ההיגיון החדש: ראיון עם חיימה חיון

אין לו שפם דקיק ומשונה כמו זה של סלבדור דאלי והוא אינו מותיר אחריו שובל אבק כוכבים כאלמודובר – אך למרות חזותו ה״רגילה״ והחברותית, ההשוואה אל שני הענקים הללו היא בלתי נמנעת. חיימה חיון, מהדמויות המובילות והחשובות בעולם בעיצוב עכשווי, הגיע בסוף השבוע האחרון למוזיאון העיצוב בחולון בטי שירט ובבלייזר אפור בכדי לחנוך את תערוכתו ״פאנטסטיקו״ – מסע לתוך מוחו הצבעוני והסוראליסטי. ״יש שישנאו את זה ויש שיאהבו את זה״, הוא מצהיר. ״לא אכפת לי, אני פשוט נהנה מהעבודה״.

יעל חסיד, עיצוב תעשייתי

בתערוכה, שמרכזת בתוכה כמה מהמיצגים שלו מהעשור האחרון, הוצבו כמה אבני דרך מהקריירה של חיון,  כמו תרנגול הנדנדה הירוק שכה מזוהה עמו ושחיון נהנה מדי פעם גם לרכב עליו. גם ״שמורת הקקטוסים״ שלו שם, אותה עבודה עליה הוציא את כל כספו וזו שהציגה אותו לעולם. כמעט חדר שלם במוזיאון הוקדש למשחק השח העצום שייצר מקרמיקה ושהוצב בעבר בכיכר טרפלגר שבלונדון, בהשראת קרב טרפלגר. עניין משונה למדיי, הוא מודה, שספרדי יציב בלונדון עבודה על קרב בו הצי האנגלי הביס כוח ספרדי-צרפתי. חיון, שמתעקש כי המשחק הכבד והעדין גם ישוחק, סיפר כי כלי השח מסודרים כעת בתוך מהלך של השחמטאי הישראלי בוריס גלפנד.

הוא עבר בין מיצג למיצג והסביר בחביבות לסובבים, כשהוא נטול פוזה וגינונים, שהוא מתרגש להציג עבודות שבעבר נלחם בכדי להכניס אותן לגלריה, קל וחומר למוזיאון. בתערוכה מוצג בעיקר ״החלק המסתורי״, כפי שמגדיר זאת חיון, בעבודה שלו, ומעט מהמוצרים התעשייתיים אותם עיצב. ״אני מנסה לספר סיפורים״, הוא מסביר, ״וכל העבודות כאן הן עבודות עם סיפור. אם אין סיפור אין פרויקט״.

זהו ביקורו השני של חיון בישראל. הפעם הראשונה הייתה לפני חמש שנים, אז הגיע לפתיחת אותו המוזיאון בו מוצגת היום התערוכה שלו. לרגל הביקור החגיגי חיון אף יצר את ״פני מראה״, העבודה הראשונה שלו שהיא Made in Israel שתישאר דרך קבע במוזיאון. הוא כאן לכמה ימים בלבד ונראה כי כל דקה בביקורו תוכננה לו בקפידה. בכל זאת, לא בכל יום מגיע לכאן יוצר כמו חיון. אך נראה שזה לא מטריד אותו במיוחד – הוא לא יודע אם בערב יהיה לו זמן לבלות בתל אביב או אם יספיק כלל לבקר את משפחתו הישראלית. 

חיון נולד במדריד לפני 41 שנים למשפחה יהודית, אך ממעט לספר על שורשיו. כשנשאל למה תערוכה בישראל ולמה עכשיו, הוא משיב בחיוך: ״כי הזמינו אותי״. זוהי כנראה התשובה הקצרה ביותר שנתן חיון בראיון המיוחד הזה. הוא מספר סיפורים בכל מובן – במילותיו ובעבודותיו. בגלל זה, כנראה, הישראלים כל כך מצאו חן בעיניו. ״הישראליים הם מאוד אינטנסיביים״, הוא צוחק. ״אבל כולם טובים אליי, אז גם אני אליהם״.

היית מודאג מהמצב בישראל לפני שהגעת?

"למה שאהיה מודאג? האם אי פעם היה פה רגוע? לאן שמזמינים אותי אני הולך. הייתי בדרום אפריקה, בטוקיו, בהרבה מדינות. ישראל היא מבחינתי על המפה ואני שמח להיות כאן. זה מוזיאון נהדר, אני אוהב את האנשים ואני אוהב את ישראל. מי לא היה רוצה לבוא לפה?".

הוא מעיד כי אינו יודע הרבה על ״סצנת העיצוב״ הישראלית, אך מיד מסייג ואומר כי בעצם הוא לא מודע בכלל למה שקורה בעולם. ״יש יוצרים שהם סקרנים לגבי מה אחרים עושים. לי יש לי את העולם שלי ותמיד הרגשתי שאני צריך ללכת בדרך שלי. יש יוצרים שמגיעים מזרם מסוים או מבית ספר מסוים, והם ומקשרים את עצמם לשם. אני הגעתי משום מקום. אני מרגיש אבוד, אבל אולי זה הכוח שלי. ש׳אין לי בית ספר׳. מי אני? מה אני?!״, הוא שואל בחיוך.

ובכל זאת, אתה לא רואה בכלל מה קורה בעולם העיצוב?

״אני חושב שהעיצוב השתנה מאוד בעשור האחרון והוא מדבר על ׳לספר סיפור׳. ועדיין, הרבה שואלים אותי ׳חיימה, מה הטרנד הבא?׳. אבל האמת היא שאני לא יודע! אני טרנדי, אבל אני לא הולך בעקבות אף אחד. טרנדים קורים כשאנשים מעזים לעשות משהו שלא ניסו בעבר. כמו האישה הראשונה שלבשה חצאית מיני. זה הפך מדבר חדש לנורמה. אני לא מנסה בכוח להפר את החוקים, זו לא המטרה שלי. אבל אני גם לא מעצב משנות ה-50 כמו מרסל ברוייר או מישהו מהבאוהאוס״. 

ונראה כי הדרך שלו עובדת. הוא מציג לי בגאווה את שעון היד שעל ידו, אותו עיצב כפרצוף של קוף. ״זה השעון הראשון שעיצבתי אי פעם. הוא מצוין במובן הטכני אבל הסיפור של השעון הזה הוא לא האיכות שלו, אלא על קוף שמשנה את הפרצוף שלו בכל שעה. השעון הזה הוצג ביריד יוקרתי של מותגי השעונים הכי נחשבים וכתבו עליו ב-TIME, במדור שהוא הגביע הקדוש למעצבים. מה היה קורה אם היית מקשיב לאנשים שאמרו לי מה החוקים? רציתי להכין קוף! ויש לי עוד מיליון דוגמאות כאלה. שכחנו שכשיוצרים, העיצוב צריך להגיד משהו. בגלל זה עדיף לייצר דברים בדרך שלך, עם בורות מסוימת בנושא. וזו הפואנטה של הכל – לעשות דברים בדרך שלך״. 

אבל למדת פעם בבית ספר לעיצוב, שם דווקא צריך ללכת לפי קו מסוים, לפי ה״חוקים״.

"תמיד הייתי trouble maker. בעיקר עם הבנות״, הוא צוחק. ״אבל הפרופסורים שלי אהבו אותי מאוד כי תמיד פקפקתי בהם. הם היו מסבירים לי על הבאוהאוס והייתי אומר להם: ׳אבל למה שנעשה את זה כך?׳. הם היו מסבירים לי ש-form follows function ואני הייתי אומר ׳לא נכון!׳. הם התעקשו שאני צריך בכל זאת ללמוד על עיצוב משנות ה-50 כדי שאעבוד בפרופורציות נכונות ועניתי להם שאנחנו בזמנים אחרים. בית הספר היה מקום נהדר ללמוד בו מה לא לעשות. זו המסקנה שלי״.

בין עיצוב לאמנות

חיון מעיד כי הגבול בין עיצוב לאומנות מעולם לא היה קיים עבורו: ״מעצבים הם הרבה יותר מאנשים שיוצרים מוצרים״, הוא אומר. ״הם גם אמנים״. כשהוא מציג את תכניותיו המטורפות למיצג או למוצר לחברות כמו MINI או Lladro, המנהלים נוטים להיבהל. אחרי שקנה לעצמו שם בעולם העיצוב, הוא מספר, הם מרשים לו לעשות מה שהוא רוצה, אבל הוא נהנה לראות את הפרצוף המבוהל שלהם בתחילת הדרך. ״הם לא מבינים אותי בהתחלה. הם הולכים איתי אבל אני רואה שבלבם הם חושבים – ׳שיט, זה ממש מוזר, אנחנו באמת צריכים לעשות את זה?׳. הם סקרנים ומפוחדים אבל בסוף הולכים על זה. יוצרים חייבים לנסות דברים חדשים ואנשים מפחדים לנסות. ואני תוהה ממה הם מפחדים? מכישלון? את יודעת כמה אנשים דחו אותי בתחילת הדרך? חשוב שנהיה סקרנים ונתנסה. רק על ידי שבירת חוקי ההיגיון יימצא ההיגיון החדש״.

נשמע שאתה אוהב את העבודה שלך.

״אני אוהב את התהליך, אבל אני לא אוהב כשזה נגמר. יש יוצרים שרק רוצים לגמור עם העבודה שלהם. במקרה שלי, כשאני מסיים עבודה אני חושב שהיא הייתה יכול להיות טובה יותר. כשעבודה נגמרת אני עצוב כי אני חושב לעצמי ׳איזה כיף היה לעשות את זה, כמה מצחיקים היו הפרצופים של מזמיני העבודה בתחילת הדרך׳. אני מאושר בזמן התהליך, כי במקצוע הזה אתה תמיד הולך על הקצה. זה כמו סם עבורי״.

לקראת סוף הראיון אני שואלת אותו על אחת העבודות בתערוכה אותה יצר יחד עם אשתו האמנית והוא מבקש לתקן אותי. ״זו לא עבודה״, הוא אומר, ״אלו החיים. אני קם בבוקר, שותה קפה, לוקח את הילדים לבית הספר ומחליט אם ללכת למשרד. בעצם אני לא ׳הולך למשרד׳, אני פשוט ׳הולך׳. כשמבקרים בסטודיו שלי הדבר הראשון שרואים זה לא אנשים שעובדים אלא אנשים סקרנים שחולקים רעיונות. יש שם אפילו כמה שהם יותר משוגעים ממני. לכן כשעבדתי עם אשתי זה הביא המון אנרגיה טובה. בארוחת הערב אנחנו לא מדברים על עבודה, אלא על החיים״. 
פאנטסטיקו: 30/11/15 –  30/4/16 במוזיאון העיצוב חולון

תגיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *