פוטו פרג׳: ראיון עם קובי פרג', במאי הסרט

את קובי פרג' מכירים בעיקר מה״פיג׳מות״ בתור הבדרן, המצחיק והקומיקאי. אבל פה הוא נחשף מולנו בעזרת מצלמה, תמונות ישנות, מחקר ומשפחה אחת מרתקת בטירוף. קיבלתי הזדמנות לראיין אותו על מנת לחשוף את סיפור הסכסוך שפילג את משפחת פרג׳ הנוסטלגית.

נוי דקל, תקשורת חזותית

מהי נקודת המפנה שגרמה לך להחליט שאתה יוצא למסע ומצלם את הסרט הזה?

״עד כמה שזה ישמע מוזר ידעתי מילדות שאני הולך לעשות את הסרט הזה, ממש משחר נעורי. אבל נקודת האל-חזור הייתה כשנפטרה אחת הדודות, דודה קתרין שעסקה בריטוש תמונות טרום עידן הפוטושופ. אמרתי לעצמי, זה עכשיו או לעולם לא. קתרין הלכה לעולמה ואני צפיתי בכולם סביב הקבר רחוקים אחד מהשני. הבנתי שזה או שאני אגלה עכשיו מה היה פה או שאני לא אדע לעולם כי הדור לאט לאט מתחיל ללכת מפה.״

הדודות המרטשות קטרין ורוזי, שנות ה80. צילום: משפחת פרג׳

בעבודתך כשחקן, אתה נחשף מול המצלמה בהמון סרטים ועם המון תפקידים שונים, איך היה דווקא להיות פשוט עצמך, חשוף בתור קובי ולא בדמות אחרת?

״זה תהליך מאוד קשה״ ענה קובי, ״בתחילת הדרך אמרתי שיש פה סיפור יותר גדול ממני, ומה שאני רוצה להציג הוא יותר גדול מקובי השחקן, לכן במהלך שנתיים הראשונות מתוך שבע שנים של עריכת הסרט אני לקחתי צעד אחורה. היה לי תהליך מאוד ארוך להבין את מקומי בסרט, שאני בעצם הדמות שמתווכת את זה ואני לוקח למסע את הצופה, זה היה ריב מאוד קשה עם עצמי בעיקר. מאוד לא רציתי לראות את עצמי בתוך הסרט בתחילתו, העדפתי את כובע הבמאי להיות האיש דווקא מאחורי המצלמה אבל הבנתי באיזשהו שלב שאין ברירה ואני חייב לקפוץ פנימה.״

האם תוכל לדבר קצת על האסתטיקה של הסרט? אחרי הכל זה סרט שעוסק בצילום. הייתה לך אג'נדה?

״זה סרט דוקומנטרי שהיה לי מאוד חשוב לשמור על האסתטיקה הצילומית שלו. הוא צולם במצלמות די.אס.אל.אר, מצלמות סטילס, וזה גם מתבטא בפוקוסים. אין משחקים בפוטושופ לתמונות בסרט, למעט ניקוי של חשמל סטטי, ויש כבוד לתמונה עצמה כפי שהיא צולמה אפילו ברמת הצבע. ברמה העריכתית וגם ברמה האמנותית אני מאוד מסורתי, לא מחפש שכלולים אמנותיים. זה המבנה, זאת המשפחה, לא מצולם מגניב לא מפונפן, אלא פשוט ונוגע ללב ובגלל זה זה עובד.

קובי מדבר מול הכיתה. צילום: נוי דקל

אחת הדמויות בסרט שואלת את דודך, פרג׳ פרי, שסביב דמותו בנויה רוב עלילת הסרט, ׳מהי התמונה שרצית לצלם ועדיין לא צילמת׳, אני רוצה להפנות את אותה שאלה גם אלייך, איזו תמונה היית חולם לצלם?

״קודם כל זו מניפולציה, כמובן שבסרט הוא עונה, ואומר שנבצר ממנו לתעד את אמו שהלכה לעולמה בגיל 40 במעברה, סבתי שלא זכיתי להכיר. מרצון ליצור איזשהו מתח לגבי הגיבור שמתי שם קאט והעברתי את זה הלאה לנושא אחר, סוג של שיקול ערכתי. האם יש תמונה שאני הייתי רוצה לצלם? זה תמיד שולח למקומות בלתי אפשריים. למקומות של אנשים שכבר לא בחיים, בוודאי הייתי רוצה סטודיו שמואר בתאורה חמה ולצלם בו פורטרט של שייקה אופיר. אולי גם את התמונה הזאת שלשמה התכנסתי – הסרט כולו הוא תמונה אחת שרציתי להשיג. יש בסרט תמונה אחת של משפחת פרג׳ כולה במעברה, ואז יש תמונה של המשפחה משנת 72' בפתיחת ארמון דוד, אבל אין את התמונה הסופית שלמענה יצאתי למסע, אין קתרזיס, לא נפלו איש בזרועות אחיו, לא זכיתי לראות את הדודים שלי סביב אותו שולחן״.

משפחת פרג׳ במעברה. צילום: משפחת פרג׳

היום, אחרי שהסרט כבר יצא לאור וסביר להניח שרוב משפחתך כבר ראתה אותו, אתה מרגיש בהשלכות משפחתיות כלשהן?

״בהחלט, יש המון השלכות משפחתיות. יש תחושת שייכות מאוד גדולה בקרב הדור השני לפחות ברובו. אנשים מצאו איזשהו שורש שנגדע. המשימה שהייתה בגדר חלום, אולי קצת נאיבי, לא הגיע לתוצאה הסופית שאותה רציתי, אבל יש הרבה נחמה. יש הרבה קשרים שנרקמו שלא היו. לסרט יש גם שימוש כיצירה אוטונומית, לא רק למשפחת פרג׳, אלא הוא מצליח לקבל כוח ותוקף ולהאיר הרבה משפחות אחרות״.

קובי בהרצאה. צילום: נוי דקל

האם יש מסקנות שהיית רוצה להעביר לקוראי הכתבה כמי שראה את כל הצדדים בסיפור המשפחתי? משהו אולי שחשוב לך שאנשים ייקחו איתם?

״כמובן שיש פה ערכיות מסוימת. יש פה התבוננות על העניין המאוד עדין הזה שנקרא משפחה. גרעינית או גדולה, יש פה אבהות וקומפלקסים ששווה להתעכב עליהם. וכמובן ה"ברוגזים" האלה, אנחנו סך הכל יצורים זמניים. לא רוצה להישמע ביקורתי כי הסרט נמנע ממקום שיפוטי, אבל עדיין הסרט מקפל לתוכו אוטוביוגרפיה שיש בה טרגדיה והטרגדיה נובעת מנתק. זה נורא מצער לראות אחים, דודים, אבות ובנים שלא מסכימים לחמול והולכים לעולם כשני זרים. אני לא חושב שאני יכול להטיף למישהו מהמקרה הפרטי שלי אלא רק להציב התבוננות נוספת מהמקרה שצבוע בהרבה מאוד שכבות ולהאיר את המקום הזה. כל אחד יכול להשליך על עצמו, להסתכל על הקשר עם אחיו הגדול או אביו, להסתכל על עצמו כאח גדול למשל, על האחריות שיש על כתפיו מגיל צעיר. אם יש בו משהו אחד אוניברסלי זה לא הצילום, ולא משפחת מהגרים מעירק, ולא תל אביב מהסבנטיז, אם יש בו משהו אוניברסלי אחד בסוף זה משפחה.״

סיימנו את הראיון ומיד הצטרפתי לקובי להרצאה שנתן בפקולטה לעיצוב HIT על סיפורו המשפחתי. פרג׳ מדבר בתשוקה על עבודתו באופן מעורר השראה עבורי ועבור שאר הסטודנטים.

״צלם, גם אתה פרג׳״. צילום: רועי פרג׳

ספר לנו על סצנה שעשתה לך משהו, כזו שלקחת ממנה איתך.

"הסצנה האחרונה כשדוד שלי, פרי פרג׳, אומר לי על ראש הגבעה ,אתה יודע מה זה עושה לי כשאתה קורא לי דוד' וגם 'צלם גם אתה פרג'. עבורי, זה נתן לי זהות. אני באיזשהו מקום לא קיבלתי את החלום הנאיבי שהמשפחה הזאת תעמוד בפריים אחד בסוף, אבל כן הרגשתי שהצלחתי ״לפדות״ את שם המשפחה שלי ולצלם את הסרט הזה אז זה הקלאוז׳ר שלי."

מה גישתך לטכנולוגיה ולשינוי הגדול שחל בעולם הצילום?

"העולם ישתנה, אין סיבה שהדברים לא יראו טוב. אני מאלה שדווקא מצדדים לטובת הטכנולוגיה. ילדים יודעים היום מה זה פרספקטיבה ואני לא נבהל מזה. תמיד יצטרכו צלמים וזה תמיד יהיה מקצוע, העידן משתנה כמו הרבה דברים. פרג׳ החנות צילום, מפתח היום שחור לבן כמו שהוא לא פיתח בחיים שחור לבן, לפעמים זה עניין של טרנד של משהו רומנטי מפעם. באשר פרג׳ דודי, היו סצנות שלמות, שירדו בעריכה, קורעות מצחוק עם אייפון כשהוא מקלל את הטכנולוגיה. סצנות שאני ממש רב איתו שיצלם אותי זה קורע מצחוק, הוא פשוט לא מסכים. האיש הזה לתת לו אייפון ביד זה משעשע. יש לו משפט אחד קבוע 'אדם נגס בתפוח ותראה מה קרה לו, אני לא מוכן לגעת בתפוח', גאון."

יצאת למסע בידיעה שאתה הולך לשבת עם פרג׳ פרי ולדבר איתו על הסכסוך? ובכלל איך הייתה עבורו החוויה של עשיית סרט?

"בהתחלה פרג׳ לא הסכים להצטלם לסרט. יצאתי למסע הזה במחשבה שאולי אצליח בסוף לשכנע אותו לשבת בחדר קולנוע ולראות את מה שאספתי עם השנים ואולי להוציא איזה שוט תקריב אחד לעיניים שלו. אבל השנים עברו ונרקמה מערכת היחסים הזאת בינינו ואפילו במבנה התסריט, פרג׳ נכנס פיזית רק בדקה 55 של הסרט כלומר העלילה מתחקה על ידי המציאות. לאט לאט אתה מתחיל לפרק את הדמות הזאת, להיכנס לנפש. אחת השאלות הנפוצות ששאלו אותי היו 'מה, ולפרג׳ אין משפחה?' יש לו משפחה, יש לו בנות שעובדות איתו ואישה. אבל שוב במסגרת התחושה האמיתית, אני פגשתי בעיניי אדם בודד. כיום אני ושאר האחיינים בקשר איתו, מה שלא היה פעם וזה כבר שינוי. עבורו, הסרט הזה לא היה קל אבל זה בתחושה שלי לפחות זה נתן לו איזושהי גאולה, אולי אפילו שליחות. הסרט הזה הוא מראה מה שקורה בהרבה בתים אחרים, וזה גורם להתחיל לחשוב מה זה עושה לבן אדם לא לדבר עם אחיו חודשים ואפילו שנים."

פרג׳ בצעירותו, מצולם בקודאק כרום. צילום: משפחת פרג׳

איך ניגשת לפרויקט מבחינת הצילום?

"באשר לצילום, הייתי צריך לבנות דיאלוג עם רועי, בן דודי שגם אותו לא הכרתי. הוא בנו של האח התאום של אבא שלי. את כמות הפעמים שפגשתי אותו לפני הסרט אפשר לספור על יד אחת. הצעתי לו להצטרף אלי ובעצם בזכות הסרט נרקמה חברות קרובה, ודיאלוג יצירתי מאוד טוב. היה לי ברור שאני צריך לצלוח את זה עם מישהו שסוחב את הקומפלקס הזה כמו שלי."

השמש של פרג׳, סצנת הסיום בשקיעה, אולי קצת נופלת לקיטש?

״השמש של פרג׳?״, כן המילה קיטש הייתה נורא מעליבה אותי בהתחלה. התקשרתי לאסי דיין לשאול אותו מה זה למה יש את השורה הזאת בשיר הפרחה, הוא הסביר לי שזה היה סמל של קיטש. אני זוכר שנורא נעלבתי מהמילה הזאת, מה זה קיטש? הם צלמים! גם לצלם חתן וכלה צריך לדעת איך. כולם אמנים מבחינתי, עין מתוקה או עין יפה הם רוצים לתעד עולם יפה, אפשר להתווכח על הרבה דברים. בשיחה שלי על הסרט עם מיכה ברעם, חתן פרס ישראל לצילום, אני שאלתי אותו ״למה קיטש? אתה יודע הם חוללו פה מהפכה״ אז הוא אומר לי 'אין דבר כזה אמנות', אני יצאתי לעשות צילום לא אמנות, אם תיקח היום את הצילומי החתן והכלה של פרג׳ בארה״ב הם נחשבים לקלסיקה, בסדר אז קראו לו קיטש אבל מה אתה מנסה להוכיח? בסוף הם חלוצים של איזשהו ענף מסוים.״

האם היית מעט זהיר ביחס לפרג׳?

"דוד שלך, לא דוד שלך, זה אדם בן 70 שנותן לך את כל חייו. מישהו אמר לי 'רואים שאתה מפחד ממנו', אני לא יודע אם זה פחד, יש לי כבוד אליו. גם כשהוא לא היה בבית הוא היה סוג של ראש שבט לא נוכח."

ולמה דווקא אתה מכל המשפחה?

"אבא שלי היה ממש השליח שתיווך בימי הפרידה, ואני מרגיש שאני הייתי צריך להתחקות אחר הצעדים של אבי. אני מניח שבזכות שאני הבן של אבא שלי אני עושה את הסרט הזה. ראיתי בזה את הצורך לשמוע 'היית ילד טוב', בסוף אנחנו כולנו כבנים רוצים לשמוע את המשפט הזה מאבא ולקבל ליטוף על השיער שאין לי. רציתי גם לחזור קצת הביתה, לצילום. בילדותי הייתי מפתח תמונות, בחנות בפתח תקווה. תמונות של אנשים שחזרו מהודו, הרגשתי שממש טיילתי איתם. בשבילי זה היה גם געגוע למקצוע הרומנטי שגדלתי עליו מפעם, לא רק הרצון להתחבר לפרג׳ ולשם המשפחה. בנוסף כבן של אבא שלי, אולי אני גם מרגיש חרטה מסוימת. אבא שלי רצה למצוא את מקומו בכל החבילה. האם הוא היה יכול בכלל לפרוש כנפיים ליד האיש הגדול הזה, או שכל חייו הוא היה נשאר נושא כליו? דברים שאין עליהם תשובות אבל מעניין לגעת בהם. זה גורם לי לחשוב מה המקום שלנו בעבודה בקבוצה, מי אני, מה הערך שלי בכל הקולקטיב הזה?".

היה חשוב לך לשמור על שיווי משקל בין הדעות השונות בסרט, כדי לא לתפוס עמדה אחת לגבי מה שקרה שם באמת?

"בסופו של דבר כל אחד ששאלתי היה לו את האמת האישית שלו, אני גילית שיש המון אמיתות שונות. היה לי חשוב יותר מאשר שזה יהיה מאוזן, לא לרדת לפרטים הקטנים. מה ששומר על הסיפור הזה כמשל עבור משפחות אחרות זה לא לרדת לפרטים ולא להצהיב את זה. אם תיכנס עכשיו ותראה שההוא הסתובב על הראש כי הוא לקח את הכסף בשביל לקנות את המכונות, באותה השנייה הסרט פה נגמר. אהבתי והתנהגתי לכל אות פה בסרט כמו מחזה, העולם שאני מכיר. להציג קונפליקט, לעורר אמפתיה, גיבור ואנטי גיבור, לא חיפשתי שתצא עם זה צודק או זה, יש הרבה סיבות לכך שהסרט הזה פרום, וזה במובן החיובי, בשביל שתצא עם תחושה שזה עוד מהדהד לך בראש."

האם דיגדג לך לעשות את הסרט בסיגנון האמנותי של פרג׳ הצלם?

"האמת היא שלא ברחתי מהשקיעה. לא ברחתי מהסטודיו. כן ברחתי מדוקו הרדקור, הסצנה באיסלנד היא אולי אחד הפריימים הכי סוראליסטיים בסרט."

עזרא באיסלנד. צילום: קובי פרג׳

מה לקחת לחיים מהסרט והמעשייה?

"אני באיזשהו אופן חושב שנהגתי כמו פרג׳ בלוק של הדברים. הוא איש של אנשים יותר מאשר שהיה צלם של אופנה או מוצרים טוב, הוא היה צלם של אנשים וצלם של בני אדם וככה הסרט גם מתנהג ומאוד ממחיש את הקשר בן בני אדם. המשפחה שלי מאז ומעולם הבינה את הכוח של הצילום, לקחתי לחיים את העניין הזה של עבודה בקבוצה בעיניי ממקום הישרדותי. חוויתי את זה ברמה האישית כשחקן, ואני לקחתי המון איזונים לחיים שאני אפילו לא יודע לתרגם עד הסוף. עם הניסיון שלי בעבודה בקבוצה מחזות ואנסמבלים בתיאטרון. תמיד הרגשתי שאני חי עם פער אמנותי מאוד גדול. מצד אחד אני יודע מה אמנותית אני יכול להגיד, ומצד שני כמו כולם חי ועובד לפי התנאים הכלכליים שצריך לחיות על פי הם. אז מצאתי את ציפור הנפש שלי בסרט הזה, יש לי את היכולת לגעת ממקום אמנותי אמיתי. שבעתי נורא מלהתחפש ולהצחיק ולספר סיפורים של אחרים."

אז יהיה סרט נוסף?

״בוודאי אני שם כבר״, ענה קובי עם חיוך מבטיח.

בהרצאה. צילום: נוי דקל

סיימנו את ההרצאה במחיאות כפיים סוערות ובתקווה גדולה שההבטחה לסרט נוסף תתממש ממש בקרוב. השמש של פרג׳, רק מתחילה לזרוח.

כצופה מהצד, הרגשתי שנלקחתי יד ביד אל תוך מסע מרתק, מרגש ומעורר חשיבה, אפילו זלגה לה דמעה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *