מוזיאון נייד לפליטות

עבודתו של רניי מזור, בוגר תואר שני בעיצוב משולב, מוכיחה כי כוחו של עיצוב טוב לא מסתכם בבחירת צבעים וקומפוזיציה, אלא בעיסוק בנושאים בוערים ברמה החברתית והפוליטית. בעבודת התזה שלו, בחר רניי להביע את עמדתו בסוגיית הפליטים במטרה להגיע לקהל רחב ולהנגיש את הנושא הסבוך. התוצאה: עבודת קונספט מחאתית שמציעה חוויה אישית הנוגעת לכל צופה וצופה.

רניי מזור, עיצוב משולב

פרויקט הגמר שלי צמח בשדה המחאות. מאחורי המהלך עמד הרצון שלי לשנות תודעה ולהשפיע באופן חדש. חיפשתי ליצור טרנספורמציה של זווית ראיה, עמדה ותפיסה ערכית באמצעים חזותיים ובאופן שאינו מתלהם. ביקשתי לאתגר דפוס חשיבה פוליטי/חברתי קיים, ולהעלות אפשרות שטרם עלתה על הדעת, להציע מחשבה שלא נחשבה ולהנכיח אותה כמיצג בחלל הציבורי.

אני מאמין ביכולת של מעצבים לייצר אופק חדש בתוך נושא טעון, להציע אפשרות של מציאות אחרת, של אלטרנטיבה, ראיה מחודשת ושיח. ביקשתי להציע מהלך ביקורתי אך לא התקפי, שיכול להשתחרר מההיגיון הפוליטי לפיו הצדק שלי בא על חשבון הקטנת האחר. זוהי הצעה לשינוי אסטרטגי בתחום המחאה: לא כלים מעשיים לקידום של צד מסוים על גבו של הצד השני, אלא מחשבה שמאפשרת מצב של win/win. זהו מהלך עיצובי שהוא לא נגטיבי, שמצליח לתקשר ריבוי נקודות מבט ויוצר פרספקטיבה לעומת דיכוטומיה.

לשכוח את חולות, רניי מזור (מתוך התערוכה)

כאשר מציגים תמונה מורכבת סביב נושא שנוי במחלוקת, האחריות גוברת, החשיבה העצמאית מתפתחת, משהו יכול להשתנות מבפנים. על השינוי להגיע מבחירה ולא מכפייה, לא מתוך דיכוי וחוסר ברירה. האסטרטגיה הזאת היא הנחת יסוד שלי בכל הנוגע למהלך של עיצוב כלי מחאה.  

במהלך התואר השני הבנתי את היכולת שלי כמעצב להשפיע בנושאים חברתיים וסביבתיים, ולעסוק בבעיות וחידות מורכבות שאני פוגש בעולם סביבי. אני מעצב מתוך היותי אזרח מודאג. אנשים נוטים לחשוב שאקטיביזם הוא נחלתם של בודדים העומדים בחזית המאבק, והאפשרות השניה היא לשבת בסלון הבית המוגן ולא לעשות כלום. האמת היא שבין שני הקצוות האלו מתקיימות עוד אפשרויות רבות ליצור שינוי.

אירועי מחאת הפליטים בשנה האחרונה נגעו בי באופן אישי והעלו בי תהיה עמוקה על קיומי כאדם, כאזרח וכאמן. הרגשתי מבוכה נוכח הנטיה לשנוא, ההתבצרות הגזענית, ההדרה, ההסתה, הניצול הבורות וההפחדה. מונע מתוך חוסר שקט פנימי, החלטתי לבנות את התזה שלי סביב המחאה הזו ולפעול מתוכה כמעצב. הצטרפתי ליוזמות רבות במטרה לעצור את הגירוש. למדתי את המחאה, את צרכיה, את גווניה. פגשתי את האופן שבו אנשים חושבים על הנושא, את הדעות, את העמדות ואת השורשים העמוקים של התופעה.

מסע ההפלטות, רניי מזור

האקט הראשון שלי היה להפוך את מושג המוזיאון לכלי מחאה ולהקים מוזיאון נייד לפליטות. זהו מנגנון נייד של הסברה שקטה שנועד להגביר את המודעות לנושא הפליטים בישראל ובעולם. המוסד המוזיאלי מסמל בדרך-כלל יציבות וקבלה של רעיונות בתוך תרבות. המהלך מפקיע את המוזיאון מידי הממסד והופך אותו לכלי ארעי למחאה. זהו שימוש ביקורתי בפרקטיקה המוזיאלית, במטרה להכניס נושא המצוי בשולי החברה לתוך הקונצנזוס ולאפשר שיח אודותיו.

עיצבתי את המוזיאון כמבנה נייד, ערוך למסע בן כמה חודשים ברחבי הארץ בין חללי תצוגה שונים: בתי ספר, גלריות אקטיביסטיות, כאירוע בכיכר העיר או ככלי תעמולה נייד ברחוב. לאורך זמן, הניידות מאפשרת מפגש בין אנשים, קהילות, דעות ונרטיבים שונים. המסע שיעבור המוזיאון בחודשים הבאים הוא חלק ממלאכת העיצוב שלו. איזכורי התקשורת, התחנות בהן יוצג, האירועים שיווצרו סביבו, סוג הקהל והאינטראקציה, כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהמהלך העיצובי.

המטרה היא לאפשר למתבונן להכיל רגשית את הסתירות ואת הקונפליקטים המורכבים בסיפור הפליטות. ליצור מעמד אינטימי, מופחת מגננות, אשר לא דורש מהצופה להסכים לדבר מסוים. המוזיאון לא מצביע על דרך אחת נכונה, זו המוסרית ביותר, אלא דווקא מציף את המורכבות.

מסע ההפלטות, רניי מזור (מתוך התערוכה)

האקט השני היה בחירה בדיורמות ככלי ליצירת קשב בתוך המוזיאון. הדיורמות הן מודלים ממוזערים עם אשלית עומק שנותנת תחושה של הצצה לתוך עולם אחר, סוג של שער למקום אחר. הדיורמה היא כלי מרהיב להעברת מסרים מכיוון שהיא סוחפת לקריאה של טקסט חזותי באופן לא מתלהם, עם הרבה פליאה, סקרנות, התבוננות וקשב. כל אקטיביסט/ית יודע/ת שהמאבק במחאה הוא על קשב, אז מומלץ לחפש כלי שלוכד את תשומת ליבם של אנשים.

בתקופת הקולוניאליזם הדיורמה נכנסה לשימוש נרחב, במטרה להפגיש את הציבור עם מראות וגילויים ממקומות רחוקים בעולם. כיום השימוש בדיורמות נפוץ בעיקר במוזיאוני טבע ואנתרופולוגיה.  במוזיאון הנייד לפליטות, משמשת הדיורמה ככלי פתייני המהתל בצופה. היא מושכת אותו להציץ אל עולמות רחוקים לכאורה, אך למעשה מעמתת אותו עם בעיה חברתית אקטואלית ומקומית שנמצאת ממש פה, מתחת לאף.

מחסן הילדים, תקריב. רניי מזור

חמשת הדיורמות במוזיאון שואבות את מקורותיהן מדימויים אמיתיים ומוכרים השייכים לסיפור הפליטים בישראל, אך בה בעת עשויות להתרומם מעל לתוכן הקונקרטי, ולהיסחף לתוך מבט סוריאליסטי, פנטסטי, אמנותי. הריצוד בין הקונקרטי לפנטסטי הוא פעולה עיצובית שמרווחת ומייצרת מקום לראיה מחודשת. היא מאפשרת להרפות אפילו במעט את האחיזה שלי בעמדה מסוימת, בדברים שאני כבר יודע, בטיעונים שאני כבר מכיר. זהו מצב הכרחי על מנת להניע שינוי תודעה.

הדיורמה הראשונה שנבנתה היתה "מסע ההפלטות". היא מציגה את יבשת אפריקה המצויה במשבר ועל גביה נודדים פליטים בדרכם לתל אביב, חוצים סכנות ומדינות. זו מפה מנטלית שמחברת בין גבולות פיזיים לתחושות של סכנה, של זכרונות ממסע. מבחינה חזותית היא עשירה מאוד בפרטים קטנים ויש בה משחקי גודל, דימויים ארכיטיפים וחיות מיתולוגיות.

הדיורמה הבאה, "מחסן ילדים", מציגה העתק של חדרון המשמש גן לילדי הפליטים, אשר נתלש מקיומו הממשי בדרום תל- אביב והותק אל תוך פנטזיה ילדותית של שדה חמניות זורח ומסמא. עצם ההמחשה של דברים בצורה גרוטסקית או ילדותית יכולה להיות מאוד עוצמתית. אין לי עניין בפעולות מחאה ישירות, כרזות נחרצות שמנחיתות הוראות על הציבור. אני מחפש פעולה הרבה יותר עדינה, שתופסת את הצופה במקום רך ולא מתלהם. במקום שבו זוית הראיה האישית היא בעלת משקל אל מול כל הטיעונים האחרים, האמנות מאפשרת ראייה קצת ילדותית, חולמנית. רציתי לשבות את הצופה בקסם, להפתיע במשהו חדש, במבט חדש.

מחסן הילדים, רניי מזור

הדיורמה "בתור לשומקום" מציגה מקטע מתוך הבירוקרטיה האינסופית איתה מתמודדים מבקשי המקלט באופן יומיומי, מצויים בלימבו תמידי של המתנה.

בתור לשום מקום, רניי מזור

במהלך המחקר פגשתי את נוראלדין מוסא, מחפש מקלט מסודאן, איש מקסים, אצילי ומרתק. התיידדנו. הוא ביקר אותי בסטודיו וסיפר על המסע, על ביתו ועל הזמן שבו נאסר במתקן "חולות". המפגש איתו הוליד עיצוב שיצא מהבטן! הדיורמה "לשכוח את חולות" היא מחווה לנוראלדין, ומתארת חלום של פליט המבקש לשכוח את חולות. המבנה שוקע בחול וטורנדו אימתני מעלה את הגדרות השמימה.

לשכוח את חולות, רניי מזור

הדיורמה "רקיחת סטריאוטיפ" מציגה תהליך של היווצרות סטריאוטיפ חדש על-ידי מספר הסיפורים. התבשיל המבעבע מעלה באוב פחדים קולקטיבים, אירועים מתקופות שונות בהיסטוריה ודימויים ארכיטיפיים. הדיורמה רוקחת מחזה גרוטסקי, קשה וקסום על קולקטיב השבוי בידי סיפורים בלתי מבוססים, דעות קדומות והסתה מכוונת.

רקיחת סטריאוטיפ, רניי מזור

בימים אלה מוצג המוזיאון (עד מרץ) בגימנסיה הרצליה, רח' ז'בוטינסקי 106 תל-אביב. זוהי התחנה השישית במסע. התחנות הבאות ושיתופי הפעולה יתווספו תוך כדי תנועה והמוזיאון מציע עצמו לאירוח אצל כל המעוניין.

זו הזדמנות להודות למנחה שלי איתן ברטל, לצוות המרצים בתואר השני ולחברים שעזרו לפרויקט להיות.

רניי מזור

גימנסיה הרצליה, רח' ז'בוטינסקי 106 תל-אביב.

א'-ה' 15:30-21:00

תאריך פתיחה: 6.1.19

תאריך סגירה: טרם נקבע.

כניסה: חינם

המעוניינים/ות מוזמנים לעקוב אחרי המוזיאון בפייסבוק ("מוזיאון נייד לפליטות") כדי לדעת מתי והיכן תוצג התערוכה הבאה.

ליצירת קשר: ירדן קילשטיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *