סריגה עילית חברתית

עברו פחות משלושה חודשים אחרי התערוכה וזה מרגיש כמו שנה. לעצור לרגע ולכתוב על מילאנו, ולהיזכר באותה התרגשות עושה חשק להמשיך ולעבוד קשה, לא להתפשר ולא לוותר. טל צור מספרת על הפרויקט החברתי iota וכיצד התגלגלה לתערוכת העיצוב במילאנו.

טל צור, מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי

iota הוא עסק חברתי שהוקם לפני שנתיים על-ידי שולה מוזס, פעילה ויזמית חברתית ועל ידי. הרעיון היה להקים עסק חברתי שמבוסס על סריגה ידנית ומטרתו היא לספק עבודה בתנאי שכר הוגנים לנשים שנמצאות מחוץ למעגל העבודה. אני, שבאותה תקופה לא ידעתי לסרוג וגם לא הכרתי לעומק את תחום העסקים החברתיים, למדתי את הנושא בכדי להבין שמאחורי הרעיון יש לא רק לב גדול אלא גם חוכמה.

שיעור סריגה. צילום: טל צור

סריגה היא אחת ממלאכות הקראפט היחידות בעולם שיש לה שפת סימנים בינלאומית. כשלומדים לסרוג – לומדים סימנים. כשלומדים לקרוא שרטוט – לומדים את האותיות, בדומה לקריאת תווים. מתוך כך הבנתי שאם המטרה שלנו היא ללמד ולייצר תקשורת, זו אכן הטכניקה הנכונה. כשמדברים את אותה השפה אפשר לתקשר ולזה אין תחליף. מעבר לכך, בסריגה יש יתרונות נוספים, ניתן לפרום אם עושים טעות, מה שאומר שחומר הגלם לא מתבזבז. כאשר מעורבות חברתית נכנסת לתמונה היכולת לעשות טעויות היא חשובה מאוד, היא מגלמת בתוכה תחושת ביטחון וזו הכרחית ליצירת מוטיבציה ושיפור.

לימוד סריגה בחורה. צילום: וויה טולילה

אחרי שהבנו שהסריגה היא הבחירה הנכונה לפרויקט, נפגשנו עם ארגונים שונים והתחלנו לעבוד עם בדואיות ביישוב חורה הנמצא בפזורה הדרומית בנגב. הרעיון היה לנסוע אליהן וללמד אותן מיומנות. לא ביקשנו ללמוד את המלאכה המקומית שלהן ולעבוד דרכה, אלא להקנות להן מיומנות חדשה שתישאר שלהן. לא היה צורך בידע מוקדם, אלא באהבה לעבודת יד וברצון ללמוד ולהתנסות במשהו חדש. הערך של הקניית מיומנות חשוב בעיני. אני מאמינה שכל אחד צריך להיות טוב במשהו, זה יכול להיות לאפות את עוגת התפוחים הטעימה ביותר, לדעת לנווט מצוין או להתאים צבעים במדויק. להיות טובים במשהו זה כוח, ולרעיון הזה התחברתי מאוד. בנוסף, אני אוהבת קראפט והאפשרות לעבוד בטכניקות מסורתיות סקרנה ועניינה אותי.

חוטים שעוצב על ידינו. צילום: שחר תמיר

במקביל לכך הרגשנו שיש לשכלל את הטקסטיל שעבדנו אתו. החוטים שהצלחנו למצוא היו יקרים מדי ולא מספיק מעניינים. מבלי להתכוון לכך, פיתחנו טקסטיל משלנו. משימה כמעט בלתי אפשרית בארצנו, היות ובארבעים שנה האחרונות נסגרו יותר מתשעים אחוז ממפעלי הטקסטיל שהיו פה. אחרי מאמצים רבים הצלחנו לייצר חוטים ייחודיים המעוצבים על ידינו ומיוצרים במיוחד עבורנו.

סטודיו. צילום: וויה טולילה

שכרנו סטודיו והפכנו אותו לבית שלנו. פיתוח הטקסטיל והעיצוב נעשים בסטודיו וסריגת המוצרים נעשית על-ידי הבנות בחורה. היום אנחנו חמש מעצבות: דורית צ'סלר, אדריכלית, שמנהלת את הכל וגורמת לדברים לקרות, ליאון בן ארוש, מעצבת טקסטיל בוגרת שנקר, שמעצבת את כל הטקסטיל, נועה קוריאל, מעצבת תעשייתית בוגרת המכון הטכנולוגי חולון, שמעצבת את המוצרים, איריס דיין שאחראית על הכשרת הסורגות והיא בעצמה גם סרגנית מעולה ואני.

השילוב בין עיצוב הטקסטיל לרעיון החברתי הולידו קולקציה של רהיטים שהוצגה בפעם הראשונה לפני שנה וחודש בניו יורק. החשיפה הביאה איתה מכירות, קשרים בתעשייה ורצון להציג במקומות רבים בכדי להגיע לכמה שיותר חנויות ואנשים.

טום דיקסון. צילום: טל צור

חודש לפני שבוע העיצוב במילאנו נסענו לשלושה ימי עבודה בלונדון ואחת הפגישות הייתה עם משרדו של טום דיקסון. הקשר נעשה דרך קולגה משותף ומטרת הפגישה הייתה עלומה. אבל כשצצה ההזדמנות קפצתי עליה, מי יסרב לפגישה עם טום דיקסון? במהלך הפגישה הצגנו את עצמנו, את הרעיון והפריטים. הם ספרו על התוכנית שלהם לשבוע העיצוב במילאנו ואמרו שישמחו להציע לנו את אחד החללים שיש במתחם. זו הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. ידענו זה הולך להיות חודש של עבודה מסביב לשעון ואנרגיות גבוהות.

המקום בו התקיים פרויקט ה- MULTIPLEX היה מקסים. הגלריה שימשה בעברה כפסאג' בשנות החמישים, בבעלותו של ברלוסקוני, משובצת חנויות שהיו נטושות כ- 10 שנים, פרט לחנות עתיקות פעילה שנשארה כחלק מהמתחם, ובמרכזה תיאטרון עם אחד מהאולמות היפים ביותר שראיתי.

חלל התצוגה במילאנו. צילום: Nelo Hagen

החלל שקיבלנו היה חנות תכשיטים בעברו. היו בו שתיים וחצי קומות, כספת גדולה וקירות מצופים עלי זהב, ודי נבהלנו שראינו את תמונות המקום. החלטנו לנסוע לראות את המקום ולהבין איך אפשר לטפל בו בצורה הטובה ביותר מבלי להיכנס להוצאות יקרות מאוד. מצד אחד, בכל זאת מדובר בשבוע, ומצד שני מדובר בנקודה שמתכוננים לבקר בה עשרות אלפי אנשים. החלטנו להציג רק בקומת הכניסה ולחסום את העליונות. מצאנו לנכון להשאיר את הזהב ולאוורר אותו על-ידי קיר לבן אחד חלק וארוך ולפתות אנשים להיכנס על-ידי תליית נדנדות מהתקרה, עליהן הם יוכלו להתנדנד.

האולם ב TEATRO MANZONI. צילום: טל צור

כמות המחמאות שקיבלו על הבחירה בצבע הזהב הייתה רבה מאוד. בכנות, חשבתי שגם אם היו נותנים לי את היכולת לבחור איזה צבע אני רוצה לצבוע את הקירות לא הייתי מעלה על דעתי לבחור בעלים של זהב, ובהפתעה גמורה זה עבד! היה שבוע אינטנסיבי וממלא. האווירה הייתה חגיגית ומוקפדת. למרות השוני בין החברות היה נראה כי כולן התכנסו תחת מטריית ה- TEATRO והורגשה שכנות טובה. נפגשנו עם הרבה מאוד אנשים, מתחומים שונים והמפגש היה מפרגן ומשמח ויחד עם זאת מעניין, מלמד, מפתח, מלא בהשראה ורצון להמשיך לעבוד. האמת שהעבודה האמיתית מתחילה כשחוזרים, אז מתחילים לעבד ולפתח את כל הקשרים שנוצרו וזו המשימה המורכבת. צריך לזכור מאיפה הגיע כל אחד, איך הכי נכון לענות ומה כדאי להציע לו.

חלל התצוגה במילאנו 2. צילום: נועה קוריאל

עברו פחות משלושה חודשים אחרי התערוכה וזה מרגיש כמו שנה. לעצור לרגע ולכתוב על מילאנו, ולהיזכר באותה התרגשות עושה חשק להמשיך ולעבוד קשה, לא להתפשר ולא לוותר, כי כמו שאמר ג'ון לנון, "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *