טעם החיים


Deprecated: Function create_function() is deprecated in /home/hitacil/public_html/wp-content/plugins/wp-spamshield/wp-spamshield.php on line 2033
אומרים שעל טעם וריח אין מה להתווכח. טעם נוטה להשתנות מפרספקטיבה אחת לאחרת, אז איך אפשר בכלל לשפוט אם משהו הוא בטעם "טוב"?
בספרו "Taste: the Secret Meaning of Things" המעצב והסופר סטיבן ביילי חוקר את המושג החמקמק ומאתגר כמה מהרעיונות הרווחים לגביו.

יוליה קונוננקו, עיצוב תקשורת חזותית

אומרים שעל טעם וריח אין מה להתווכח. טעם נוטה להשתנות מפרספקטיבה אחת לאחרת, אז איך אפשר בכלל לשפוט אם משהו הוא בטעם "טוב"? בספרו "Taste: the Secret Meaning of Things" המעצב והסופר סטיבן ביילי חוקר את המושג החמקמק ומאתגר כמה מהרעיונות הרווחים לגביו. הספר מחולק לשני חלקים: הראשון מציע דיון תיאורטי במושג הטעם, והשני מציג שלל דוגמאות מעולמות הארכיטקטורה, העיצוב, האופנה והאוכל.

כריכת הספר

התיאוריה של הטעם

באירופה הקלאסית, טעם טוב נקבע והוכתב על ידי המעמד הגבוה, עשירי ואצילי החברה. עבור המעמדות הנמוכים והעניים, שהיוו את רוב החברה, השאלה אם יצירה כזו או אחרת היא בטעם טוב או רע לא הייתה רלוונטית כל כך: הם היו עסוקים בלשרוד. פלפולים על טעם היו פריבילגיה לאנשים עשירים, דוגמת המושל האנגלי של  שפטסברי (shafsbury) שקבע כי הטעם הוא כמו תכשיט לנשמה שלנו או המחזאי והפוליטיקאי ג'וזף אדיסון (Joseph Addison) שסבר כי ברגע שנפתח חוש טעם ברור, כל תכונותינו הרעות יעלמו בו ברגע.

כנסיית סוויצרלנד שבגרמניה (1739-47) נבנתה בסגנון הג'ורג'יאני בנסיון לשחזר את קוד הטעם הרנסנסי

הארכיטקטורה האירופאית המודרנית הושפעה רבות מהארכיטקט הרנסנסי אנדרה פאלאדיו 1508-1580 (Palladio) שפישט את כללי ה"קלאסיקה" ובנה בעזרתם כנסיות מרשימות. קבוצת ארכיטקטים אנגליים במאה ה-18 רצו להשיג את אותו הדיוק האסתטי דרך לימוד פרספקטיבה ומעקב מדוקדקת אחרי הכללים לפיהם עבד פאלאדיו, וכך נוצרה הארכיטקטורה הג'ורג'יאנית. כיום יש חזרה מסויימת לאותם עקרונות של בנייה שמייצגים את הטעם הקלאסי של אירופה הישנה ואת האמונה שיש דרך אחת נכונה לבנות מבנים יפים.

גם האמן והצייר ג'ושוע ריינולדס (Joshua Reynolds) האמין שטעם הוא משהו אובייקטיבי, בעל סטנדרטים קבועים שאפשר לשפוט לפיהם. לתפיסתו, גאונות ואנינות טעם הם פחות או יותר אותה התכונה, רק שלגאון קל יותר להוציא לפועל ולממש את הטעם שלו. ריינלודס האמין שתאוריה של הטעם היא חלק ממציאות רציונלית, הגיונית וקבועה ולכן דחה על הסף את האפשרות שהכללים ליצירת עבודת אמנות טובה אי פעם ישתנו. הדבר היחיד שעשוי להשתנות הוא ההקשר בו היצירה מופיעה (האמונה הדתית, הטכניקות, הטכנולוגיה וכו').

דיוקן עצמי של האמן ג'ושוע ריינולדס (1780) שנחשב כ"מורה לגאונות"

סביר להניח שריינולדס היה די מופתע אם היה חי בתקופתנו, בה הכללים כבר כמעט אינם קיימים מלבד בשדה האמנות הקלאסית. בזמנו של ריינולדס מעטים זכו להנות מיצירות האמנות שהיו נחלתם של העשירים, ובהמשך הוצגו במוזיאונים. לעומת זאת העיצוב בימינו הוא חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי, ונמצא בכל רחוב, קיר ובית, בין אם ככרזות פרסום או רהיטים. היום האמנות הפכה למוצר ואנחנו לצרכנים, והכל הולך: היפה, המוזר, היקר, הזול. הכללים הקלאסיים שהיו אבן היסוד של האמנות במאות קודמות כבר לא מחייבים היום, מה שמעלה את השאלה: מה הופך עיצוב לעיצוב טוב? עדיין רווחת ההנחה שיש הבדל בין עיצוב טוב לעיצוב רע, מה שאומר ששאלת הטעם לא נעלמה, אלא אולי רק התשובות הן אלו שהשתנו.

אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד (Freud) הוסיף מימד נוסף לדיון המודרני בטעם: הוא זיהה שלא רק היופי של האובייקט משפיע על השיפוט שלנו, אלה גם התחושה שהמפגש עם האובייקט יוצרת בנו. הרבה פעמים מעורבת בדבר כוונת היוצר/ת- אם אנחנו מזהים את הכוונה מאחורי התוצר, זה מוסיף או גורע מהשיפוט האסתטי שלנו. אם כן, המראה של האובייקט הוא לא הקריטריון היחיד אלא גם התחושה הפנימית שהוא יוצר במתבוננ/ת. לא רק היופי משנה, אלא גם המסר והתחושה שמועברת דרך היצירה.

קובעי הטעם

מייקל טונט (Thonet) נולד בגרמניה של המאה ה-19 והתחיל לעבוד בתור יוצר ארונות. הוא ידוע עד היום בתור הממציא של הכיסא הוינאי, ששימש רבים החל מלנין בזמנו ועד לכל יושב/ת בית קפה רנדומלי כיום. טונט חתום לא רק על העיצוב הקלאסי אלא על המצאת השיטה הייחודית שאפשרה אותו: הדבקת חתיכות עץ אחרי שגולפו ועוצבו תוך שימוש באדים. השיטה שפיתח טונט הפכה את ייצור הרהיטים המעוצבים לקל וכדאי מבחינה כלכלית, וברמת איכות המוצר הובילה למוצרים חזקים ועמידים. המצאתו פתחה את הדלת לייצור המוני של רהיטים, ואפשרה גם לאנשים שאינם עשירים במיוחד ליהנות מעיצוב בטעם טוב. המעצב בעצמו הכריז על הכיסאות שלו כ"פשוטים,יפים, קלים וחזקים", ולדעתי הגישה החיובית שלו מצאה את דרכה לתוך המוצר. בדומה לרעיון של פרויד שהכוונה היא חלק מהערך האסתטי של המוצר, אני מאמינה שהגישה שמאחורי המוצרים של טונט תרמה להצלחה שלהם. היה לו חשוב שהכסא יהיה פרקטי ונוח ועיצובים כאלו נשארים לאורך זמן והופכים למקורות השראה.

כיסא מספר 14 של טונט. הצורה והתוכן מקיימים הרמוניה מושלמת.

דמות מעניינת נוספת היא אליס דה וולף (De Wolfe), שחקנית ומעצבת פנים שנולדה במחצית השנייה של המאה ה-19 בניו יורק והפכה לדמות ידועה באירופה של מפנה המאה. הגישה של דה וולף היא שהדורות הקודמים ידעו מה הם עושים, ומה שנראה טוב פשוט עובד. דה וולף האמינה שביטויים של טעם הם ביטויים של עצמנו. לא משנה כמה פרקטי ונדוש, אפשר להפוך כל דבר למושך ויזואלית ומעניין, או במילים שלה: "עוד לא נבנה הבית שהיה עד כדי כך עלוב שלא ניתן להפוך אותו למשהו ראוי לשמו. עלינו לחשוב על הבתים שלנו כביטויים אינדיבידואליים שלנו" (עמ' 171).

הדפסי בד בעיצוב אליס דה וולף (1920), תחושה של אופטימיות ורוגע.

בתחום האופנה עניין הטעם התפתח בצורה מעניינת במיוחד. הרעיון הבסיסי הוא שכסף זה דבר חשוב אבל הוא לא מספיק בשביל להקנות לך סטטוס. בשביל זה צריך גם להראות טוב, כלומר להתלבש בטעם. דוגמה אחת שנידונה בספר הוא בית האופנה הותיק ראלף לורן (Lauren) שאמון על האופנה העילית של המעמד הגבוה. החנויות הרבות של המותג מפוזרות ברחבי העולם ומשדרות מסר ברור: אם תלבשו אותנו, קניתם את עולמכם (המערבי). המותג לא מכוון ליצור בגדים פרקטיים ונוחים בהכרח, אלא קלאס וסטייל שנועדו להזניק המעמד החברתי של הלובש/ת. שמלת הלטקס עטורת הפנינים שביונסה לבשה לאירוע הגאלה של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ב-2016 נראתה מעולה אבל סביר להניח שלא היה לה נוח במיוחד היות וההשראה לשמלה הגיעה מקונדומים (עמ' 219).

ביונסה לובשת ראלף לורן לטקס הגאלה של מוזיאון המט בניו יורק, 2016. כשסטייל יותר חשוב מנוחות.

מי שמנסה למהר ולקבוע מה הדבר ה"נכון" הבא ימצא את עצמו מותש מהמגוון המסחרר שקיים היום. אנחנו חיים בעידן של אין סוף אפשרויות, וההגיון הבסיסי שמוביל אותנו הוא הגיון כלכלי: למכור, למכור, למכור. מה שמעלה את השאלה: האם לטעם עדיין יש משמעות כיום? התשובה של ביילי היא שבהחלט כן. לכל אחד מאיתנו יש טעם שרכשנו במהלך חיינו, מתוך שלל החוויות שחווינו שעיצבו אותנו. השוק מנסה להשפיע ולכוון את הטעם שלנו כדי למקסם צריכה של מוצרים, אבל מה שבאמת הופך "טעם" לטעם היא היכולת שלנו להבדיל בין מה שגורם לנו לחוש הנאה ובין מה שסתם קיים, נמכר ומיוצר.

 

Taste: the Secret Meaning of Things

Stephen Bayley

Ciria Press: 50 Great Protland Street

2017

בספריית המכון הטכנולוגי חולון

7.011BAY@

כל התמונות בכתבה צולמו על ידי יוליה קוננקו מתוך הספר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *