צייר לי שואה

"מיליון וחצי: ילדות בשואה בראי הקומיקס" הוא שמה המסקרן של תערוכה חדשה שנפתחה לאחרונה במוזיאון הקומיקס בחולון. התגובה הראשונה שמתעוררת לאור חיבור בין שני נושאים כל כך רחוקים זה מזה היא בעיקר בלבול. מה בדיוק מוצג בתערוכה שכזו? קומיקס שציירו ילדים בתקופת השואה? קומיקס שעוסק בשואה אך נוצר בידי אמנים עכשוויים? התשובה היא גם וגם, ועוד הכל מהכל. ספוילר: מדובר ביצירות מרתקות.

הילה אלרט, עיצוב תקשורת חזותית

"מיליון וחצי: ילדות בשואה בראי הקומיקס" הוא שמה המסקרן של תערוכה חדשה שנפתחה לאחרונה במוזיאון הקומיקס בחולון. התגובה הראשונה שמתעוררת לאור חיבור בין שני נושאים כל כך רחוקים זה מזה היא בעיקר בלבול. מה בדיוק מוצג בתערוכה שכזו? קומיקס שציירו ילדים בתקופת השואה? קומיקס שעוסק בשואה אך נוצר בידי אמנים עכשוויים? התשובה היא גם וגם, ועוד הכל מהכל. ספוילר: מדובר ביצירות מרתקות.

 

הכניסה לתערוכה, מוזיאון הקומיקס. צילום: הילה אלרט

התערוכה מחולקת לחמישה נושאים כאשר לכל נושא מוקדש קיר נפרד: ילדות לפני השואה, הילד הקורבן, התליין, הניצול והשורד, והדור השני והשלישי. כל נושא מוצג באמצעות צבע אחר, רובם צבעים חיים וחזקים כמו כתום, אדום, כחול וירוק. רק קיר התליין נצבע בשחור. הניגוד בין הצבעוניות העליזה של הקירות ובין הכיתובים המאיימים שמתנוססים עליהם ("הם מתקרבים אליי!" או "הכניסה ליהודים וכלבים אסורה") יוצר מראה מעט אבסורדי, אך מצליח לפנות לילדים מבלי לאיים עליהם. למבקרים הבוגרים בתערוכה שחוו ביקור או שניים ב"יד ושם", תערוכת הקומיקס מציעה זווית אחרת וקלילה יותר לעיסוק בשואה, כזו שפונה לילד שבכל אחד מאיתנו.

 

הדור השני והשלישי. צילום: הילה אלרט

התערוכה נפתחת בקיר שלם המוקדש (איך לא) לאנה פרנק. ליומן המפורסם הוצעו אינספור פירושים חזותיים, החל מסרטונים קצרים וכלה במנגה יפנית, אך אף אחד מהעיבודים הללו לא קיבל אישור רשמי מקרן אנה פרנק שהקים אביה, אוטו פרנק. לפני מספר שנים פנתה הקרן ליוצרי הסרט "ואלס עם באשיר", ארי פולמן ודוד פולונסקי, בבקשה ליצור עיבוד ליומנה של אנה בדמות רומן גרפי. פולמן ופולונסקי לא ששו למלאכה, שכן על מנת לעבד את היומן כראוי צריך להצליח במשימה הלא פשוטה של לצלול לעולמה של ילדה בת 15 שחיה לפני למעלה מ-70 שנה. אולם ההומור וסגנון הכתיבה של אנה כבשו אותם, והשניים החליטו להפשיל שרוולים.

 

כריכת היומן הגרפי אנה פרנק, ארי פולמן ודוד פולונסקי, צילום: הילה אלרט

הרומן הגרפי ראה אור בישראל לפני כשנה, ומכיל כ-136 עמודים שמתחקים אחר היומן המקורי בסדר כרונולוגי. התוצאה קצרה משמעותית מהמקור: על כל 30 עמודים ביומנה של אנה תורגמו תמצאו עשרה עמודים בגרסת הרומן הגרפי. הדמויות אופיינו וצוירו ב-360 מעלות, מתוך מחשבה שהתוצאה תהפוך גם לסרט אנימציה בעתיד. אחד האיפיונים המקסימים ברומן הוא תפיסת האופי של אנה ושל אחותה מרגוט באמצעות השיער: אנה שתמיד הייתה האחות הנמרצת, המורדת, מלאת ההתלהבות והחוצפה, מאופיינת בשיער קופצני ופרוע, לעומת שיערה הישר והמסודר למשעי של אחותה מרגוט.

 

סקיצות לדמותה של אנה פרנק, ארי פולמן ודוד פולונסקי, צילום: הילה אלרט

יוצרי הרומן כל כך התחברו לדמותה של אנה עד שהחליטו ליצור גרסה של הדמות המבוגרת שלא תהיה לעולם. הם ראו אותה כלוחמת צדק, בעלת תשוקה לספר את האמת ולתארה לפרטי פרטים, והגיעו למסקנה כי אין מקצוע שיתאים לה יותר מאשר עיתונאית, לו רק הייתה נשארת בחיים.

 

דמותה של אנה פרנק כעיתונאית בבגרותה, ארי פולמן ודוד פולונסקי, צילום: הילה אלרט

אוצרת התערוכה, מיכל פז-קלפ, פעלה במרץ במשך למעלה משנתיים במאמץ להשיג את מוצגי התערוכה בעולם בו הניצולים הולכים ומתמעטים ולא נותר הרבה עם מי לדבר. אחד המוצגים המרתקים שפז-קלפ הצליחה להשיג הוא קומיקס שנוצר בתוך ועבור המגזר החרדי, שלולא התערוכה כנראה היה נותר עלום. הקומיקס, "ניצחתי אותך, אייכמן!" שנכתב על ידי הרב אברהם אוחיון, מספר על ילד חרדי שפוגש במטוס את אחד מסוכני המוסד שנשלחו לחסל את אייכמן.

שאלתי את אחד המדריכים במוזיאון אילו מין שאלות הם מקבלים מהילדים שמגיעים ואיך הם משיבים להם ברגישות, הרי פרטים שעבורנו נראים טריוויאלים עלולים לזעזע במפגש ראשון עם זוועות השואה. הוא השיב שמסיבה זו אין אזכורים רבים של מוות בתערוכה ובקומיקסים עצמם, ובמידה ויש – הם מעודנים ומרומזים. התעניינתי איזה מהמוצגים מלהיבים את הילדים ולמה הם הכי מתחברים. מתברר שחביב הקהל הוא קומיקס שרוב הילדים מכירים בלי כל קשר לתערוכה, ולא בהכרח שמו לב שההשראה שלו מגיעה מדמותו של ילד ניצול שואה: הקומיקס של נבל-העל מגנטו.

מתוך "אקס מן: מגנטו – עדות", גרג פיק, צילום: הילה אלרט

מגנטו, דמות מתוך סדרת "אקס-מן" הידועה של סטן לי, הוא מוטאנט המסוגל לשלוט בשדה המגנטי שבסביבתו. הוא גם ניצול שואה, שלאחר רצח משפחתו נשלח לעבוד באושוויץ כזונדרקומנדו. הקומיקס, שמעורר התלהבות גם בקרב המבקרים האדישים יותר בתערוכה, מעלה סוגיה מוסרית ואנושית מורכבת. היות ודמותו של מגנטו היא למעשה דמות הנבל בסיפור, נעשה כאן ניסיון לגרום לילדים לחשוב האם אפשר לתרץ רוע כאשר מתחשבים ברקע ממנו הגיעה הדמות. האם הדברים היו יכולים להסתדר אחרת לו רק לא היו רודפים את מגנטו, גם כילד יהודי וגם כמוטאנט? האם הוא היה יכול להשתמש בכוחותיו לטובה?

הדיון הזה מוביל למוצג נוסף, שנוי במחלוקת, בשם "הרפתקאותיו החדשות של היטלר". הקומיקס הזה מתמקד בחייו של אדולף היטלר כילד, בצל אביו המתעלל וילדותו הקשה. מוצג זה ממשיך את קו השאלות שעוררה דמותו של נבל העל מגנטו. אם הדברים היו מתגלגלים אחרת, האם כל הזוועות היו נמנעות?

 

מתוך "הרפתקאותיו החדשות של היטלר", גרנט מוריסון, צילום: הילה אלרט

מה לגבי ההורים והמבקרים הבוגרים בתערוכה? הם בוודאי ימצאו עניין בקיר שעוסק בדור השני והשלישי, בילדי הניצולים שאסור היה להם לדבר על השואה במשך שנים, אבל חוו אותה באופן יומיומי ונשאו את עולה יחד עם הוריהם המצולקים. בקיר מוקדש מקום לא מבוטל לקומיקס השואה המפורסם של ארט ספיגלמן, שאף זיכה אותו בפרס פוליצר. "מאוס" היווה נקודת מפנה ביחס לשואה באמנות, ולקומיקס בכלל כמדיום להעברת מסר. לצידו מוצג "אבא" של מישל קישקה, המציג באופן נוגע ללב את היחסים המורכבים בין ילד שרק רוצה לחיות חיים נורמליים ובין אביו שלא מסוגל להעביר יום מבלי להזכיר את הזוועות שעבר במחנות.

 

קריקטורה של אורי פינק, צילום: הילה אלרט

כל היצירות בתערוכה מרתקות בדרכן, אם באילוסטרציות היפהפיות ואם בסיפורים, אולם לטעמי הקיר המסקרן מכולם הוא הקיר שנקרא "הרגשתי שאני כמו הילד ההוא", המוקדש לתמונת הילד מגטו ורשה שהפך לסמלה של השואה והגבורה בתרבות הישראלית. אחת העבודות הבולטות בקיר היא של האמן אורי פינק, המציגה קריקטורה שוברת לב על מצב ניצולי השואה בארץ. היצירות מעלות שאלות לא קלות לגבי הדימוי העצמי של הישראלים כעם. האם לעולם נידונו לעשות לעם אחר את מה שנעשה לילד בגטו ורשה? הפריים המפורסם מתוך "ואלס עם באשיר" מציג את הפליטים הלבנונים בידיים מורמות בליווי המשפט האלמותי "אתה מכיר את התמונה של הילד מגטו ורשה? ההוא שמרים ידיים? ככה זה נראה: שורה ארוכה של נשים, זקנים וילדים, הלכו בידיים מורמות". השימוש באיזכור הזה, שצרוב לרבים בתודעה כבר מגיל צעיר, הוא דרך חכמה לעורר מחשבה גם בקרב ילדים וגם בקרב מבוגרים.

פריים מתוך "ואלס עם באשיר", ארי פולמן, צילום: הילה אלרט

חובבי הקומיקס ייהנו מהשפע הויזואלי המוצג בתערוכה: מאיורים מהירים בפחם ועד לאיורים גרפיים בתלת מימד. אם בצורת סרטי אנימציה, אם בצורת רומנים גרפיים ואם בצורת קומיקס, נראה שהדרך הטובה ביותר לספר סיפור ולצרוב תמונות בזיכרון, במיוחד עבור ילדי הדורות הבאים שככל הנראה לא יכירו לעולם ניצול שואה באופן אישי, היא לקחת דף ועיפרון ולצייר את אשר קרה על מנת שהזכרונות לא ימותו גם הם.

 

מיליון וחצי – ילדות בשואה בראי הקומיקס

אוצרת התערוכה: מיכל פז-קלפ

המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס

ויצמן 61, חולון

ב', ד', ו' – 10:00-13:00

ג', ה' – 17:00-20:00

שבת 10:00-15:00

פתיחה: 24.10.2018

נעילה: 5.5.2019

ילדים עד גיל 5 – כניסה חינם

כרטיס כניסה יחיד 15 ש"ח

חיילים וסטודנטים 10 ש"ח

אזרחים ותיקים 7 ש"ח

תגיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *