ז'ה טם רונית אלקבץ: ראיון עם יערה קידר

כמו חייה ומותה בטרם-עת, גם התערוכה שמוקדשת לשחקנית וליוצרת רונית אלקבץ היא בגדר אירוע לא רגיל. המפגש עם בגדיה, רהיטיה וחתיכות שונות מעולמה היצירתי והמרגש של אלקבץ מצליח לייצר רגע אינטימי עם דמות כמעט-מיתית. ראיון עם אוצרת התערוכה, יערה קידר.

ספיר בן צבי, תקשורת חזותית

נפתח בוידוי: כששמעתי לראשונה על התערוכה "ז׳ה טם, רונית אלקבץ" המציגה פריטים מארונה הפרטי של היוצרת והשחקנית המוערכת ז"ל, לא ידעתי למה לצפות. אחרי הכל, תערוכת אופנה היא לא דבר שנתקלים בו לעיתים קרובות במחוזותינו.

רונית אלקבץ הייתה גיבורת תרבות מעוררת השראה, שעסקה בכתיבה, בבימוי ובמשחק, ויצרה דמויות שנחרטו בנוף התרבותי בישראל ומחוצה לה. במהלך המחקר על התערוכה ועל העשייה של אלקבץ, למדתי שמעבר להיותה יוצרת מוערכת בעולם הקולנוע, היא נחשבה בעיני רבים ל"אייקון אופנה" והיוותה מקור השראה למעצבים שונים.

'חצאית פיראטים', יניב פרסי, 2015-2017. עיצוב בלתי גמור בהזמנה אישית מאלקבץ. ז'קט טוקסידו: וינטג', איב סאן לורן, שנות ה-80. מתנה מרונית למעצב. צילום: ספיר בן צבי.

'חצאית פיראטים', יניב פרסי, 2015-2017. עיצוב בלתי גמור בהזמנה אישית מאלקבץ. ז'קט טוקסידו: וינטג', איב סאן לורן, שנות ה-80. מתנה מרונית למעצב. צילום: ספיר בן צבי.

אוצרת התערוכה היא יערה קידר, היסטוריונית ואוצרת אופנה, בעלת תואר ראשון בעיצוב אופנה משנקר ותואר שני במחקר ואוצרות אופנה מאוניברסיטת ניו-יורק (NYU). הרעיון לתערוכה נולד לפני כשנה וחצי במהלך ביקור בארץ, אז נפגשה עם שלומי אלקבץ, אחיה של רונית, במטרה לחשוב מה ניתן לעשות באוסף המדהים שרונית הותירה בארונה. כך החלה עבודתם המשותפת על התערוכה: קידר הופקדה על האוצרות ושלומי לקח לידיו את הניהול האמנותי, עיצוב החלל והקונספט.

ביקרתי בתערוכה ובשיח גלריה שהתקיים בהנחייתה של קידר, לאחריו ישבנו לראיון קצר.

היה רגע ספציפי בו הבנת שיש כאן יותר מתערוכת אופנה רגילה?
"כמעט מהרגע הראשון, והרבה בזכות המעורבות של שלומי אלקבץ.
שלומי מילא את המימדים הנוספים בעולמה של רונית לא רק מעצם היותו אחיה, אלא גם שותף שלה לעשייה ואדם יוצר בפני עצמו. מתוך הדיאלוג בינינו ראינו איך הבגדים מתקשרים לעולמות של מוצא, מזרחיות, מגדר, פמיניזם, לעיסוק בכל קשת המימד החברתי. החיבור נוצר כמעט מהרגע שיצאנו לדרך, ומהר מאוד התערוכה הפכה מתערוכה שסובבת סביב הבגדים של רונית לתערוכה שעוסקת בחיים וביצירה שלה, ובחלומות כפי שהם משתקפים מארון הבגדים".

שמלת מריה קאלאס, ויקטור בלאיש, 2017. צילום: שי בן אפרים.

שמלת מריה קאלאס, ויקטור בלאיש, 2017. צילום: שי בן אפרים.

בכניסה לחלל המוזיאון, על מסך בד רחב ממדים, מוקרן קטע הפתיחה של סרטם המשותף של רונית ושלומי, "ולקחת לך אישה". מעבר למסך, מתחוללת חגיגה של העולמות השונים בהם נגעה אלקבץ בחייה וביצירתה. הפריט הראשון שתפגשו הוא 'שמלת השמש' בעיצובו של אלבר אלבז, שנעשה בהשראת השמש התל-אביבית. את השמלה הצהובה והמרשימה לבשה רונית בפתיחת שבוע האופנה של תל אביב לשנת 2015. לצד שמלת השמש מוצגת שמלה נוספת בעיצובו של אלבז, שמלת זהב רקומה אותה לבשה רונית לשטיח האדום בפסטיבל קאן 2010. ברקע מוקרן וידאו שצולם במרוקו בבימויו של שלומי אלקבץ.

שמלת ערב בהשראת השמש של תל אביב, אלבר אלבז, לנווין, 2008 , צילום: שי בן אפרים.

שמלת ערב בהשראת השמש של תל אביב, אלבר אלבז, לנווין, 2008 , צילום: שי בן אפרים.

בחלל הקומה השנייה, מוצגות מערכות לבוש שונות לצד קטעי וידאו-ארט וצילומים מהופעותיה של רונית על השטיח האדום או סרטים בהם השתתפה. ברחבי החלל מפוזרים חפצים ורהיטים אישיים מדירתה של אלקבץ בפריז. עוד ניתן למצוא בקומה ארבע שמלות שאלקבץ הזמינה ממספר מעצבים, ותפירתן לא הושלמה. קידר מסבירה: "ביקשנו מהמעצבים שלא לסיים את השמלות ולהשאיר אותן במצבן הלא-גמור. בגד לא-גמור מראה את המחשבה שמאחוריו, מדגיש את האופי ואת התכנון הפתוח לשינוי". אחת השמלות הללו היא 'שמלת קליאופטרה' בעיצובו של יניב פרסי, עליה נרקמו כ-60 אלף פאייטים זהובים בעבודת יד קפדנית.

'שמלת קליאופטרה', יניב פרסי, 2015-2017. עיצוב בלתי גמור על פי הזמנה אישית מרונית אלקבץ: 60 אלף פאייטים רקומים בעבודת יד קפדנית. צילום: ספיר בן צבי.

'שמלת קליאופטרה', יניב פרסי, 2015-2017. עיצוב בלתי גמור על פי הזמנה אישית מרונית אלקבץ: 60 אלף פאייטים רקומים בעבודת יד קפדנית. צילום: ספיר בן צבי.

פריט מרתק אחר בתצוגה הן הנעליים בהן צועדת דמותה של ויויאן אמסלם מהסרט 'גט' ביציאתה את בית הדין הרבני. שלומי ורונית קיבלו את ההשראה לנעליים מהסגנון האופייני לנעלי אסירות. בין המוצגים הנוספים בקומה ניתן למצוא מספר מחוכים מארונה של רונית, עליהם מספרת קידר: "מחוכים הם אחד הסמלים המובהקים לדיכוי נשים בהיסטוריה של האופנה. המחוך הגביל את חופש התנועה ואת הנשימה. לטקס פרסי אופיר לשנת 2014 לבשה אלקבץ מחוך כחלק עליון. התלבושת של רונית באותו ערב מסמלת את כובד הראש שהשקיעה בכל בחירה אופנתית שביצעה".

כיצד האופי הייחודי והלך הרוח של אלקבץ תורגמו לפריטי הלבוש שעיצבה או לקחה חלק בהכנתם?
"אני חושבת שיש בהם שיקוף של כל העולמות שרונית הייתה עסוקה בהם. החיבורים שידעה לעשות היו מאוד יוצאי דופן; היסטורי עם מודרני, חדש עם ישן, שקוף עם אטום, גבוה עם נמוך, חשוף עם סגור. אני חושבת שזה משקף את היכולת שלה לנוע בין עולמות, גוונים ומצבים רגשיים ואת המחויבות שלה להביע את כל אלה דרך הבגד".

שמלת זהב רקומה, חצאית משי. אלבר אלבז, לנווין, 2010, צילום שי בן אפרים.

שמלת זהב רקומה, חצאית משי. אלבר אלבז, לנווין, 2010, צילום שי בן אפרים.

במרכז הקומה השנייה נבנה מסלול משופע המכונה "המזח". בקצהו ניתן לצפות בעבודת וידאו ארט של שלומי אלקבץ, המוקרנת על ריצפת הגלריה.

תוכלי לפרט מעט על מקור ההשראה ליצירת "המזח"?
"אחד הדימויים שעמדו לנגד עינינו היה ליצור מרחב שיפעל כמו בסצנה מסרט; מושכים מפה מעל שולחן וכל הכלים שהיו עליו עפים באוויר; יש 'פריז' והכל קופא במקום; לרגע אפשר לנוע אחרת במרחב ולקבל זוויות מבט חדשות. "המזח" היה רעיון של שלומי שהגיע אליי לניו-יורק כדי לעבוד על העיצוב של שני החללים. אני גרה ליד גשר וויליאמסבורג ושלומי ישב שעות רבות והסתכל על הגשר. שם נולד הדימוי במובן הראשוני שלו והתחלנו לחקור את המשמעות הסימבולית שלו. זה מקום שממנו יוצאים לדרך, מקום שבו נפרדים ולפעמים גם נפגשים מחדש. זה גם מקום שמגיעים אליו כדי לחשוב ולהתבונן. נורא מעניין לראות איך אנשים שונים "קוראים" את המזח שבנינו. לחלק הוא מזכיר מסלול דוגמנות ולחלק הוא נדמה כמו מסלול הליכה. העלייה הזאת בתוך החלל קצת מזכירה תנועת מצלמה שמתרוממת כלפי מעלה. כך גם המבקר יכול לקבל פרספקטיבה שהוא יוצר בעצמו על התערוכה, שאנחנו אולי לא חשבנו עליה".

חלל הקומה השנייה, צילום שי בן אפרים.

חלל הקומה השנייה, צילום שי בן אפרים.

ומה לגבי השמלה שתלויה בקצהו?
"הרבה זמן דמיינו שמלה בקצה של המזח, אבל לא ידענו איזו שמלה זו תהיה. הבנו שזו לא חייבת להיות שמלה מהארון של רונית, אלא בעיקר חשוב שתהיה מחווה עבורה. חברנו למעצב האופנה ויקטור בלאיש וביקשנו ממנו לעצב את 'שמלת הפרידה'. ככה קראנו לה. שכבות הטול הרבות שמהן היא מורכבת מטילות צל המזכיר גלים של ים, באופן שלא תוכנן מראש".

מלבד "שמלת הפרידה", בלאיש יצר שתי שמלות מחווה נוספות עבור שני תפקידים שאלקבץ התעתדה אך לא הספיקה לגלם: דמותה ההיסטורית של דונה גרצייה נשיא, נדבנית ומדינאית יהודיה ידועה, ומריה קאלאס, זמרת אופרה מפורסמת. בנוסף, פיסל בלאיש את ראשי הבובות שבתערוכה.

שמלת דונה גרציה נשיא, שמלת מחווה, ויקטור בלאיש, 2017. צילום: ספיר בן צבי.

שמלת דונה גרציה נשיא, שמלת מחווה, ויקטור בלאיש, 2017. צילום: ספיר בן צבי.

מכל הפריטים שבאוסף, יש פריט שריגש או הפתיע אותך במיוחד?
"יש כמה: השמלה שרונית עיצבה לפרויקט הגמר שלה בתיכון, ו'שמלת השמש' הצהובה, שלבשה באחת מהופעותיה האחרונות. הקדשתי זמן ועבודה מרובה על מנת להביא אותה לארץ. גם גילוי החצאית הקרועה של שמלת הכלה היה רגע מכונן". קידר מתייחסת בדבריה לחצאית שהייתה חלק משמלת הכלה המקורית של אלקבץ, אותה לבשה בשנית בטקס פרסי אופיר לשנת 2014. הבובה עוצבה כשיחזור של עלייתה המפורסמת של רונית לבמה, לקבלת פרס הסרט הטוב ביותר עבור  'גט'. במהלך העלייה במדרגות, רונית מעדה וחצאיתה נקרעה. בתגובה חייכה ונופפה בהומור-עצמי. "רונית הייתה אישה מאוד מצחיקה, בניגוד לתדמית הקודרת שנוצרה לה", מוסיפה קידר.

שמלת כלה: חצאית, חולצה והינומה, אלבר אלבז. החצאית נלבשה בטקס פרסי אופיר 2014. צילום: ספיר בן צבי

שמלת כלה: חצאית, חולצה והינומה, אלבר אלבז. החצאית נלבשה בטקס פרסי אופיר 2014. צילום: ספיר בן צבי

מניסיונך האישי בניו יורק, מה אפשר לומר על היחס בישראל לעיצוב אופנה ולתערוכות אופנה, בהשוואה למקומות אחרים בעולם? אילו שינויים היית רוצה לראות בהקשר הזה?
"לצערי אין הרבה תערוכות אופנה בישראל. אין בה גם הרבה אוספי אופנה למעט האוסף של מוזיאון ישראל, שהוא בעיקרו אוסף של לבוש ופחות של אופנה. ישנו גם האוסף של שנקר, שבמשך שנים לא קיבל את היחס הראוי לו. עכשיו הוא נפתח מחדש ויש לו גם אתר אינטרנט וקטלוג. לעומת המצב בארץ, בעולם כולו ובוודאי שבניו-יורק, זהו תחום מאוד מפותח שממשיך לצמוח בעשור האחרון. הייתי מאוד שמחה לראות את היחס לאופנה משתנה גם בישראל. הרבה פעמים אופנה זוכה ליחס מזלזל, ונתפסת כעיסוק ב'הבל הבלים'. אני חושבת שהתערוכה של רונית מדגימה את העומק שאפשר לגלות בבגד, כשבן אדם באמת מאמין בו. התערוכה מלאה כל הזמן. אני יכולה להגיד שהכמות המדהימה של אנשים שמבקרים בה מעידה על זה שאנשים פתוחים לזה ואני מקווה שהמצב הזה ימשיך וישתפר בארץ".

הבחנתי במבקרים רבים שהביעו התפעלות מקיומה של תערוכה העוסקת באופנה בארץ. נראה שהתערוכה פותחת אותם לתחום ולנקודת מבט חדשה שטרם נתקלו בהם לפני כן.
"זה מאוד משמח לשמוע".

בובות שפיסל ויקטור בלאיש לתערוכה, לבושות בבגדים ובתכשיטים שענדה אלקבץ בהפקת אופנה משנת 2010 ל-Belle Mode magazine. צילום: ספיר בן צבי.

בובות שפיסל ויקטור בלאיש לתערוכה, לבושות בבגדים ובתכשיטים שענדה אלקבץ בהפקת אופנה משנת 2010 ל-Belle Mode magazine. צילום: ספיר בן צבי.

יש משהו שתרצי להוסיף?
"אני מאוד מקווה שהתערוכה תנדוד לחו"ל. זה יהיה מרגש לראות את זה קורה, במיוחד אם תגיע לצרפת. אני חושבת שזו תהיה סגירת מעגל מאוד מיוחדת לעשייה של רונית ולצוואה הרוחנית שלה".

בכניסה לתערוכה מופיע ציטוט של אלקבץ עצמה: "אני מאמינה שלבגדים יש נשמה ורוח, ולכן חשוב לי לטפל בהם יפה ולשחרר אותם בבוא העת, אחרי שעשו איתי דרך ארוכה". התערוכה מביעה היטב את הרעיון שפריט לבוש אינו רק פיסות בד תפורות זו לזו, כפי שסרט אינו רק רצף של תמונות נעות. בגד טומן בתוכו נרטיב, היסטוריה, רגש והשקפת עולם- במיוחד כשנוצקת בו אישיות עשירה כזו של אלקבץ שמעניקה לו עומק, משמעות וערך.

ז'ה טם, רונית אלקבץ
אוצרת: יערה קידר

מוזיאון העיצוב חולון
פנחס אילון 8, חולון

שעות פעילות:
א' | סגור
ב', ד' | 16:00-10:00
ג' | 20:00-10:00
ה' | 18:00-10:00
ו' | 14:00-10:00
שבת | 20:00-10:00

תאריך פתיחה: 28.11.17
תאריך נעילה: אפריל 2018
עלות כניסה: 35 ש"ח

תגיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *