יומני הצלם: רועי גליץ


רועי גליץ הוא צלם הטבע המוכר ביותר בתחום כיום, והשנה האחרונה מינפה אותו בצורה דרמטית גם מחוץ לישראל. הגענו למשרדי בית הספר לצילום ״גליץ״ שברמת גן כדי לתפוס לראיון קצר את אחד הצלמים הכי פעילים ומעוררי השראה בישראל בנקודת הזמן הנוכחית.


רתם מטרסו, תקשורת חזותית
שי אלוני, תקשורת חזותית

אם עוד לא היה ברור שרועי גליץ הוא צלם הטבע המוביל בתחומו בארץ, לאחרונה נכלל ברשימת 40 המשפיעים ביותר מתחת לגיל 40 של עיתון דה מרקר וסגר את הפינה הזו. השנה החולפת הייתה מלאה בשיתופי פעולה חדשים של גליץ עם מוסדות נחשבים ובינלאומיים כמו האו״ם, ערוץ הטלוויזיה של BBC ונשיונל ג׳אוגרפיק. הוא בילה חודשים רבים במקומות נידחים כמו שפיצברגן שבצפון נורווגיה ובקוטב הצפוני שם צילם פרויקט ענק המוקדש לדובי קוטב, חיה שנמצאת בסכנת הכחדה חמורה, במטרה לספר את סיפורה העגום שלה רגע לפני שהיא נעלמת. הגענו למשרדי בית הספר לצילום ״גליץ״ שברמת גן כדי לתפוס לראיון קצר את אחד הצלמים הכי פעילים ומעוררי השראה בישראל בנקודת הזמן הנוכחית.

אני עוקב אחרי העבודה שלך כבר כמה שנים טובות, ובהחלט אפשר לומר שהשנה האחרונה הייתה מסעירה במיוחד עבורך. ספר קצת ממה שעבר עלייך בשנה הזו.

״אכן כן, זו הייתה שנה מדהימה! בכנות, גם השנה שלפניה הייתה מדהימה. אם כל שנה תהיה יותר מדהימה מקודמתה אז אני כנראה על המסלול הנכון", אומר גליץ ולא מנסה להסתיר את החיוך על פניו: "מה שהיה מיוחד השנה זה שהתחלתי לעבוד הרבה יותר במגרש העולמי. מוניתי לשגריר מטעם גרינפיס לקוטב הצפוני והדרומי, ולקחתי חלק בקמפיינים גלובליים להקמת שמורה ימית באנטארקטיקה ובקוטב הצפוני. במסגרת התפקיד העברתי גם שלוש הרצאות 'טד' במטרה לשתף את העולם במה שקורה באיזורי הקטבים. זכיתי במספר פרסים ובלא מעט פרסומים במגזינים ובתערוכות בארץ ובחו״ל, ככה שברמה המקצועית והאישית אני יכול לומר שאני מרוצה מאוד״.

דובי קוטב. אחד הפרויקטים הגדולים של גליץ בשנים האחרונות

אנחנו, הצופים, רואים את התוצר הסופי של הפרויקט: דוב קוטב שמסתכל לתוך עדשת המצלמה שלך או צ'יטה עם גורים. אני בטוח שהדרך לשם לא תמיד ורודה והייתי שמח שנדבר דווקא על הכשלונות. יש מקרה שבולט במיוחד בזיכרון?

״היו הרבה כשלונות! אם לדבר במונחים של צילומי הקרח שאני עוסק בהם לא מעט, ההצלחה היא רק קצה הקרחון ויש עוד 90 אחוז של כשלונות שנמצאים מתחת לפני השטח. מקרה אחד שמאוד השפיע עלי היה ב-2015, כשהגשתי מועמדות לתפקיד השגריר האירופאי של חברת ניקון (Nikon). חשבתי שכבר צברתי מספיק עשייה והגעתי למקום מכובד, אבל התשובה שקיבלתי הייתה שלילית. כשביקשתי לדעת מדוע, נאמר לי שאני צריך יותר הכרה בין לאומית. חיפשתי בגוגל את מי שנבחר לתפקיד וסימנתי אותו כמטרה- לא את הבן אדם כמובן, אלא את ההישגים שלו. הבנתי שכדי להגיע למעמד הזה אני צריך להשיג לפחות 100 פרסים בינלאומיים ולפחות 150 פרסומים, להיות שגריר של חברות אחרות, להיות בטלוויזיה יותר ולהרצות יותר. במקום להתייאש, עשיתי לעצמי רשימה של דברים שעליי להשיג כדי להגיע לתפקיד הנחשק. כיום התפקיד עצמו כבר פחות מעניין אותי, אבל החתירה להשיג אותו הייתה חלק מהדרייב שגרם לי להצליח. נכון להיום, כל היעדים ברשימה הזו הוגשמו".

"בסופו של דבר, האירוע הזה קידם אותי הרבה יותר מאשר אם היו אומרים לי 'כן'. הרי אם הייתי מקבל תשובה חיובית הייתי טופח לעצמי על השכם, אומר 'כל הכבוד רועי' ומרגיש בנוח עם עצמי. לקבל 'לא' זה הרבה יותר מדרבן ולומדים ככה הרבה יותר".

רועי גליץ בפעולה בשפיצברגן שבצפון נורווגיה

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו במסגרת מסעות הצילום שלך?

״אחת השאיפות המקצועיות שלי הייתה לצלם דובי קוטב מהקרקע. למי שלא מכיר, דובי קוטב הם הטורף היבשתי הכי גדול בעולם. זו חיה מאוד מסוכנת. להיות במרחק כל כך קטן מהם, על הקרקע, זו משימת התאבדות. כדי לארגן את זה הייתי צריך אישורים ורשיונות מיוחדים מממשלת נורווגיה, ומלווה מומחה שיש לו ניסיון בשטח. יצרתי קשר עם מומחים וארגנתי את כל מה שהיה צריך כדי שהדבר הזה ייצא לפועל. בסופו של דבר, הגעתי למצב שאני נמצא במרחק של 20 מטר מדובת קוטב עם שני גורים. בפרויקט הזה צילמתי תמונה ראשונה מסוגה בהיסטוריה: דובת קוטב שצדה כלב ים. הצילומים הגיעו לסרט ״דובי הקוטב״ של ה-BBC, שהבכורה שלו שודרה בסוף השנה שעברה״.

דובת קוטב צדה כלב ים.

היית במקומות שאנשים יכולים רק לחלום עליהם. זה עדיין מרגש אותך או שזה כבר הפך להיות סוג של שגרת עבודה?

״זה ימשיך לרגש אותי כל עוד יש לי מה לחדש. אני חושב שזה לא היעד כמו מה שאפשר לעשות בו ואיזה גבולות אפשר לפרוץ בו. אפריקה, לדוגמא, פחות מרגשת אותי, כי כמעט הכל נעשה שם. הייתי שם 14 פעמים וקצת מיציתי את גבולות החידוש. מצד שני, בשפיצברגן שבצפון נורווגיה הרבה דברים עוד לא נעשו. כרגע אנחנו עובדים על הסרט הבא של BBC שיחקור את האיזור".

“בשפיצברגן צילמתי לאחרונה בעל חיים יחסית לא מוכר בשם סייגה, סוג של אנטילופה שחיה בקצה הצפוני של רוסיה ונמצאת בסכנת הכחדה חמורה. ב-15 השנים האחרונות הן עברו ממצב ״לא מדאיג״ ל״סכנת הכחדה חמורה״. זה כבר ברמה של צ׳קלקה מהבהבת, לא סתם אור אדום. בעל החיים הזה הולך להיכחד ככל הנראה בעשור הקרוב.

אז נכון, זו חיה די מכוערת עם אף גדול שנראית כמו הכלאה של אלף ואנטילופה… גם המקום שהיא חיה בו לא מרגש במיוחד, אבל הערך המוסף של הפרויקט עצמו יוצר את הריגוש. להעלות מודעות לבעל חיים שאף אחד לא מכיר, בשיתוף עם ענקית כמו נשיונל ג׳אוגרפיק, זה משהו שעושה חשק לעבוד".

סייגה. בעל חיים שנמצא בסכנת הכחדה ממשית

איפה נכנס הפן העיצובי במקצוע שלך? מהתמונות שלך נדמה כאילו גרמת לבעלי החיים לשחק בתפקיד עצמם. איך מעצבים פריים כזה?

״צילום, עיצוב, ציור, אפילו מוזיקה- הכל נמצא בקומפוזיציה. מבחינתי פריים טוב מתחיל ונגמר בקומפוזיציה נכונה, ויש לזה כללים שאפשר ללמוד. מן הסתם, אני לא יכול לבקש מהדוב לזוז קצת שמאלה או ימינה, או לטפס על אמא שלו, אבל אני יכול למקם את עצמי ביחס לבעל החיים. אני זז ותופס את האור בכיוון שאני רוצה, כי גם השמש לא משחקת לפי הכללים שלי. ככה אני שולט באור, במיקום של בעל החיים, במיקום שלי וברגע בו אני מצלם".

אם אפשר, כמה שאלות בנימה אישית יותר. מה נותן לך השראה?

״הטבע הוא האמן הכי גדול בעולם והתסריטאי הכי טוב. בעלי החיים שאני מצלם נותנים לי המון השראה. מעבר לזה, אני לומד מהצלמים הכי טובים בעולם ומהתמונות שלהם, אני חושב על מה שאני אוהב במה שהם עושים, מה אני חושב שאני יכול לעשות יותר טוב ומנסה למצוא הזדמנויות להוציא את זה לפועל. כל מקום הוא הזדמנות, השאלה היא רק אם אתה קולט, מפנים ואומר לעצמך ׳בפעם הבאה, אעשה כך וכך' או שזה עובר לך ליד האוזן״.

״לפני כל פרויקט אני יושב ומכין לעצמי רשימת פריימים. אני שואל את עצמי עם מה אני רוצה לחזור. רוב הדברים שאני כותב הם דברים בלתי אפשריים, אבל אם אני ארשום אותם, אני גם אנסה להגיע אליהם ואולי זה יצליח לי. אני בודק איזה ציוד אני צריך בשביל הדברים שאני רוצה לעשות. לפעמים צריך ציוד מיוחד כמו מארז תת ימי, רחפנים או מצלמות בשליטה מרחוק, כי אי אפשר להתקרב לבעלי החיים ברמה של קלוז אפ מטווח אפס. אני בונה לעצמי את רשימת הפריימים, ההשראות והציוד- ואז אני מגיע לשטח. שם המציאות מכתיבה לי תנאים אחרים ואני חייב להתאים את עצמי אליהם״.

ניבתנים. תמונת תקריב של אחד מבעלי החיים המרתקים בעולם

אז מה הלאה? אחרי כל ההצלחות ושיתופי הפעולה, מה השאיפה המקצועית הכי גדולה שלך היום?

״אני מוכרח לומר שאני מרגיש שאני רק בהתחלה, אז זו שאלה קשה. יש מניפה ענקית של יעדים להגשים כי אני מתחיל לעשות דברים בקנה מידה גדול יותר ממה שעשיתי עד היום. בשנה הקרובה מתוכננים פרויקטים גדולים עם גופים כמו הנשיונל ג׳אוגרפיק והאו"ם. בקרוב אני גם מתחיל סדרת הרצאות מסביב לעולם בנושאים סביבתיים. בסופו של יום, השאיפה המקצועית הכי גדולה שלי היא להצליח ליצור שינוי. את כדור הארץ אני לא אצליח להציל ככל הנראה, אבל אם אצליח לעודד שינוי בצורה שאנשים מתנהגים, ליצור שינוי במודעות לסביבה או להשפיע על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות, אני אהיה שמח בחלקי. כשמדובר בתהליכים כה מורכבים, להזיז דברים סנטימטר לפה או סנטימטר לשם כרוך במאמצים אינסופיים. אני חושב שלשם אני מכוון. כמה שאצליח יותר, יותר טוב״.

רועי גליץ בקמצטקה

ולסיום, אתה מגדיר את עצמך כ״צלם״ או שיש איזשהו תואר אחר שמתאר את המקצוע שלך?

״ההגדרה שלי משתנה כל הזמן, כי אני חובש כמה וכמה כובעים. אני מגדיר את עצמי כצלם טבע ואיש סביבה אבל גם כשגריר גרינפיס ולא פחות מזה כיזם: אני הבעלים והמנכ״ל של גליץ בית ספר לצילום ויש לי עוד יוזמות נוספות. אני גם מרצה וכותב וכמובן איש משפחה ואבא לארבעה ילדים שזה לא פחות חשוב מהתארים הקודמים. אני מאמין שעברנו את העידן שאדם מסתפק בכובע אחד. זה משעמם. הגענו לעידן שבו אתה צריך להמציא את עצמך מחדש כל הזמן".

ליצירת קשר: רתם מטרסו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *