ספרייה ריקה, כלים שלובים – ראיון עם מיכה אולמן

"כלים שלובים" היא תערוכה המציגה עבודות חדשות של מיכה אולמן, העוסקות ביחסים בין אנשים דרך מערכות מים שונות. זאת הזדמנות לשוחח עם אולמן על העבודות החדשות וגם על אנדרטת הספרייה בברלין והקשר בינה לבין אינשטיין.

ידידיה איש שלום, עיצוב פנים

מיכה אולמן, אמן ופסל, חתן פרס ישראל, הינו אחד מהיוצרים הגדולים והמוערכים ביותר בארץ. עבודותיו הממוקמות במרחב הציבורי, הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי. רבים מאיתנו חולפים לא פעם לצד פיסלו "שער" (1995) המיתמר לגובה ברחבת המשכן לאמנויות הבמה ומוזיאון תל אביב לאמנות, או צועדים בשדרות רוטשילד מעל פיסלו "יסוד" (1989), לעתים כמעט מבלי להבחין בו. לרגל פתיחת תערוכת יחיד בגלריה "גבעון" בתל אביב, שוחחתי איתו על התערוכה החדשה והייחודית וכן ניצלתי את ההזדמנות להעמיק באחד הפרויקטים שלו מהמזוהים ביותר בברלין, הלא הוא אנדרטת "הספרייה הריקה".

״ספרייה״ למיכה אולמן, ברלין, 2009. צילום: דנה אריאלי

״ספרייה״ למיכה אולמן, ברלין, 2009. צילום: דנה אריאלי

האנדרטה שנחנכה ב-1995, ממוקמת בכיכר בבל שבשדרות אונטר-דן-לינדן, ומנציחה את אירוע שריפת הספרים שהתרחש ב-10 במאי 1933. אנדרטאות רבות המוכרות לנו נישאות לגובה רב, או עשויות מחומרים מסיביים וכבדים כבטון, פלדה ואבן, מתוך כוונה להותיר רושם רב ועוצמתי לבל נוכל להתעלם ממנו. האנדרטה של אולמן שונה באופן מהותי. אחד המרכיבים שהופכים אותה לכל-כך ייחודית, הוא היותה 'אנדרטת נגד' לא מונומנטלית (Countermonuments) כהגדרתו של פרופ' ג'יימס יאנג, או 'הנצחה שקופה' כפי שכינתה זאת פרופ' דנה אריאלי. האנדרטה של אולמן כמעט ולא נראית. אולמן חופר בקרקע ולדבריו, מחפש את השמים בתוך הבור ויותר מכך, בפעולת החפירה. במובן מסוים ניתן לומר כי הוא מצליח להוריד את השמיים לקרקע.

הספרייה הריקה, מיכה אולמן, ברלין. צילום: אביה מאיר

הספרייה הריקה, מיכה אולמן, ברלין. צילום: אביה מאיר

"כשהגעתי לראשונה לכיכר, בשלב המחשבה הראשונית על הקמת אנדרטה, היו במקום שלוליות לאחר הגשם. באותן שלוליות השתקפו העננים וראיתי לראשונה את דימוי העשן והשריפה". כך עונה אולמן לשאלתי אודות התהליך שהביא ללידת האנדרטה. "גודל הספרייה תוכנן ככזה שיכיל בערך 20,000 ספרים, ככמות שנשרפה באותו הלילה (רק כשליש מתוכם היו של סופרים יהודים). פרופורציות החלל הן ארבע פעמים האורך שלי בשכיבה, ושלוש פעמים הגובה שלי, שהיה אז 1.78 מטר. כך נוצרת קובייה, בה אחד המרכיבים הוא המבקר המתבונן באנדרטה שהופך לחלק ממנה ומשלים אותה. את ההשראה לכך קיבלתי באופן מעניין מאלברט איינשטיין, שאגב לימד באוניברסיטת הומבולדט במקום, ושהדלת הסגורה בחלל פונה לכיוונה. על-פי הנוסחה שהוא פיתח (E=mc²), אנרגיה שווה למסה כפול מהירות האור בריבוע. באופן יותר אמנותי במקרה שלי, האנרגיה היא השריפה המייצרת אור/חום, שווה למסה- הספרים, כפול מהירות האור- אש השריפה, בריבוע- פרופורציית הריבוע של החלל אותו תכננתי."

״ספרייה״ למיכה אולמן, ברלין, 2009. צילום: דנה אריאלי

״ספרייה״ למיכה אולמן, ברלין, 2009. צילום: דנה אריאלי

ההנצחה השקופה בכלל, ובתוכה אנדרטת הספרייה הריקה, מבטאות תפיסה שמתמקדת בהעדר, באין. האם אין חשש שגישה זו עלולה לפספס את המטרה עבור ציבור שאינו מכיר את הנושא המונצח? האם גם מי שלא יודע על המאורע ההיסטורי יבין ויחווה את האנדרטה אם בכלל יבחין בה?

"שדרות אונטר-דן-לינדן בברלין וככר בבל בה ניצבת האנדרטה, אכן לא מעידות דבר על שהתרחש במקום וקשה להבחין באנדרטה אם לא יודעים על קיומה ומיקומה. מבחינתי, האנדרטה באמת עוסקת בהעדר ומנסה לגעת לא רק בשריפת הספרים אלא אף במכלול, במה שקרה כמה שנים לאחר אותו אירוע. שפת ההעדר, היא מאחר ובעיני אין דרך לבטא את גודל האירוע הזה אם מסתכלים על כולו, בשל כך בחרתי בהעדר ולא בגודל פיזי. אחת ההשראות שלי לעניין היא הצפירה ביום השואה. במשך שתי דקות הכל נעצר ואנו עומדים דום. זו אותה שפה.

בעניין ההיעלמות של האנדרטה במרחב, בכל אלפי הפעמים שהייתי באנדרטה בשעות היום והלילה, עוד לא ראיתי אותה ללא אנשים. תמיד נמצאים לצידה כמה אנשים שקועים, סקרנים ומתרגשים. הדבר גורם לאנשים הצועדים ברחוב להסתקרן ולבוא אף הם להבין מה בקרקע מושך את הצופים. יחד עם זאת, האנדרטה מופיעה בספרי תיירים ומושכת אליה המונים (חלון האנדרטה מוחלף פעמיים בשנה בשל השריטות והשחיקה שיוצרת כמות המבקרים).

״ספרייה״ למיכה אולמן, ברלין, 2009, צילום: דנה אריאלי

״ספרייה״ למיכה אולמן, ברלין, 2009, צילום: דנה אריאלי

ביחס לשאלת הידע של הציבור אודות האירוע ההיסטורי, השפה בה השתמשתי היא כזו של רמזים. ישנו ציטוט של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי שנאם באותו הערב של ה-10 למאי 1933, ואמר או רמז כי "זו רק ההתחלה…". היינריך היינה אמר את המשפט הידוע "זו הייתה רק הקדמה, במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם". ואכן הדבר הנורא קרה שבע שנים לאחר אותה התבטאות של גבלס. זה היה רק רמז, סימן לבאות. גם האנדרטה היא רק רמז, שניתן לחלוף על פניה מבלי להבחין בה או להתעכב על משמעותה. זו מקבילה לאירוע ההיסטורי. בפן האישי, מעניין שהורי עלו ארצה ב1933, ממש כאילו הבינו את הרמז, ורצה הגורל שאני אעשה את האנדרטה הזו…"

״ספרייה״ למיכה אולמן, ברלין, 2009. צילום: דנה אריאלי

״ספרייה״ למיכה אולמן, ברלין, 2009. צילום: דנה אריאלי

ישנה תחושה כי לאנדרטה מרכיבים סמויים, אשר יוצרים חוויה מאוד משמעותית על אף, ואולי בזכות הפשטות והמינימליזם בהם היא מתאפיינת. תוכל להרחיב בעניין?

"אכן כפי שציינו, האנרגיה במקום היא של העדר, הקיים אפילו מתחת לפני הקרקע. ניתן לכנות את הספרייה בשם "ספריית קבר". אם מתבוננים דרך הזכוכית מבחינים כי יש שם אור תמיד היוצר אפקטים שונים ביום ובלילה. במהלך היום יוצרת הזכוכית אפקט של מראה, שכשמעונן בחוץ ניתן לראות זאת כאילו יש עשן בפנים. מהבחינה הזאת הספרייה כביכול מוסיפה לבעור. אור התמיד מקביל ל"אש התמיד" שמקובלת באנדרטאות, רק שבספרייה מדובר באור מלאכותי שבדומה לכוכב- ביום לא מבחינים בו וישנה השתקפות, ובלילה הוא זוהר ומאיר את הלובן החיוור וריקנות החלל. הדבר יוצר תחושה של תהום תחת רגלי המתבונן, תחושת ההעדר.

פרט נוסף מעניין, הוא שהחלל ממוקם בתוך אולם נוסף, ביניהם ישנו מסדרון של 80 ס"מ, וכל זה שקוע חלקית במים, שכן מי התהום בברלין גבוהים ובאופן תמידי עולים ויורדים. כך שבאופן סמלי יש פה מעין אונייה, תיבת נוח עם חלון- צוהר מלמעלה.

העבודה היא למעשה פשוטה וראליסטית, אם היו רוצים, ניתן ממש לפתוח את הספרייה ולהכניס ספרים למדפים, חלונות כמו זה שבחלל יש מיליונים בברלין, רק שחלון זה מורכב באופן אופקי והאדם העומד עליו רואה עצמו בהשתקפות בפנים. המכלול פשוט יוצר צירוף שמהווה פתח להרבה אפשרויות לפירוש."

ניתן לומר שכוונת הדבר היא שנראה עצמינו כחלק מהסיטואציה באותו לילה של שריפת הספרים, על כל המשמעויות הכרוכות בכך?

"זה פירוש שלך, אך הוא יפה ויש בו הרבה אמת. כל אחד מאיתנו יכול לראות עצמו כקרבן אותו אירוע, כנזרק לבור, אך גם כתליין המשליך לבור. זו בהחלט לא אנדרטה ברורה כמו רבים אחרות, שיוצאת בהאשמה כזו או אחרת. היא בעיקר מהווה פצע פתוח שמזמין להעלות שאלות ולדון בסוגיות מורכבות. אני אישית תמיד נהנה לבוא למקום ולשמוע את הוויכוחים והדיונים שמתפתחים בו. בסך הכל אנשים מתבוננים בסקרנות באין הזה שכמעט אין בו כלום, ובכל זאת הוא תמיד שואב אליו עוד ועוד אנשים. זה פלא בעיני."

יסוד, מיכה אולמן, שדרות רוטשילד. צילום: ידידיה איש שלום

יסוד, מיכה אולמן, שדרות רוטשילד. צילום: ידידיה איש שלום

לפני מספר חודשים התקיימה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה בהשראת ולטר בנימין, אשר חשפו בה עבודה שלך שבדרך כלל לא מוצגת לקהל הרחב, וגם היא חפורה מתחת לפני האדמה ולרצפת הגלריה. זהו מוטיב חוזר בעבודותיך לאורך השנים.

"יש לציין שהעבודה המדוברת לא קשורה באופן ישיר לולטר בנימין, אך אכן אפשר לומר שאני כבר 45 שנה חופר ורוב העבודות שלי הן מתחת לפני האדמה, זהו מרחב שאני מרבה לעסוק בו. מעניין שהזכרת דווקא את העבודה הזאת, כי היא באמת הפסל הראשון התת-קרקעי שלי המכוסה בזכוכית. העבודה במוזיאון תל אביב נבנתה ב-1980 כעבודה ארעית, ונשארה שם עד היום. אפשר לומר שהיא היתה הפרומו לספרייה בברלין שנבנתה 15 שנה מאוחר יותר (התחרות היתה ב-93, והאנדרטה נחנכה ב-95). באותה עבודה במוזיאון תל אביב ישנם שני כיסאות הפונים אחד לשני. היא נקראת מראָה (אך יכולה להיקרא גם מראֶה). אדם מתבונן בזולתו ורואה את עצמו, ושוב חזרנו לעסוק ברווח שבין האנשים, בחלל."

מיכה אולמן, כלים שלובים. צילום: ידידיה איש שלום

מיכה אולמן, כלים שלובים. צילום: ידידיה איש שלום

בנקודה זו נעבור בהתרגשות רבה לתערוכת היחיד שלך- "כלים שלובים" המוצגת בימים אלה. כאן נראה דווקא כי ישנו שינוי ומעבר שלך מעבודת האדמה והחפירה בה לעבודה במים, ובמרחב שמעל פני האדמה. תוכל לספר מעט על העבודות והרקע שהביא ליצירתן?

"אכן בתערוכה "כלים שלובים" מוצגים שלושה פסלים, כאשר כל פסל הוא בעצם מיכל של מים. הראשון, עשוי ברזל (ומכיל מים) הוא מעין שולחן לחמישה סועדים- משפחתי. יש בו חמש צלחות וחמישה ספלים בגבהים שונים. חוץ מהצלחות ישנם כלים שהמבנה הכולל שלהם יכול אף להזכיר את מבנה עץ הספירות הקבלי וכן גוף אדם עם האיברים כפי שמתאר האילן הקבלי, או מערכת תעלות וכדומה. השולחן מבחינתי הוא פסוק די פשוט, מדובר בשולחן בסיסי ביותר, ומוגש בו מרק – חלודה לצורך העניין, והעבודה שלי היא לטעון אותו, ממש כפסוק מקראי ממנו אני לומד. זהו ניסוח פשוט אך מרוכז וטעון אנרגיות המאפשרות פרשנות ברמות שונות.

מיכה אולמן, דו-משפחתי. צילום: ידידיה איש שלום

מיכה אולמן, דו-משפחתי. צילום: ידידיה איש שלום

הפסל השני אליו אתייחס, הוא "הדו-משפחתי". אם השולחן עוסק בכלים שלובים בפתח אחד של מערכת העיכול, הרי הדו-משפחתי עוסק בצד השני של המערכת. הרקע ליצירתו הוא עובדת היותי גר בבית דו-משפחתי, בו השירותים של שני הבתים חולקים קיר משותף, כך שאת שירותי השכנים אני מכיר משמיעת קולות שונים והורדת מים, במהלך היום והלילה. כבר מספר שנים אני חושב ועובד על החיבור המרתק הזה שמתרחש בדו-משפחתי, לא רק במובן הפשוט, כי אם גם מבחינה פוליטית- איך שתי משפחות או עמים יכולים לחיות בבית אחד, כפי שקורה בבתים רבים. את הרמז לכך ביטאתי בחיבור שבין שתי האסלות שיצרתי, למרות שברבים מהמבנים החיבור הוא דווקא כזה של אסלה מעל אסלה (ביחס לבניין מגורים). לעתים כשיש תקלה או בעיה באחת האסלות או באחד הבתים, זה משפיע גם על הבית השני, וצריך ללמוד איך להתמודד יחד עם האתגר."

מיכה אולמן, רישום ריהוט במים. צילום: ידידיה איש שלום

מיכה אולמן, רישום ריהוט במים. צילום: ידידיה איש שלום

עלי להודות כי הופתעתי מאוד מהתערוכה. הנחתי אמנם בעקבות שם התערוכה כי לא מדובר באמנות אדמה, אך לא היה לי ספק כי יהיו אלה פסלים כבדים ומיצבים שונים. נוכחתי לראות כי מוצגים בה שלושה פסלים בלבד, ואילו מרבית המוצגים הינם מעין רישומים בטכניקה ייחודית על נייר, הממלאים את קירות הגלריה.

"ברישומים שראית על הקירות אני למעשה רק מייצר את התנאים שבהם הרישומים מתרחשים בעצמם באמצעות מים וחפצים שונים. קבוצת הרישומים הראשונה עוסקת בנופי שולחן, צלחות, כוסות וסכו"ם והתזוזה שלהם על הנייר ובארוחה. הקבוצה השנייה של הרישומים נעשתה על-ידי כיסאות המתהפכים במצבים שונים ומשאירים את עקבותיהם, כפי שקורה לאובייקטים שונים שנחשפו לרטיבות, במהלך התייבשותם. הדבר קורה מעצמו. ושוב, גם כאן ישנה בדיקה כמעט פוליטית, המציאות מתנהגת לפי התנאים הקיימים ומגיבה אליהם בדרך הטבע, ואם בצד אחד יש בעיה, אין להתפלא שגם בצד השני היא מופיעה."

יגאל צלמונה ומיכה אולמן בפתיחת התערוכה. צילום: ידידיה איש שלום

יגאל צלמונה ומיכה אולמן בפתיחת התערוכה. צילום: ידידיה איש שלום

את התערוכה מלווה טקסט מרתק, המופיע גם באתר הגלריה, פרי עטו של אוצר האמנות יגאל צלמונה, אוצרו הראשי לשעבר של מוזיאון ישראל וראש המגמה לאוצרות בתכנית לתואר שני בבצלאל.

מיכה אולמן בפתיחת התערוכה. צילום: ידידיה איש שלום

מיכה אולמן בפתיחת התערוכה. צילום: ידידיה איש שלום

"התערוכה מאוד מרגשת" מוסיף צלמונה בשיחה שקיימתי איתו באירוע פתיחת התערוכה. "מיכה הוא אמן שעובד הרבה עם נושא זיכרון ושכחה. הורגלנו לעבודותיו עם חומרים כמו חול ואדמה וכעת התווספה לכך עבודה במים. חול ואדמה הם כביכול עוסקים בזיכרון ושורשים, זהו זכרון כדור הארץ, ומים הם הדבר השוטף את הזיכרון. מיכה כתמיד עובד עם ניגודים ומחבר ביניהם. עבודתו עוסקת בנתינת צורניות למים, הקומה התחתונה בגלריה עוסקת בסעודה, בארוחת המרק, והקומה העליונה במה שקורה אחרי ששותים אותו, בחלקי הגוף הנמוכים. הוא מחבר בין כל הניגודים ויוצר הרמוניה ביניהם. את הרישומים יצר בטכניקה של חפצים שונים המשאירים טביעה, זהו סוג של צילום. מיכה מגדיר עצמו כאמן ראליסטי, השולחן הוא שולחן והכיסא הוא כיסא, אך למעשה אלו עולמות סמליים וקוסמיים. המים בהם הוא עוסק כרגע, נמצאים בכל העולם, בכל מקום, ובנו. הוא מתאפיין בכך שהדברים הם כביכול פשוטים, אך הם יוצרים מניפה עצומה של אסוציאציות."

התערוכה "כלים שלובים" –  מוצגת בגלריה "גבעון", רח' גורדון 35 תל אביב,

בין התאריכים 24.11.2016 – 14.1.2017

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *