על עיצוב ונעליים

נעליים הן לא רק פריט שימושי שמונע מאיתנו להסתובב יחפים בעולם. בתור פריט אופנה, הן יכולות לייצג זהויות שונות, עולמות תרבותיים ותקופות היסטוריות. התערוכה #SHOEStories של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד, מציגה שלושים זוגות נעליים מרהיבות שעוצבו ויוצרו ב-25 השנים האחרונות על ידי סטודנטיות ובוגרי המחלקה.

טל שאולי, תקשורת חזותית

תערוכת נעליים? כבר הכותרת קרצה לחובבת האופנה שבי. מלאת ציפיות, ביקרתי בתערוכת  #SHOEStories של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד שנפתחה לשבוע אחד בלבד בדצמבר. בפועל, הרושם שהתערוכה הותירה בי היה שונה לגמרי מהציפיות המקוריות – וזה נאמר לטובה.


תערוכת נעליים…מה יציגו שם? נעליים. אביזר אופנה מובהק, בעיצובים שונים ומגוונים, ואני מניחה שרובן יהיו נעלי עקב. חשבתי גם על המובן הפונקציונלי של נעליים, מעבר להיותן פריט אופנתי: נעליים להליכה, לריצה, לריקוד, לבריכה, לים, לרחצה במקומות ציבוריים, ליציאה, לאירוע… נעליים לטיפוס, נעלי צעד ראשון לתינוקות, נעלי נוחות… אבל כשהגעתי לתערוכה פתאום נפל לי האסימון. אני כל כך רגילה לחשוב על נעליים כפריט יומיומי, עד ששכחתי שבעצם מדובר כאן בתערוכת עיצוב. עיצוב, לא נעליים. הביקור בתערוכה הבהיר לי שבדיוק כמו מעצבות תקשורת חזותית (העולם ממנו אני מגיעה), גם מעצבי נעליים חושבים קודם כל על הקונספט ועל המסר: מי אני, היוצרת, ומה אני מביאה איתי? מי קהל היעד שלי? מה אני רוצה לתקשר לו, ולמה?


בתערוכה הוצגו 30 נעליים שונות ומגוונות, שעוצבו ויוצרו במהלך 25 השנים האחרונות על ידי סטודנטים ובוגרות של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, הנחשבת למובילה בהוראת עיצוב הנעליים בארץ. המגוון העצום של הנעליים שהוצגו בתערוכה הוא תוצאה של גישות עיצוביות שונות, חלק שמות דגש על הקונספט והמסר וחלק על השימושיות. למען הסר ספק, כל הנעליים שהוצגו בתערוכה היו לבישות במידה כזו או אחרת, אבל לאו דווקא נוחות לשימוש יומיומי.

 

התערוכה חשפה אותי למגוון האפשרויות המרהיב ויוצא הדופן של צורות, חומרים, מרקמים וטכנולוגיות שניתן להשתמש בהן בעיצוב נעליים. הוצגו עיצובים שנוצרו מחומרים מסורתיים כמו עור (בעיקר) ועץ, בכלים מסורתיים בשילוב עבודת ידנית, אך גם חומרים פחות שגרתיים כמו מתכת ופולימרים (פלסטיק). מלבד הנעליים עצמן, הוצבו בחלל התערוכה שלושה מסכים עליהם הוקרנו טכניקות עבודה שונות: תפירה ידנית בשיטה יפנית מסורתית, ייצור סיב מנייר משי והדפסה בתלת-מימד.


שלושת אוצרי התערוכה הם בוגרי המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל וכיום חברי סגל:
שלי סתת-קומבור היא ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. מעצבת נעליים ובעלים של מותג הנעליים CoupleOf.
קובי לוי הוא אמן ומעצב נעליים, מרצה במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. בעל הסטודיו Foot Wear Art.
נעמי הרץ היא מעצבת נעליים, מרצה במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. עיצבה ופיתחה את תחום הנעליים בסטודיו של דניאלה להבי.

ב-16.12.18 נערך ערב עיון חד פעמי כהעשרה לתערוכה, בו השתתפו שלוש מרצות בעלות שם בינלאומי.
הדוברת הראשונה הייתה אליאורה למר-גינזבורג, מעצבת נעליים ואביזרים. מרצה בכירה, מייסדת ומפתחת תחום האביזרים במחלקה לצורפות ואופנה בצלאל.

למר-גינזבורג נסעה לחופשה ארוכה בפירנצה, שם החליטה ללכת לבית ספר מקצועי במטרה ללמוד את תחום העיצוב לפרטי פרטים. במקום שנתיים היא למדה במשך חמש שנים, כי לדבריה: "בכל פעם מחדש אפשר ללמוד ולהתפתח מכיוון אחר, וזה אף פעם לא מספיק". שתים עשרה שנים באיטליה עזרו לה למצוא את ייעודה, עבודה עם עור. היא התמחתה יום אחר יום אצל המאסטרו המקומי שלימד ונתן לה כלים. בגיל 25 בלבד, כחלק מתהליך ההתמחות, כבר ייצרה קולקציות מקצועיות של תיקים וקנתה לה מקום ב"ליגה של הגדולים", קהילת מומחים משכמם ומעלה.

 

ב-1993 החליטה לחזור לישראל. עם חזרתה היא הופתעה לרעה מהעיצובים המקומיים, ה"קיבוציים", שלא היה בהם זכר לריבוי האפשרויות והחומרים שלמדה להכיר באיטליה. למר-גינזבורג התחילה לעבוד עבור חברת 'דפנה' והיתה האחראית הראשית והיחידה, "כמו חייל אחד מאוד מאוד עסוק", על עיצוב, פיתוח וייצור של 500,000 זוגות נעליים בשנה. כל זה עם שני ילדים מתחת לגיל 10 ומחסור רציני בשעות שינה. אם זה לא מספיק, למר-גינזבורג גם עבדה עבור חברת התיקים 'גבעוני' ולימדה בחצי משרה בבצלאל, שבפועל הקדישה לה עבודה בהיקף של משרה וחצי. ובכל זאת, למרות העומס הקיצוני, למר-גינזבורג הרגישה בבית. "עיצוב נעליים..מה זה אומר? זה אומר לספר סיפור, להבין צורות חיבור לרגל, מחברים, מבנים, טכנולוגיות וחומרים. לדמיין, לחלום, לפנטז, להמציא, להשתגע סביב צורה וחומר".

הדוברת השנייה היא קרולין הולצהובר (Carolin Holzhuber), מעצבת נעליים אוסטרית שהציגה כמה מעבודותיה המרתקות והסבירה על תהליך העבודה שלה. הולצהובר הציגה לא פחות משלוש קולקציות בשבוע האופנה של פריז ושיתפה פעולה עם מעצבים בעלי שם בינלאומי. עבודתה מלאה בחזון ואמביציה, ומשקפת מחשבה אמנותית עמוקה. היצירות שלה הן פסלים לבישים: שילוב של צורה וחלל שכמעט ומפר את חוקי הפיזיקה. הסטודיו של הולצהובר ממוקם במזרח לונדון, והיא עובדת ומציגה גם בוינה. כל הנעליים שלה מיוצרות 'in house' בעבודה ידנית ועמלנית, בטכניקות מסורתיות תוך חיפוש מתמיד אחר חומרים חדשים.
https://www.carolinholzhuber.com/

 

הדוברת השלישית היא ליזה סנוק (Lisa Snook), מעצבת גרפית, אוצרת ואספנית נעליים. היוזמה הייחודית של סנוק הייתה ליצור מוזיאון נעליים וירטואלי מטורף, אותו היא מנהלת כיום. בתחילת השיחה היא מספרת שנולדה עם תשוקה לנעליים ואספה אותן למעלה מ-25 שנה. אי שם בשנת 2005, בעקבות עצה של חבר טוב, היא החליטה לפתוח אתר שגדל וגדל והפך לעסק: מוזיאון הנעליים הוירטואלי (Virtual Shoe Museum). המוזיאון הוא מעיין ארכיון ענק של נעלי מעצבים, וכולל מידע עדכני על אירועים וחדשות רלוונטיות לתחום, בנוסף לראיונות עם מעצבי וחובבי נעליים.


האוסף הפרטי של סנוק עצמה כולל נעליים מטורפות שלא בדיוק נועדו להליכה, בדגש על פלטפורמות ענקיות. בנוסף יש לה אוסף של תצלומי נעליים מגלויות ומספרים, שמקיף תרבויות מסביב לעולם וכולל אפילו נעלי ברבי. סנוק מעידה על עצמה שהיא אוהבת לאתר כישרונות צעירים ומחבבת במיוחד עיצובים שמאתגרים את הקיים וחוקרים טריטוריות לא ידועות. כיום, הודות למוניטין של האתר, סנוק מרצה, שופטת ומוזמנת לתצוגות ולאקדמיות לעיצוב ברחבי העולם, יוצרת קשרים ומחברת בין חובבי ומעצבי נעליים.
בהחלט שווה להציץ באתר שלה. http://www.virtualshoemuseum.com/

 

בתום ההרצאות המרתקות, הסתובבתי בחלל ובחנתי את זוגות הנעליים השונות. כל המוצגים היו ברמת גימור גבוהה מאוד, מהזוגות הוירטואוזים יותר ועד לסולידים שביניהם. כמעצבים, אנחנו מכירים את תהליך היצירה הארוך והמורכב החל מפיתוח הרעיון ועד למוצר המוגמר, ואת השמחה והתסכול שמתלווה לו. היה מרתק להחשף ולהתרגש מתחום עיצוב "שונה" מהנישה שאני רגילה אליה ולגלות שעולם עיצוב הנעליים הוא הרבה יותר גדול ועשיר ממה שאולי נדמה במבט ראשון.



ארעיות נצחית, חנה זינגר, 2018



ארעיות נצחית
חנה זינגר, 2018
הנחיה: אליאורה למר גינזבורג
חומרים: נייר משי, טקסטיל
טכניקה: טווית חוט
ה'פקעת' היא ביטוי של רגע סף, רגע המתמקד במשיכת חוט לקראת התחדשות ובמקביל מתקיים באינסוף, בטרנספורמציה תמידית של מעגל חיים.

 

השטיח של אלאדין, שולי גויטן, 1993


השטיח של אלאדין
שולי גויטן, 1993
הנחיה: נירה בן דוד
חומרים: שטיח 'קילים', פנימית גלגל, שעם
טכניקה: סנדלרות מסורתית
הנעליים עוצבו בהשראת אלאדין. הן מתייחסות לשטיחים מעופפים, כמחווה לסוחרי השטיחים משוק הפשפשים ביפו.

היברידים #1, איה פלדמן, 2016



היברידים
איה פלדמן, 2016
הנחיה: אליאורה למר גינזבורג
חומרים: סיבי פחמן, אפוקסי קריסטלי
טכניקה: בנייה בשכבות, שיוף, צביעת רכב
הקולקציה מתייחסת לשאלת הקיום של חיים מחוץ לכדור הארץ. הנעליים מושפעות מתנועה ומבנה של בעלי כנף בדיוניים ומקיימת מתח בין תחושת ריחוף, הנובעת מנקודות ממשק בודדות עם הקרקע, לבין היציבות הנובעת מכוח המשיכה.

אין סוף, שולי גויטן, 1993



אין סוף – INFINITY
שולי גויטן, 1993
הנחיה: נירה  בן דוד
חומרים: אלומיניום, עור עזים, ניטים
טכניקה: כיפוף, ריתוך ארגון, סנדלרות מסורתית
הנעליים נוצרו כמחווה ל"אלאדין". הן מתייחסות לטבעת מביוס, כסמל האינסוף, ומציעות מראה עתידני לסיפור הקלאסי.

 

בקצב הקפיץ, נטע שורק, 2015



בקצב הקפיץ
נטע שורק, 2015
הנחיה: אליאורה למר גינזבורג
חומרים: ניילון 12
טכניקה: הדפסה תלת מימדית
הנעליים מתייחסות לאופני הטיפול בבעלי התנהגות היפראקטיבית ובניתוב התנועה הטבעית של האנרגיה בגופם. לנעליים ממשק קפיצי עם הקרקע. הן מנקזות את אנרגיית הגוף אל פעולת הדריכה ובה בעת מקנות חווית הליכה חדשה.

 

LipGloss ,גל סובה, 2016



LipGloss
גל סובה, 2016
הנחיה: אליאורה למר גינזבורג
חומרים: סיבי פחם, דבק אפוקסי, שעם טבעי
טכניקה: הנעל נבנתה בפיסול ידני, בניית שכבות, צביעת רכב
הנעל עוצבה כהומאז' ליצירה "שפתיה של מיי וסט" של סלבדור דאלי. השפתיים הן סמל לחשקים וחושניות, בדומה לייצוג של נעלי העקב.

 

Between Layers, אור קולקר, 2015



Between Layers
אור קלוקר, 2015
הנחיה: אליאורה למר גיזבורג
חומרים: עור קרופון
טכניקה: עיצוב בהרטבה, צביעה, גילוף, פיסול בשיוף
הנעליים נוצרו בהשראת העולם הסמוי, הקיים בבטן האדמה.

 

תיק נעליים, טל וינרב, 2012



תיק נעליים
טל וינרב, 2012
הנחיה: אליאורה למר גינזבורג
חומרים: עור קרופון, עור עגל
טכניקה: עיצוב בהרטבה, סנדלרות מסורתית
הפרויקט מציג מעבר מנעליים לתיק וחזרה. המעבר מתאפשר באמצעות מחברים מעור קרופון.

 

נפרטיטי, עומר סייג, 2016



נפרטיטי
עומר סייג, 2016
הנחיה: אליאורה למר גינזבורג
חומרים: עור קרופון, עץ, סיבי זכוכית
טכניקה: גילוף, צורה בהרטבה, תפירה ידנית
הנעליים עוצבו כמחווה לדמותה של נפרטיטי, שמשמעות שמה הוא: "האישה היפה הגיעה".


SHOES STORIES
אוצרים: שלי סתת-קומבור, קובי לוי, נעמי הרץ
מרכז אדמונד דה רוטשילד
שדרות רוטשילד 104, תל אביב
א'-ה' 16:00-20:00
ו' 10:00-14:00

פתיחה – 13.12.18
נעילה – 21.12.18

הכניסה חופשית.

כל התמונות בכתבה צולמו על ידי טל שאולי.

ליצירת קשר: טל שאולי 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *