עיצוב תחת שרשראות Caterpillar

"כבר מזמן לא הסכמתי באופן כל כך גורף לעקרונות שהועלו ברשימה שעוסקת בעיצוב, ולא פחות זמן עבר מאז שלא הסכמתי באופן מוחלט עם הקונטקסט שבו הוצגו." תגובה של דודי ראב"ד למאמרו של ויקטור פרוסטיג, "לפוצץ את הפקולטה לעיצוב".

דודי ראב"ד, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי

הרשימה של ויקטור פרוסטיג "לפוצץ את הפקולטה לעיצוב", נפתחת בתזה הבאה:

"העיצוב במאה ה-21 אינו העיצוב של המאה ה- 20: סיסמה שאינה תופסת בפקולטה לעיצוב. השינוי הרדיקלי בהבנת מהות העיצוב כמו פסח על הפקולטה הממשיכה להתנהל כפי שהתנהלה במהלך עשרות השנים האחרונות".

מאוחר יותר הרשימה מפרטת ומנמקת את הסיבה לצורך הכמעט "דאעשי" לפוצץ, להרוס מהיסוד, ב"עובדה":

"לימודי עיצוב המוגדרים כדרך ביטוי חזותית אינם יכולים לבטא את מלוא הפוטנציאל של ההבנות המחודשות של העיצוב. בידוד החוש החזותי כעומד בפני עצמו וככזה מכתיב את יסודות העיצוב הנו מעשה שלא תואם את החוויה וההתנהלות האנושית שהינה הוליסטית, מורכבת, דינמית, לא רציונלית בהכרח, וכוללת את כל החושים, כל הזיכרונות וכל התשוקות האנושיות".

הסיטואציה מזכירה לי במידת מה את האיש שאמר: ״אני מדבר כבר 40 שנה ולא ידעתי שאני מדבר פרוזה!״. אני עוסק 39 שנים בעיצוב תעשייתי ובמהלך 13 השנים האחרונות גם בהוראת עיצוב תעשייתי, ולא הבחנתי שאני עוסק בביטוי חזותי. אנצל את הבמה הנוכחית להתנצל בפני מאות הסטודנטים שהנחתי לאורך השנים על כך שלא התמקדתי בביטוי חזותי, והקפדתי להסיט אותם לחשיבה עיצובית השואלת למה לעשות מוצר? למי לעשות מוצר? לפני "איך הוא יראה".

אחד הרבדים החשובים שהחינוך (כן, חינוך, ולא לימוד!) לעיצוב תעשייתי אמור להקנות לבוגריו הוא ההבדל בין תיאוריה למעשה. עיצוב תעשייתי השואף להוביל תהליך, מתחייב בכך לצד השני של המשוואה והוא לקיחת אחריות. אחריות למשתמש, אחריות ליצרן, אחריות לקהילה, אחריות לסביבה. אחריות. שאלות ללא תשובות הן בעיקר בריחה מנטילת אותה אחריות, ועיצוב תעשייתי אינו יכול להרשות אותה. טיעון הוא מבנה לוגי שמורכב מעובדות והנחות, אשר מובילות באופן הגיוני למסקנה מתבקשת, שניתן לדון בתקפותה באופן רציונלי. לצערי חלק גדול מדי מה"עובדות" ברשימתו של ויקטור חסרות תוקף ומנותקות מהנעשה בפועל.

אבל בהתאם למתודולוגיה של "Design thinking", דבר, דבר על מקומו.

אמנם מעולם לא הפעלתי D9, אבל בעברי הקיבוצניקי עוד הספקתי להפעיל D6, ומה שאני זוכר מ״חוויית השימוש״ (עוד נחזור למטבע הלשון הזאת בהמשך) הוא הגולמיות וחוסר העידון שבניהוג כלי רכב זחלילי, שתנועותיו חדות, אגרסיביות, ובוטות בעת שהוא מבצע פניות ומותיר אחריו אדמה כתושה וניחוח עז של דיזל. אף על פי כן, המטרה אז הייתה טובה, הכלי גרר אחריו מחרשה שמהפכת את אדמת השדה לקראת זריעה חדשה ותקווה ליבול טוב. אבל ענייננו אינו אגרונומי אלא עיצובי, וגם כאן תמיד תישאל השאלה לגבי מטרת השימוש ואופן היישום.

ככלל, לפני שמציעים מהפכות, ראוי אולי לזכור שכל המהפכות של 100 שנים האחרונות – קרסו. בין עם מהפכות של חולצות אדומות ובין אם מהפכות של חולצות חומות/שחורות. הסתבר תמיד שהרס הקיים אינו מבטיח יצירת דבר טוב יותר (אנדרסטייטמנט, הלא כן?). אני עצמי חוויתי ("חוויית משתמש?") מהפכה מקסימה, במקרה זה של חולצות כחולות, שקרסה לאיטה לאחר 70 שנה לתוך מציאות של אני, אני, אני. יש משהו מצמרר שבתחום כמו עיצוב תעשייתי המצוי ״בקצה השפיץ״ של הקפיטליזם, מישהו מאמץ את מילות ה״אינטרנציונאל״ בן 100 השנה כמוטו לשינוי:

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.

אינני מביא פרספקטיבה של 35 שנה בפקולטה, אלא רק של 13 שנותיי במחלקה לעיצוב תעשייתי, אז כנראה קל לי יותר לזכור את מה שהיה בה אז לעומת מה שיש בה עתה, וההבדל הוא לא פחות מעצום! הקביעה (שכן אין ברשימתו של ויקטור, לצערי, כל ניסיון להוכיח או להמחיש את תזת חוסר הרלוונטיות של אופן ההוראה בפקולטה) כאילו הוראת העיצוב בפקולטה מתרכזת באובייקטים ומתעלמת מהאדם באשר הוא, היא במקרה הטוב חסרת ביסוס ושגויה לחלוטין.

אם רוצים לדייק, עיצוב תעשייתי עוסק כ-40 שנים בתחום האסטרטגי ולא ביצירת מוצרים יפים, בעיקר מפני שאנשים לא מסתפקים ״במוצרים יפים״ (אם מישהו יכול בכלל להגדיר מה זה ״יפה״), מה שמעיד אולי יותר מכל דבר אחר, על כך שעיצוב תעשייתי הוא של אנשים, לטובת אנשים.

הערת שוליים. מוצרים יפים, או המילה הגסה הזאת, "סטיילינג", היא לטעמי ולצערי, אחת מנקודות החולשה של המחלקה…

כמחווה של פרידה, אני מתכבד לעשות סיור וירטואלי מייצג במחלקה לעיצוב תעשייתי, באופן בה היא פועלת, מכשירה את בוגריה, ובכמה עובדות על ההשתנות הבלתי נפסקת בה. מטבען של רשימות כאלה יש בהן קמצוץ דמגוגיה והעובדות הנבחרות אינן מציגות את התמונה כולה, אבל כמו במשחק הילדים, חיבור קו ביניהן נותן תמונה שלמה יותר.

  • אני חייב להתחיל בביטוי הכי שחוק, שבלוני וניו אייג'י – ״חוויית משתמש״, שמרבים להשתמש בו כשמתקשים לתת הסבר מוצק יותר למוצר. יתכבד נא מישהו ויסביר לי איזה ״חוויית משתמש״ יש לפג בין חמישה חודשים ב״שערי צדק״, המונשם מאז היוולדו במערכת שעל גרסה טובה ועדכנית ממנה אני טורח בימים אלו, או של האחות המותשת ממשמרת של 16 שעות המפעילה את המערכת, או מה היא ״חוויית המשתמש״ של הורי הפג, ששנים נגרעות מחייהם בכל יום מימי אשפוזו.
  • הנה סקירה מייצגת של סטודיו אחד בהנחייתי משנת הלימודים הקודמת, שעסק בעיצוב סנדל outdoor. עצם נושא הקורס, שאינו עיצוב תעשייתי "old school", אינו מעיד על קיפאון וקיבעון אלא להפך, ובייחוד משום שקורס בתחום זה לא היה קיים בעבר. הקורס התקיים כשיתוף פעולה עם חברה יצרנית ("סער") כחלק ממגוון רחב של שיתופי פעולה עם תעשייה וארגונים חברתיים (12 במספר בשנה זו), מה שמאפשר למחלקה להגיע למצב שכל בוגר שלה חווה שני שיתופי פעולה לאורך הכשרתו. לא רק שפורמט זה לא היה קיים בפקולטה, הוא אינו קיים באף אחד ממוסדות ההכשרה למעצבים בארץ, וספק אם בעולם.
  • מבט נוסף על התכנים בקורס המדובר, שהווה פלטפורמה להרחבת ההסתכלות על המוצר, משתמשיו, והאופן בו הוא מוטמע בחיינו. את הסטודיו ליוו ההרצאות הבאות:
    1) פרופ. תמר אלאור (האוניברסיטה העברית) – "במקום שבו נגמר הגוף: אנתרופולוגיה של קצוות".
    2) ד"ר גיא שטיבל (אוניברסיטת תל- אביב) – היסטוריה של סנדלים: מנעלים קדומים".
    3) נינה רוזין ("הגילדה") – טרנדים בהנעלה.
    4) דינה ארקין – פיזיונומיה של הליכה ותפקוד כפות הרגלים.
    5) קובי לוי – מעצב נעלים בביטוי אישי אקספירמנטלי.
    6) פרופ. עזרי טרזי (בצלאל) – "טכנו-רוקוקו: המהפכה השלישית של תעשיית הנעלים".
    7) נעה לוריא (Lucca) – תהליך ייצור נעליים – אימומים, גזרות, הבנה או אי הבנה אנטומית.
    8) ירון וייס – קמעונאות בתחום ציוד ה-outdoor.
    9) 
    עמית עדיני – סנדל outdoor, בהשראת סנדלים "תנ"כיות".
עמית עדיני – סנדל outdoor, בהשראת סנדלים "תנ"כיות"

עמית עדיני – סנדל outdoor, בהשראת סנדלים "תנ"כיות"

  • הפרוייקטים במסגרת "Fixperts" מתנהלים זו השנה השלישית במחלקה ועוסקים כל כולם במשתמש/ת בעל/ת מוגבלות, תוך מגע אישי ויחידני. כמעט והייתי מתפתה לומר את האיוולת שאין בינם ובין ביטוי חזותי דבר (זאת כמובן שטות מוחלטת, בהיות הביטוי החזותי חלק אינהרנטי מתפקוד המוצר, המשתמש בו, הבנתו, טכנולוגיית היצור שלו ועוד). להלן קישור לפרס Helen Hamlyn Award 2015 שקבלו שחר קורנבלום ומתן שפיר על הפרוייקט שעשו במסגרת הסטודיו.
  • עוד מילה על שיתופי פעולה והקשר הבלתי מנותק עם עולם התעשייה והעיצוב שהם מביאים. הגעתי למחלקה לפני 13 שנה, כאשר נוצר שיתוף פעולה פרטני עם "מוטורולה" ולא היה בנמצא מנחה מובהק לקורס עם אוריינטציית "היי-טק". זה נשמע כמעט פרה-היסטוריה כעת. משיתוף פעולה יחידני הגענו למעורבות פעילה ואינטנסיבית (משני הצדדים) עם מה שמכונה "השוק", קבוצות הייחוס שמאפשרות לסטודנטים קו פתוח למה שקורה עכשיו "שם בחוץ".
  • המחלקה קלטה והקימה סדנאות לקרמיקה וחומרים רכים, שעדיין נחשבים בחוגים אקדמיים שונים כתחומים אקס-עיצוב תעשייתיים. פרוייקטים העוסקים בדסציפלינות הללו משתלבים בלא מעט פרוייקטים נושאיים בקורסי סטודיו שונים במחלקה.
  • השתנות והתעדכנות היא לב ליבו של עיצוב תעשייתי. בניגוד מוחלט לטענה המופיעה ברשימה כאילו "אין שינוי" (בהוראת העיצוב בפקולטה), מתקיימת השתנות מתמדת בהתאם לשינויים הגלובליים בתחום, מעקב אחרי צרכי בוגרים וכד'. להלן דוגמה מייצגת של שינויים שנעשו בשנת הלימודים הנוכחית:
  1. נפתח קורס "עיצוב מנעלים".
  2. נפתח קורס "הגשת והצגת פרוייקטים".
  3. מוסד קורס "אריזות" שהפיילוט שלו נעשה בקיץ האחרון.
  4. מוסד קורס שת"פ עם החברה האיטלקית ALU, שפיילוט שלו נעשה בסמסטר הקודם.
  5. "סטודיו מציאות", המדמה לאורך שבוע אינטנסיבי עבודת סטודיו מקצועי, הורץ לראשונה כקורס שכבתי בן שלוש קבוצות.

"השאלות הקשות" שוויקטור מציג בסיום הרשימה אינן קשות במיוחד. הן בעיקר הזיווג המדהים של שאלה ותשובה, מה שמכונה בעגה המקצועית "two in one" דהיינו תשובה, או לייתר דיוק עמדה, ששלובה בשאלה. כאשר השאלה מגדירה: "האם היעדרות כמעט מוחלטת של קורסים מרכזיים העוסקים בהבנת בני אדם, כיחידים וכקהילות, בחקירת המוטיבציה שלהם, בצרכים, ברצונות ובמאוויים שלהם אינה פוגעת בהכשרה של מעצבים לתפקידיהם היום?", לא יכולה לבוא תשובה סותרת שתאמר שהנושאים הללו הם לב ליבו של כל פרוייקט, ומתקיימים בכל קורס פרוייקטאלי במחלקה!

בדרך כלל סיכומי סוף דרך מבטאים נוסטלגיה למה שהיה ולא ישוב. הרשימה של ויקטור היא "נוסטלגיה מהופכת", געגוע לעתיד אוטופי על הריסות ההווה. מכיוון שלא פונקנו במידע משמעותי שיסביר לנו איך ההווה הרע ימיר את עצמו לעתיד מזהיר, אולי בכל זאת כדאי להמשיך במתווה העכשווי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *