סיפורו של הצבע

צבע הוא אחד הכלים החשובים באמנות ועיצוב. הוא אולי נדמה אינטואיטיבי ופשוט, אבל מאחוריו יש היסטוריה שלמה של ניסויים פורצי דרך ותגליות מרגשות. על כל זאת ועוד תוכלו לקרוא בספרה של אלכסנדרה לוסק שמוקדש לתולדות הצבע מהמאה ה-18 ועד ימינו.

ניר ביטון, תקשורת חזותית

ספרה של אלכסנדרה לוסק (Alexandra Loske) הוא מחקר מרתק שמוקדש כולו לנושא חשוב במיוחד בתחום העיצוב והאמנות: צבע. הספר מספר את ההיסטוריה של הצבע, על שלל ההתפתחויות התפיסתיות והמדעיות לאורך השנים, מהמאה ה-18 ועד ימינו. לוסק מציגה קשת רחבה של פיתוחים, שימושים ומחקרים שקשורים לצבע, בין אם מדובר במידע תיאורטי, ציורים ואפילו שימושים במוזיקה.

כריכת הספר. צבעוני מבחוץ ומבפנים

הספר נפתח עם סקירה של מחקריו של סר אייזיק ניוטון (כן, זה עם התפוח), שגילה כי צבע נקלט בעינינו בעזרת אור ושאור לבן הוא שילוב של קשת צבעים. מחקריו של ניוטון הפכו את הצבע לנושא יוקרתי ומדעי אשר נחקר ונלמד באקדמיות, לעומת הגישה הישנה שראתה בצבע דבר משני וזניח בתהליך האמנותי ובוודאי שבהקשרים מדעיים. 

ניסויי המנסרה של ניוטון

לאורך השנים חוקרים, מדענים, אמנים ואלכימאים רבים עבדו על גיבוש תיאוריות צבע. מגוון התרשימים התקופתיים והתיעודים של המחקרים הללו, מלמדים על שני הקטבים ביניהם הצבע נע: בין מדע לאמנות. המחקרים המדעיים והעניין האקדמי בצבע חלחל לעבודתם של אמנים רבים, שניסו בדרכם להבין מה הוא צבע וכיצד לפתח ולשכלל את השימוש בו. 

אחת מנקודות ההשקה המעניינות בין מדע לאמנות הם "גלגלי הצבעים". את הגלגל הראשון צייר ניוטון עצמו: הוא ניסה לבחון יחסים בין צבעים ולמעשה כך גילה את הרעיון של "צבעי יסוד", אותם צבעי בסיס שניתן לערבב וליצור צבעים חדשים. הודות לפיתוח גלגלי הצבעים נוצרו מושגים חשובים כמו צבעים משלימים או שלישוניים. בהמשך, מחקרו של ניוטון פותח ועובד על ידי החרט והאנטומולוג מוזס האריס (Moses Harris). בין השנים 1769-1776 האריס פיתח גלגל צבעים משלו, בו הוא שם דגש על הגוונים ופחות על מידת הרוויה (עוצמת הצבע) שניוטון התעניין בה. 

מימין: גלגל הצבעים של ניוטון, משמאל: הגלגל של מוזס האריס

כך כותבת לוסק על יחסי הגומלין בין המדע לאמנות: "מומחי אמנות רבים ביקשו לפרסם מדריך שיפתח וישדרג את מערכות הצבעים הקיימות כך שיהיו מותאמות יותר לשימוש אמנותי". התוצאה הייתה ספרים מעוצבים סגנונית שהפכו את את תיאוריות הצבע לפופולריות. כך הגיחו עוד ועוד גלגלי צבעים, חלקם מפורטים יותר כמו גלגל הצבעים של צ'ארלס הייטר (Charles Hayeter) משנת 1826, וחלקם יותר מופשטים כמו זה של מרימי (Jean-François Léonor Mérimée) משנת 1830.

הנגשת הממצאים המחקריים לאמנים בדרך ויזואלית, בדרך מופשטת ובדרך עומקית.

"מדד מונסל" הוא פרי מחקריו של האמן והמורה בן המאה ה-19 אלברט הנרי מונסל (Albert Henry Munsell) בשנת 1905 מונסל פיתח את המדד שכולל 3 פרמטרים לצבע: גוון (hue), בהירות (value /brightness), ורוויה (chroma /saturation). הגוון מעיד על צבעי היסוד מהם הצבע מורכב (צהוב/ כחול/ אדום). הבהירות מעידה על רמת הכהות של הצבע, כך למשל אדום כהה יהיה בורדו ואדום בהיר כבר ורוד. הרוויה פירושה עד כמה הצבע צבעוני או מתקרב לשחור-לבן: עוצמת רוויה חזקה תהיה אדום חזק בוהק ועוצמה חלשה תהיה אדום חיוור-אפור. 

הגדרות צבעים על פי שלושת הפרמטרים של הנרי מונסל

בשונה מציור ממוחשב, אמנים וציירים מימים עברו היו משתמשים בפלטות כדי לארגן את הצבעוניות ביצירתם לחלקים כמו חם וקר, בהיר כהה ועוד ועוד. גלגל הצבעים התיאורטי סייע לאמנים להבין את חשיבותם של מינונים ושל הצבעוניות הכללית ביצירה עוד בשלב התכנון של הציור. 

פלטות הצבעים נהפכו מכלי טכני לסמל אמנותי בפני עצמו

בצרפת של אמצע המאה-ה19 מתפתח זרם חשוב במיוחד בתולדות הצבע, הלא הוא האימפרסיוניזם. השם אימפרסיוניזם מגיע מהמילה התרשמות באנגלית (impression). הציור האימפרסיוניסטי הוא תולדה של רשמי האמן/ית, בדגש על התפיסה הסובייקטיבית של נושא הציור. האימפרסיוניסט לא שואף לריאליזם: באותה תקופה כבר הומצאה המצלמה וציירים חיפשו דרכים אחרות להביע את ייחודיות המדיום שלהם. מכאן שהניסיון לדייק לא אפיין את הזרם האימפרסיוניסטי, אלא תפישה מיידית של נושא הציור והבאתו לקנבס כמו שנתפס, עד כדי כך שהציורים לפעמים נראו כ"לא גמורים". 

בסגנון האימפרסיוניסטי יש דגש רב על אור, קומפוזיציה וכמובן- צבעים. בגלל האופי המהיר של פעולת הציור עצמה, לאמנים לא תמיד היה זמן לערבב את הצבעים בפלטה ולכן ברוב הציורים השימוש הוא בצבעים ישר מהפחית או בגוון מעורבב קלות. הצבעוניות הכללית יחסית אחידה, אבל אם נתבונן בציור מקרוב נראה שמה שמופיע כגוש שחור למשל מורכב מכתמים של חום וסגול וכחול. 

קלוד מונה, "אישה יושבת על ספסל" (1874). הערכים המובילים באימפרסיוניזם הם התיעוד, המהירות, אור וצל, וצבעוניות אשר נוצרת מפירוק והרכבה מחדש.

לוסק מתעכבת בפרק זה על דמותו של מישל יוג'ין שוורל (1786-1889, Michel Eugène Chevreul), "תאורטיקן הצבע החשוב והמשפיע באירופה של סוף המאה ה-19". שוורל גילה את העיקרון שלימים יהפוך לתיאוריה אשר נמצאת בשימוש עד היום: חוקיות הניגודים הסימולאניים (Laws of Simultaneous Contrast). חוקיות זו מנסחת את ההשפעה בין צבע מסויים לצבעים אחרים שקרובים אליו ולרקע על גביו הוא מופיע. במהלך חייו, שרוול עמל על קטלוגים שלמים של צבעוניות ניגודית שמארגנים את ראיית הצבעים של בני אדם והגיע להבנה שאנחנו תופסים צבע באופן אחר כאשר הרקע משתנה, ושיש לזה השפעה גם על המיקום ביחס לצבעים אחרים. 

כיצד מגיבה העין האנושית לצבע כאשר הוא מופיע על רקעים משתנים? מתוך מחקריו של שוורל. 

בין 240 עמודי הספר מחכים עוד אוצרות רבים שלוקחים את הקורא/ת למסע אל תולדות הצבע. בקריאה תוכלו להיחשף לרשמים, ניסויים, דיאגרמות וטבלאות צבע, ציורים של אמנים מפורסמים וזרמים חשובים באמנות. כל פרק בספר מוקדש לתגלית או לחוקר מסויים שהביא ידע נוסף לעולם בתחום הצבעוניות וניסה לשנות את התפישה המקובלת באותה העת. הספר בנוי בציר זמן רציף החל מהמאה ה-18, כנראה התקופה הכי משמעותית בתולדות הצבע בחברה המערבית המודרנית, שבה התרחשו מרבית התגליות וגובשו מרבית השימושים שאנחנו מיישמים עם היום בעבודה עם צבע.

 כל התמונות בכתבה צולמו על-ידי ניר ביטון.

Color: a Visual History from Newton to Modern Color Matching Guides

Alexandra loske

Smithsonian Books

2019

בספריית המכון הטכנולוגי חולון
7.017.4 LOS

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *