מקס ישראליאנה: תערוכה בגלריה ויטרינה

מסוציאליזם אוטופי לקפיטליזם אינדיבידואליסטי, ״מקס ישראליאנה״, הפרויקט החדש של פאבליק סקול, הלא הם אסף כהן וג'ואנה אסרף, המוצג בימים אלה בגלריה ויטרינה, מתעד את השנים 1995-1977 בעיצוב, אמנות ואדריכלות בישראל. ישראל בניחוח מקסימליסטי.

אדם אסרף, תקשורת חזותית

    

ביוני 2013 אסף כהן וג'ואנה אסרף (גילוי נאות, ג'ואנה היא אחותי) ייסדו את "פאבליק סקול אדישינס" (Public School Editions) הוצאה לאור עצמאית שמטרתה לחשוף את הציבור לתופעות חזותיות ישראליות מהעבר וההווה. הפרויקט הגדול הראשון שהוציאו היה ״פקס ישראליאנה״ (Pax Israliana), זהו אינדקס של מודרניזם ישראלי מקום המדינה ועד 1977. בינואר השנה יושק ספר ההמשך ״מקס ישראליאנה״ שמתעד את התקופה הפוסט מודרניסטית מ-1977, שנת המהפך הפוליטי, עד 1995, השנה בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. "מקס" קיצור למקסימליזם מתאר תקופה בה נזנח האידאל הסוציאליסטי אוטופי של מדינת ישראל לטובת קפיטליזם אינדיבידואליסטי.

שוטרים ישראלים מפנים את עובדי מלון "אביה סונסטה" החוסמים את הכביש ביום פינוי טאבה, 1989.

בשנת 1977, לאחר בחירת מפלגת הימין לשלטון, התחילה התפרקות של מוסדות ממשלתיים לטובת גופים פרטיים, בתי ההבראה ההסתדרותיים הפכו למלונות יוקרה, ריהוט "לכל" הפך למערכות ריהוט אופנתי מעוצב, המרכזים המסחריים השכונתיים הפכו קניונים, העיתונים למגזין כרומו, התעמולה לפרסום – כל מה שיש לכלכלה ליברלית קפיטליסטית להציע.

צילום אוויר של מלון "הנסיכה", אילת. פייגין אדריכלים, 1994. צילום: אדם אסרף.

מחורבות המינימליזם המודרניסטי צמחה תקופה של מקסימליזם פוסט מודרני, המעצבים והאדריכלים הישראלים זנחו את ההשראות האירופאיות לטובת סגנונות עיצוביים יותר קפטליסטים לרוב מארצות הברית.

ליאת נשרי לובשת בגד בעיצובה, אמצע שנות ה־ 80 . צילום: מירי דוידוביץ; הפניקס הישראלי, מודעת פרסומת, גיתם מערכות תדמית. צילום: פאבליק סקול.

הספר ״מקס ישראליאנה״ מתאר את התקופה כפי שפאבליק סקול בחרו לספר אותה. בין מקבצי דימויים מתוך המחקר שנעשה משולבים קטעי טקסט אינפורמטיביים שמטעינים את הדימויים ברובד החברתי, הכלכלי והפוליטי. הספר נחתם בשנת 1995, בה נרצח יצחק רבין בידי מתנקש יהודי, מהלך שלטענת "פאבליק סקול" סיים את האופטימיות של התקופה הזו והחל תקופה חדשה, דיסטופית יותר.

עטיפת התקליט "ארץ טרופית משגעת" של מתי כספי, 1987. צילום עטיפה: ורדי כהנא־וסלי, עיצוב, עטיפה: זיוה שליו ואיציק רנרט.

הספר הקודם שלכם, פקס ישראליאנה הוא מן אוסף של פנינות היסטוריות שרוב האנשים היום לא מכירים או לא זוכרים, כולו היה שחור לבן ומאוד רציני, בעוד שמקס ישראליאנה עוסק בנושאים שהם כמעט נוסטלגים לרוב הקוראים שלו, הוא צבעוני ובוהק ובעל ביקורת דיי חריפה על עולם הצרכנות. איך המחשבה העיצובית שלכם הייתה שונה בספר ובתערוכה הזאת מהקודמת? וכיצד ניסיתם לשמר קו עיצובי אחיד בין הנושאים?

זה נכון שהתקופה של מקס ישראליאנה מהדהדת הרבה יותר לאנשים מהדור הצעיר יותר בארץ, נוגעת בהם במקומות נוסטלגיים, למרות שאנחנו מאוד לא עבדנו ממקום נוסטלגי. גם בפקס וגם במקס ישראליאנה עשינו מחקר שמבוסס על דימויים סרוקים מספרים ומגזינים, והעמדנו אותם בפורמט יחסית אובייקטיבי של ספר כיס (העיצוב המקורי היה בהשראת מגדיר זוחלים בצרפתית שאסף מצא). הדימויים עצמם מספרים את הסיפור של התקופה – בפקס ישראליאנה השחור לבן נובע פשוט מכך שהדימויים מאותה התקופה הודפסו לרוב בשחור לבן, לעומת מקס ישראליאנה שזו תקופה שהתחילו להדפיס בה בצבע.

עיצוב בהשראת גרפיקה ממוחשבת, "גנג-מאג", 1988 ; קניון הזהב, ראשון לציון. צילום: אדם אשרף.

המחשבה העיצובית לא באמת משתנה – שתי התערוכות מבוססות על ספר ותערוכה (פריסה של הספר והמחקר בחלל), שתיהן באותו הפורמט. מה שכן שונה בין שני הספרים היא העריכה. בעוד שפקס ישראליאנה ערוך בצורה הכי אובייקטיבית כלקסיקון ויש בו באמת משהו מרוחק ואליטיסטי יותר, מקס ישראליאנה טעון יותר במסר פוליטי, שזה נראה לנו חשוב ומתאים לתקופה הזו שהייתה הרבה פחות ממלכתית והרבה יותר עממית. מודרניזם (אמת אחת) מול פוסט מודרניזם (ריבוי אמיתות).

שלום עכשיו, כרזה. דוד טרטקובר, 1978. מתוך הספר: מקס ישראליאנה.

בין השנים 1977 עד 1995 יש שפע עצום של מופעים אסתטיים המאפיינים את התקופה, על-פי אלו קריטריונים בחרתם את העבודות המוצגות בספר?

בשלב הראשוני, מתוך כל החומר שעברנו עליו (המון מגזינים, ספרים וכו׳), סרקנו ואספנו את כל מה שנראה לנו מושך ברמה האישית – בין אם זה ברמה הכי שטחית של צורות וצבעים ובין אם יש בדימוי איזשהו קונטקסט חזק. בשלב העריכה החלטנו על איזה שהוא נרטיב שמבחינתנו הוא הסיפור של התקופה, ובחרנו דימויים מתוך האוסף שהיה לנו שמספרים את הסיפור הזה.

חוסיין מלך ירדן מדליק לראש הממשלה יצחק רבין סיגריה במעונו המלכותי בעקבה, לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת, 1994. צילום: פאבליק סקול.

יש בספר הרבה ביקורת על התפתחות תרבות השפע בישראל, פילוג ישראל לשכבות שונות, וברמה מסוימת מות החלום הציוני, יחד עם זאת, הצבע הוורוד שולט על כל הספר והתערוכה. מה גרם לכם ללכת בכיוון הזה?

עד הספר הזה, שמודפס בצבע מלא, ספרי הכיס שלנו תמיד הודפסו בצבע פנטון אחד, כדי להיות זולים ונגישים יותר לציבור. במקרה הזה הרגשנו שהדימויים חייבים להיות בצבע, אבל בכל זאת יש את הפנטון הורוד שהוא הצבע של הפרויקט הזה. יש משהו בתקופה הזאת שהיה מאוד אופטימי, היו לאנשים חלומות על אמריקה, על שלום. הורוד נראה לנו מאוד מתאים. וזה שהוא בא לצד הביקורת שלנו יוצר קונטרסט שמחזק את הכל.

קולאג' בהשראת המקסימליזם הישראלי, ג'ואנה אסרף.

למרות הביקורת על אותה תקופה ומה שהניע אותה, זה נראה שיש לכם הרבה חיבה אליה, מה משך אותכם בסגנון המקסימלסטי?

לא יודעים אם יש לנו חיבה לתקופה ברמה הנוסטלגית אבל כן מצאנו המון דימויים כיפים ומושכים שאהבנו, אין ספק שזו תקופה די משעשעת בסך הכל.

תגיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *