישראלי, ורבות מהן מוסיפות להשתמש בו עד היום. בין השמות שזכו לעיצוב של ריזינגר תמצאו את דלק, טבע, טמבור, אל-על, שנקר, ואפילו ביטוח לאומי. מעבר ללוגו עצמו, ריזינגר סיפק גם עיצוב תדמית כולל עבור מרביתן. הבחירה להציג את הלוגואים זה לצד זה מוציאה אותם מההקשר הפרסומי הרגיל שלהם, והצורה היומיומית שהעין התרגלה אליה מקבלת לפתע משמעות אחרת. באופן כזה ניתן להבחין בתמצות ובדיוק של המסר שהחברה מבקשת להעביר, וכיצד הוא הופך לסמל אחד מייצג.

הלוגו של חברת טבע למשל עשוי כולו יחידה אחת של אותיות המתחברות זו לזו, עברית ואנגלית דבוקות יחד וצבועות בירוק עז. הלוגו של שנקר הוא צורה מורכבת ויפייפיה, חיבור של האות העברית והלועזית ליחידה אחת סימטרית בצבע אדום בולט. הלוגו של טמבור עשוי צורות גאומטריות ונדמה כאילו בשיפוע. הלוגו של חברת 'דלק' צבוע בצבעי אדום ולבן כמו תמרור עצור, והפונט שעוצב במיוחד על ידי ריזינגר, מזכיר גם הוא שפת תמרורים: קווי האותיות זהים בגודלם ויוצרים אחידות במילה. לבסוף הלוגו של הבימה משחק על האות ה' שחוזרת בהתחלה ובסוף ויוצרת היפוך מעניין של הטיפוגרפיה.

לוגו 'הבימה' 1968, דן ריזינגר, מתוך אוסף מוזיאון ישראל

היכונו להמראה

בראיון נוסף המוקרן בחלל הגלריה ריזינגר מרחיב על המיתוג לחברת התעופה אל-על, ומספק הצצה לדרך החשיבה המופלאה שלו. הלוגו מעוצב כך שניתן לקרוא אותו באנגלית ובעברית יחד, היות ומדובר בחברת תעופה שהיא סוג של שגרירה וצריכה להיות בהירה וידידותית בשתי השפות. כמו כן, הלוגו מעוצב בתבנית אורכית כדי שניתן יהיה להדפיסו על גוף המטוס בצורה שווה, לא כריבוע אלא כמלבן המתפרס לכל אורך המטוס. חדי העין יכולים להבין מדוע הלוגו הזה כל כך מוצלח: האותיות א’, ל’ וA שורטטו כך שהן תופסות את אותו שיפוע בדיוק, מה שמשפיע על הזרימה של הלוגו ויוצר תחושת מהירות ותעופה.

 

'אלעל ציריך' 1970, דן ריזינגר, מתוך אוסף מוזיאון ישראל

בין עבודותיו למיתוג החברה, ניתן לראות גם סקיצות רבות לעיצוב פנים המטוס השואב השראה ממדבר יהודה ועושה שימוש בצבעים חמים ואופטימיים, בניגוד לתחושה המתכתית של המטוס. ריזינגר מסביר שצבעי העיצוב אמורים להקרין את חומם על פני הנוסעים. המחשבה העיצובית הכוללת הזו לא מפספס דבר, החל מפנים וחוץ המטוס, דרך המגשים, לוחות השנה, ועד ללוגו- הכל נעשה מתוך מחשבה על הפרטים הקטנים ביותר. הכרזות שעיצב לאל על מציגות דימויים מפורסמים ממקומות שונים בעולם: מגדל אייפל לפריז, חייל בריטי לאנגליה, אריה לירושלים, פרח לאמסטרדם – הרי המטרה של חברת תעופה היא להביא את נוסעיה למקומות שונים בעולם. כמה שהקונספט הזה נדמה פשוט, בדיוק בשל כך הוא עובד ונשאר רלוונטי עד היום. הפשטות והדיוק של ריזינגר הופכים את העבודה שלו לעל-זמנית, קולעת למטרה, ברורה ומתקשרת בכל תקופה שהיא.

 

חלל התערוכה, מבט נוסף. צלם: אלי פוזנר

בנייר מספריים ומשיכת מכחול

דבר מעניין נוסף בתערוכה הוא השימוש של ריזינגר בטכניקות ידניות, קולאז’ים וגזרי ניירות. מספר כרזות ל”הבימה” נעשו בשיטה זו, והן שונות מהכרזות שאנו רגילים לראות כיום. לדעתי יש בהן יותר מתמימות ויופי התקופה, והן מצליחות ליצור תחושה יצירתית ונוסטלגית מעט. התמות של הכרזות הם קלאסיות ואינטלקטואליות והמסר חזק וישיר: יוליוס קיסר, מאת שייקספיר ובתרגומו של נתן אלתרמן, מקבל ביטוי בצבעי אדום וירוק מנוגדים כאשר החרב היא במרכז גופו המוטל של יוליוס קיסר.

כרזות נוספות ל'הבימה' נעשו בטכניקה של שילוב תצלומים או איורים עם הדפסי צבע באדום, כחול ומעט ירוק. הכותרות נכתבו בכתב חופשי בעל איכויות קליגרפיות, מה שנותן תחושה של עיצוב הרבה יותר ידני ואומנותי. כרזה אחרת לסרט “חור בלבנה” עשויה גזרי נייר מיניאטוריים של דמויות הומוריסטיות על רקע אדום דומיננטי.

 

'חור בלבנה' 1964, דן ריזינגר, מתוך אוסף מוזיאון ישראל

המדיום של הכרזה בתקופתו של ריזינגר תפס נפח גדול יותר מאשר כיום בעידן הדיגיטלי. ההתבוננות בתערוכה גרמה לי לחשוב עד כמה תחום העיצוב הגרפי שינה את פניו. בעיקר נדמה כי התחום נעשה כה גדול עד שמשמעותו השתנתה והוא כעת מייצג תקשורת ויזואלית מגוונת בהיקף עצום שנעשית במספר גדול של מדיומים: אתר, סרטון, אפליקציה, איור, פרינט, פונט – מספר הדרכים לתקשר באופן ויזואלי גדל וכך גם האתגר התמידי של כל מעצב ומעצבת ללמוד, להתפתח ולעמוד בקצב ההתחדשות בכל זמן נתון. מה שאני למדתי מהתבוננות בעבודתו של ריזינגר, גם כזו שנעשתה לפני עשרות שנים, היא החשיבות שבתמצות המסר. יש משהו נצחי בעבודותיו, כמו למשל לוגו שהוא נכון ומדויק ונחקר עד לדקויות הקטנות ביותר שלו, בצורה כזו שהעין לא שוכחת אותו והרלוונטיות שלו נשמרת. בפלטת הצבעים של ריזינגר יש כוח לשמח את המתבוננ/ת, ואם לא הצבעים, אז הרעיון הקטן והמבריק שהעיצוב לוכד.

 

'שלח את עמי' 1969, דן ריזינגר, מתוך אוסף מוזיאון ישראל

התערוכה “סימני דרך” אמנם נסגרה בימים האחרונים, אך לא רציתי לפספס את ההזדמנות לסקר את אחד המעצבים הבולטים בתרבות הישראלית. כסטודנטית לתקשורת חזותית, הייתי מופתעת מכך שאדם אחד אחראי לחלק נרחב ביותר מהוויזואליות המקיפה אותי. התפיסה העיצובית של ריזינגר, שבנויה על שפה חזקה ואופטימית, התאימה למנטליות הישראלית בזמנו ושיקפה את ערכיה היטב. חרף זכייתו בפרס ישראל לעיצוב תהיתי עד כמה הוא מוכר בארץ ובעולם. כמה פעמים מגיע המעצב הגרפי לקדמת הבמה ומקבל קרדיט על עבודתו? בדרך כלל הלוגו הוא מה שמוכר ומוצג בראשי חוצות בעוד שהמעצב נותר מאחורי הקלעים. המקרה של ריזינגר גורם לי לתהות מדוע, שכן ישנן נקודות השקה ברורות בין תחום העיצוב הגרפי לאמנות "גבוהה". בתערוכה “סימני דרך” נפרץ המחסום- המעצב נתפס כאמן, לוגואים, פוסטרים ומארזים נחשבים ליצירות לכל דבר ומוצגים כחלק ממפעל חיים מרתק.

 

סימני דרך, 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר
מוזיאון ישראל בירושלים
אוצר: דן הנדל
נעילה: 03/03/2017

כרזות, צלם: אלי פוזנר

תגיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *