צייר החפצים | ראיון עם הצייר יוסל ברגנר

אמש התבשרנו בצער רב על פטירתו של יוסל, בשיבה טובה. את יוסל הכרתי לפני מספר חודשים ואך לפני כחודש התקיימה פגישתנו האחרונה. המפגש והשיח איתו הותירו בי רושם עמוק והחלטתי לקיים עימו ראיון. על כך הגיב בשמחה.

ידידיה איש שלום, עיצוב פנים

הכתבה שלפניכם נערכה ממש בימים אלה ויועדה מראש להתפרסם בתקופה הקרובה. למרות לכתו מאיתנו, החלטנו להותירה ללא שינוי. יוסל צייר ללא הפסקה ממש עד ימיו האחרונים וכך לא נתן שום רמז לפרידה קרובה. "יוסל, איך התעופפת מכלוב ההגדה הנושנה, עִִם עַם ציפורים ערמומי הנודד בתקווה משונה?" (דן פגיס, ליוסל ברגנר, פסח תשמ"ה). זכיתי להכיר צייר גדול וייחודי בעל מעוף, דמיון ורוח חופשית, ועם זאת אדם צנוע וישר דרך, עניו ונעים הליכות. יהיו הדברים לזכרו.

יוסל ברגנר עם כתבנו ידידיה איש שלום

לעתים נדמה כי הדימויים האינסופיים המלוטשים היטב ומוצגים לנו באפליקציות וברשתות השונות, תופסים אט אט את מקומם של גלריות ומוזיאונים. אך דומה כי אלה מציעים איכויות ומפגשים, להם אין עדיין תחליף, וספק אם יהיה. ולטר בנימין עסק רבות ב"אבדן ההילה" ("Aura"). ההילה היא למעשה יצירת האמנות המקורית והאותנטית, והערך הקיים במפגש בלתי אמצעי איתה. פגישה כזו הוא תיאר באופן פרדוקסלי כ"הופעה חד-פעמית של רוחק, ככל שתהיה קרובה". ההילה, לדברי בנימין בהתייחסו לטכנולוגיית הצילום, עלולה להיעלם בעידן ה"שיעתוק הטכני", כלומר, בעידן בו כל יצירה "מונחת" אצלנו בסמרטפון. הסיפור שלפניכם עורר בי מחשבות כי אולי משהו מן ההילה קיים גם במפגש עם דמויות המייצגות רגע בחייה של יצירת אמנות, ואולי אף יותר מכך, עם היוצר עצמו.

ברגנר שוקד על ציור חדש

היה זה בקיץ האחרון, לאחר תקופה בה התעניינתי ביצירותיו של צייר מיוחד במינו. יצאתי אז לשיטוט בגלריות במרכז העיר בירושלים ובאופן טבעי מצאתי עצמי מחפש דווקא אחר יצירותיו של אותו צייר. שיחה אקראית עם בעל גלריה אשר השקיע מאמץ רב בחיפוש אחר מבוקשי, גילתה להפתעתי שהצייר הידוע עודנו ממשיך ליצור במרץ, ככל יכולתו בהתאם לגילו המופלג. השיחה עם בעל הגלריה על אודות הסגנון הייחודי של הצייר וההבדלים בין ציוריו המוקדמים למאוחרים נמשכה, אך מחשבותיי כבר נדדו ליעד המתבקש הבא: עלי לפגוש את הצייר יוסל ברגנר. תוך זמן קצר ולאחר התיאום הדרוש, נקבעה הפגישה המיוחלת בסטודיו של ברגנר.

יוסל (ולדימיר יוסיף) ברגנר נולד ב-1920 בווינה בירת אוסטריה. לאחר כמה שנים הצטרף לאביו ששהה אז בוורשה שבפולין. ב-1937 ערב מלחמת העולם השנייה היגרה משפחתו לאוסטרליה וב-1950 עלה ארצה. ברגנר, צייר, מאייר ובעברו אף מעצב תלבושות תיאטרון וחתן פרס ישראל לאמנות (1980), חגג לא מכבר את יום הולדתו ה-96 ועוד כוחו במותניו.

"קערת הצעצועים" מונחת בפינת הסטודיו

ברחוב צר ושקט במרכז תל אביב, ניצב לו בית משפחת ברגנר וסמוך אליו, בכניסה נפרדת, הסטודיו של יוסל. אני נכנס למבואה צרה וממנה לחלל הסטודיו. זהו חדר לא גדול, אפוף קסם, מסתורין וזיכרונות, ועמוס בעשרות ציורים הנשענים האחד על רעהו, וריח צבע ושמן פשתן ממלאים את החלל. על הקירות תמונות ישנות של בני משפחה ומכרים, גזרי כתבות עיתון, ניירות ופתקים שונים, ולצידם אין ספור חפצים שונים ומשונים וגרוטאות ישנות ומסקרנות. במרכז החדר יושב יוסל לצד שולחן עבודה, קן ציור ושידה עליה מונחת פלטה עם הררי צבע וצנצנת מכחולים. קערה אחת, שהיא למעשה מסננת ובתוכה מונחים כמה כלי מטבח ומגרדות מתכת, צדה את מבטי.

החפצים המוכרים מציוריו של ברגנר

כמה מן החפצים מוכרים לי מציוריו של יוסל והדברים מתחילים להתחבר. "אלה היו הצעצועים שלי" מספר יוסל בתשובה לשאלתי, כשהוא לא מסתיר את שמחתו על ההתעניינות שגיליתי במסננת המאובקת. "תקופה משמעותית בילדותי ביליתי בביתם של סבא וסבתא, מרכז החיים באותו בית היה המטבח, בו מצאתי את הצעצועים שלי- פומפיות, פתיליות, חפצי יודאיקה ועוד, ואיתם שיחקתי בעליית הגג". החפצים אלה, המופיעים תדיר בציוריו, אינם נראים כעוד תיאור של טבע דומם בציור, וסיפורו אודות הצעצועים הבהיר את העניין. ברגנר לא רואה בהם חפצים אלא דמויות, הוא יוצר האנשה (personification) שלהם ומזמין את המתבונן לצלול איתו אל הסיפור והדמיון.

צייר יהודי וישראלי

ברגנר ומשפחתו אמנם ניצלו מהגורל שפקד את בני קהילתם בתקופת השואה, אך שנים אלה הותירו עליו רושם עז. באותה עת שירת בצבא אוסטרליה, לצד חברו יוסל בירשטיין שהיגר אף הוא מוורשה (לימים היה בירשטיין לסופר ומשורר ישראלי ידוע). "כיהודים כבר ידענו", מספר יוסל, "שמשהו נורא מתרחש באירופה, אך עוד לא ידענו מה בדיוק". יוסל לא הרשה לעצמו אז לעסוק בנושאים אחרים מלבד זיכרונותיו מיהודי וורשה ופולין ואותם צייר. ציוריו מאותם ימים מתארים בין היתר את חומות גטו וורשה ואת העיירה הבוערת, לוויה יהודית ברחובות, יהודי נודד ואב שאינו מסוגל לגונן על ילדיו. כל זאת באופן כמעט "נבואי", ללא מושג ממשי על שמתרחש שם בארצות אירופה.

בסטודיו של ברגנר

לאחר שנים בהן הצליח מאוד באוסטרליה, רכש לעצמו שם כצייר בינלאומי מבטיח והציג מספר תערוכות באוסטרליה, ניו-יורק, קנדה ופאריס, עלה יוסל ארצה. "בארץ לא כל-כך ידעו איך לאכול אותי" הוא מספר. "כשפניתי לאגודת הציירים הישראלים, לא רצו לקבל אותי בטענה שציורי גלותיים ולא מבטאים את ישראל החדשה." לימים התיידד ברגנר גם עם אלה שהתקשו לקבלו, דוגמת זריצקי וגוטמן, אך היה זה ראובן רובין שפתח בפניו את הדלתות אל הציבור הישראלי ועזר לו להציג את תערוכתו הראשונה. ביחס לנושא זהותו כצייר ישראלי או יהודי, נושא שעולה רבות, מספר יוסל כי דווקא כשקיבל את פרס ישראל לצד אנה טיכו ופנחס ליטווינובסקי, ציינו השופטים לזכותו כי נשאר אמן יהודי ולא רק ישראלי, וככזה הוא רואה את עצמו.

"אני אינני אמן" מתקן אותי ברגנר תוך הבעת אי נחת מהמינוח, "אני מצייר ומאייר". הוא מסביר כי אמן הוא ביטוי מופשט וכי לא ברור מיהו ומהו אמן, ואילו ציור הוא מקצוע לכל דבר, "צייר הוא זה שאינו חדל מלצייר" הוא קובע. זאת אף על פי שלאביו היה קשה לקבל את הדברים עוד כשהביע יוסל הצעיר את רצונו להיות צייר. כשגדל שלח אותו אביו ללמוד מכונאות, כיוון ש"ציור אינו מקצוע". "אתה למעשה מצייר סיפורים?" אני שואל בניסיון למצוא ביטוי שיהיה מקובל עליו. הוא מהנהן ומשיב בחיוך "זה בהחלט תיאור מדויק".

בסטודיו של ברגנר

מסׇפר בציורים

חדר עבודתו בסטודיו העמוס חפצים, מעיד על יחסו המיוחד אליהם ואני שואל אותו עוד על כך. "לכל חפץ פה יש סיפור" אומר יוסל, "זו למשל תיבת נגינה משווייץ שקיבלתי מאורח אחד, וכאן מתחת לשולחן אתה יכול לראות את תיבת הצבעים של הדוד מוישה", היתה זו קופסת הצבעים של דודו של יוסל, משה הררי, אשר עלה ארצה ב-1910, שירת בגדוד העברי ולאחר מכן למד בבצלאל. משלא מצא הדוד את מקומו בארץ, שב על עקבותיו, חזר לווינה, ושנה לאחר מכן שם קץ לחייו. כשהתבגר העניק לו אביו את קופסת הצבעים שמלווה אותו מאז, כמו גם כמה דיוקנאות שהדוד צייר ומצויים אף הם על קירות הסטודיו. חפץ נוסף שקיבל מאביו הוא סכין לפתיחת מכתבים.

ברגנר, אגרטל פרחים – ציור בסטודיו

הוא מסביר כי החפצים הם שקושרים אותנו לאנשים שאינם. "חיי החפץ ארוכים יותר, ופשוט לא הוגן שלא העניקו לו חיים. לכן אני מתקן מעט ומנסה למצוא בכל חפץ פנים, פצעים ונשמה". בנקודה זו מצביע יוסל על שלוש קופסאות קטנות, בתוכן אני מוצא מפוחיות זעירות. הוא שולף אחת מהן ובאופן מפתיע מתחיל לנגן שיר ידוע ביידיש "אויפען פריפעטשיק" (-"על האח" או "אלף בית") ומוכיח כי את נשמת החפץ הוא מוצא לא רק בציור. "כשאני עצוב" הוא מוסיף, "אני מנגן לעצמי".

ברגנר, כלייזמרים על רקע העיירה

ברגנר בציוריו הסוראליסטיים עוסק בנושאים שונים, ביניהם נגני כלייזמר על רקע העיירה היהודית (השטעטל), הנובעים אי שם מזיכרונות ילדותו באוסטריה ופולין ומעידים אף הם על הזיקה החזקה אל אותם זיכרונות שמאוד נוכחת בציוריו. ציורים אלה השתלבו היטב באווירת העיר צפת, שהיתה אחת היעדים הראשונים של הזוג ברגנר בהגיעם ארצה.

פסלי ברונזה קטנים על שולחן הסטודיו

פסלי ברונזה קטנים על שולחן הסטודיו

בין נושאי ציוריו המובהקים ישנן דמויות שונות, מסקרנות וארוכות פנים הנראות כלקוחות ממחוזות האגדה ומביטות במתבונן מבעד לחלון מקומר. בדמויות אלה בולטת הפשטות העדינה באמצעותה מעביר ברגנר הבעה עמוקה ומלאת רגש. נושאים נוספים הם חפצי המטבח השונים שיצאו למרחבי הטבע ומצאו בו את ביתם, אגרטלי פרחים עליזים, ציפורים וחצאי תפוח, ציורים לסיפורי קפקא, ואף סדרת פסלי ברונזה של דמויותיו הייחודיות ועוד רבים אחרים.

ברגנר, דיוקן עצמי – מונח בסטודיו

לכל נושא מקדיש יוסל תקופה ממושכת עד אשר ימשיך לנושא אחר בו יתעניין, אך אין פירוש הדבר כי הוא לא ישוב לקודמו בחלוף הזמן. כעת ציוריו מתמקדים בדמותו של דון קישוט וחברו סנצ'ו פנצ'ו (גיבוריו של הרומן הידוע "דון קישוט", פרי עטו של הסופר הספרדי מיגל דה סרוואנטס), להם יוצר יוסל פרשנות משלו.

ציור על הקיר בסטודיו של ברגנר

ציור על הקיר בסטודיו של ברגנר

ניתן לומר כי כמידת הריכוז והרצינות בה הוא שוקד על כל ציור, בה במידה פקוחות עיניו אל העולם הרחב. הוא מספר כי מכל מקום הוא שואב השראה ומצרפו אל ציוריו. את הציפורים והכובעים המחודדים שחובשות לעתים דמויותיו אימץ מ"הגדת ראשי הציפורים" (הגדה מאוירת שנוצרה בגרמניה במאה ה-13 ומוצגת כיום במוזיאון ישראל), אשר בעבר קיבל העתק שלה ומאוד התרשם ממנה.

ציורו של ג'ובאני מנסואטי התלוי בסטודיו כהשראה

ציורו של ג'ובאני מנסואטי התלוי בסטודיו כהשראה

את החלונות האופייניים לו אני לפתע מזהה בצילום רחב בגווני אפור של ציור ישן התלוי על קיר בסטודיו ומסתתר מאחורי ערמות הציורים. יוסל מאשר שאכן ממנו אימץ את מוטיב הדמויות מבעד לחלון, אך הוא אינו זוכר את שמו של אותו צייר. כמה שעות לאחר שנפרדנו צלצל הטלפון שלי. היה זה יוסל מעברו השני של הקו: "הצייר עליו שאלת הוא ג'ובאני מנסואטי" (Giovanni Mansueti – צייר איטלקי בן המאה ה-15).

ברגנר, נערה בחלון. צילום מתוך ליטוגרפיה

ברגנר, נערה בחלון. צילום מתוך ליטוגרפיה

קשה שלא להבחין בשוני שחל בציוריו של ברגנר בשנים האחרונות, הן בצבעוניות והן בתווי פניהן של הדמויות ובמשיכות המכחול החופשיות יותר. לשאלתי מסביר ברגנר כי הוא רואה עצמו חופשי ממגבלה לסגנון אחד. "פעם הצגתי תערוכה, ובאירוע הפתיחה שמעתי את אשתו של אחד מידידי אומרת כי זה לא יוסל שהיא מכירה, וזהו בדיוק העניין, כל אחד רואה יוסל אחר". אך יחד עם זאת, מוסיף יוסל, כי מבחינה פיזית לא קל לו היום לצייר. ידיו כבר אינן חזקות כשהיו וראייתו פחות חדה.

ברגנר מספר על הסטודיו

ברגנר מספר על הסטודיו

נוכח התפעלותי מהאופן שבו הוא מתמודד עם האתגרים השונים ומהמשך עבודתו הנמרצת בסטודיו, שבהחלט אינה מובנת מאליה, הוא אומר כי אינו יכול ללא הציור, אשר מעניק לו את כוחותיו. הוא מספר לי על ידיד שהיה מבקר אותו לעיתים תכופות וברגעי חולשה מייעץ שלא לעזוב את הסטודיו לאחר שסיים ציור, אלא שיתחיל קודם ציור חדש ורק אז ילך לישון, כך תהיה לו סיבה ודחף לשוב לציור בבוקר.

השיחה עם יוסל נעה בנעימות ובקלילות רבה מסיפור אחד למשנהו, כשגם סיפוריו כמו הציורים מתובלים בתערובת של צבעים שמחים ועליזים עם חוש הומור משובח, לצד תחושות ונושאים פחות זוהרים. לסיום אני שואל את יוסל על הגיוון הכהה בציוריו ועל הימצאותם של לא מעט שחור ואפור. "יש לי תקופות בהן יש דגש על צבעים שונים" הוא משיב, "אך מאז ומתמיד אני אוהב שחור ואפור, אשר בעיני הם מאוד חשובים בציור בכלל ויוצרים בו עומק ועניין."

ברגנר בסטודיו

לסיום הוא מוסיף כי העולם והמציאות בה אנו חיים מורכבים ולא תמיד קלים, אך הסיפור וההומור מאפשרים לו להתמודד איתם. ואולי באמצעות השחור והאפור, קורא לנו יוסל להתבונן ולהבחין דווקא בקשת הצבעים והאור המצויים בשאר הקנבס בשפע, לעוף עם הציפור המצייצת בפשטות ולזהות את חיוכם המנחם, למוד החכמה וניסיון החיים של כיסא עץ ישן ומתפרק ועששית נפט.

כל התמונות צולמו על-ידי ידידיה איש שלום,

מלבד צילומים מתוך ליטוגרפיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *