לחקות את מיכל ג'וי

ימים אחרונים לראות את תערוכת הצילום של יגאל פליקס, מיכל גיל ושי גובהרי Imitating Michal Joy בגלריה ויטרינה. התערוכה מבוססת על פרוייקט שנמשך שנתיים המהווה מן יומן מסע שעברו הצלם והמצולמות. ראיון עם יגאל פליקס.

הגר אטיאס ואילנית דורפמן

מה הייתה המוטיבציה שלך לצלם את הפרוייקט?

לצאת למסע של גילוי אופקים אחרים מהסביבה המיידית. למסע יוצאים עם עיניים שמחפשות גילויים ולא עם דעות מוקדמות. תוך כדי המסע הזה נבראה דמות בשם מיכל ג'וי, שנבנתה על אישה צעירה בשם מיכל גיל אותה הכרתי בנסיעה בכרמלית בחיפה, ומשם התגלגל הסיפור הזה. קבענו יום צילומים והתחלנו לצלם. לאחר סשן הצילומים הראשון הבנתי שמתחילה להיווצר כאן דמות שמהווה מראה ליצרים, דחפים, רגשות ותשוקות. כל אחד שמסתכל חווה מרכיבים שונים ברמות משתנות. מיכל ג'וי נוגעת במקומות אפלים של וחבויים של הנפש.

תאר לנו את מיכל ג'וי

למרות שמיכל ג'וי היא דמות נשית אני תופס את אותה כדמות על-מגדרית. הצילומים הם פתח לאופק אחר, ולכן גם גבר יכול למצוא את עצמו בדיאלוג עם הערכים שעולים. הדמות הזו היא תגלית, והיא נגלית דרך הפנים השונות של המצולמות והאינטראקציה – הצילומים האלו הם מראות שמבחינים בהם ולא איור של רעיון פשוט. העבודה נעשתה באופן ספונטני בתוך חוקי משחק שהגדרנו כקווים מנחים ליצירת הצהרת כוונות: כשהבנות הציגו, פירשו, הגיבו, ואני זיהיתי והקלטתי מראות כשלרוב ההתערבות מצידי הייתה מינימלית.

איך זה היה לעבוד כצלם בתוך סיטואציה כזו נשית?

ראשית העבודה נעשתה באופן מקצועי לחלוטין. אני נשוי והגבולות ביני ובין המצולמות היו חד-משמעיים. מערכת היחסים שנבנתה נגעה במקומות פרטיים. ובאמת לא מעט פעמים הרגשתי זר, כלומר שהרגשתי מחוץ לשיח. לא מעט פעמים הייתי דוחק בהן לתשובות מפורשות – כמה שפחות מקודדות או מתחמקות. לדוגמה חשבתי שדרך שאלות שיגעו בדימוי עצמי יהיו גילויים. שאלתי איזה איבר את אוהבת בגוף שלהן? איזה אצל אחרות? מה את אוהבת אצלן והיית רוצה שהיה שלך? אלו איברים בגוף שלהן הן לא אוהבות, ומאלו הן סולדות אצל האחרות? את התשובות שניתנו בהתחלה כיניתי "מנומסות", בעיקר כשהן התחמקו מהתשובה האמיתית כדי לא לפגוע אחת בשנייה. במקומות האלו הייתי דוחק בהן. כשהרגשות נאמרו בקול ידענו מה אפשר לנסות, קולאז'ים של גופות.

קולאז'ים של גופות לשאלות אינטימיות?

כן. אם היא לא אוהבת את החזה של עצמה או את הרגליים של חברתה אז עבדנו עם זה – שמנו את הידיים שלה על החזה שהיא לא אוהבת , השאלנו גב של אחת והלבשנו על הגוף של השניה. בצילומים הן הפכו לגוף אחד. חווית המסע הזה היא מיוחדת במינה, הסטודיו נהיה לחממה שאין בה טיפה של שיפוטיות – את יכולה להעיז ולהגיד משהו ולא יתנו לך ציון ויש אמון מלא שאם זה יצא לא טוב או מביך אז גונזים. ככה עבדנו. זה היה פרוייקט משותף – אני צילמתי, אבל המהלך החשיבתי משותף לשלושתינו, לי למיכל ושי.


התערוכה Imitating Michal Joy

מוצגת בגלריה ויטרינה
עד יום ה', 17/3/16
א'-ה' 9:00-17:00

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *