קופי פייסט: צחי וקותי בזאפה

נפגשתי עם צחי דינר, מרצה במחלקה לתקשורת חזותית ב-HIT, אחרי ההרצאה המשותפת שלו בזאפה עם המוזיקאי קותימאן. שוחחנו על תהליכי עבודה, טכנולוגיה, עיצוב, ועל השילוב ביניהם. איך משלבים? איך לשמר את עצמנו בתוך הדברים שאנחנו יוצרים למרות השימוש בטכנולוגיות מתקדמות? מה מקומה של הטכנולוגיה בעולם של עיצוב ושל ויז'ואל?

דור פרידמן, תקשורת חזותית

המכון הטכנולוגי חולון ומועדון הזאפה בתל אביב שילבו כוחות והביאו לנו סדרת הרצאות שמחברת בין יוצרים מתחומים שונים. הלכתי להרצאה המשותפת של צחי דינר, ראש המסלול לעיצוב אינטראקטיבי במכון, וקותימאן- מוסיקאי ומפיק מוסיקה. הגענו לאירוע, אני וכמה מחבריי הסטודנטים, לצד מספר לא מבוטל של מרצים מהפקולטה לעיצוב והמכון. המקום הפתיע בגודלו האינטימי, השולחנות מלאים, והבמה מחכה לשניים שיעלו. במהלך ההרצאה צחי מציג ומדבר וקותי מוסיף את שלו, בעיקר בהבעות פנים. ההרצאה הוקדשה לנושאים של יצירתיות בכלים ובתקופה טכנולוגית, ריטייק ורימייק (העתקה וחדשנות). לאחר האירוע, נפגשתי עם צחי כדי לשוחח בפירוט על הרעיונות והמחשבות שחלקו על הבמה.

מתוך ההרצאה בזאפה: צחי דינר וקותימאן. במצגת: דאדא כהשקפה חדשנית שעשתה שימוש בשילובים של דברים קיימים. צילום: דימה קוגן.

מתוך ההרצאה בזאפה: צחי דינר וקותימאן. במצגת: דאדא כהשקפה חדשנית שעשתה שימוש בשילובים של דברים קיימים. צילום: דימה קוגן.

מי אתה?
שאלה פילוסופית. למדתי עיצוב במכון הטכנולוגי חולון, סיימתי ב2006 או 2007. מה שמעניין זה שכשאני התחלתי ללמוד היה מהפך טכנולוגי והתחיל המעבר מפרינט לעולם הדיגיטלי. זה נשמע מ׳פעם׳ אבל זה לא היה כל כך מזמן. פתאום התחלנו לשמוע אנשים אומרים בכל מקום: ׳לא מספיק לעשות פרינט, צריך גם לעשות ווב', אתרי אינטרנט וכו'. לשמחתי הייתי שם ממש כשהדלת נפתחה, בדיוק ברגע הנכון לראות את התפר הזה נוצר. תחשבי שבמקור למדתי בכלל עיצוב תעשייתי…

למדת עיצוב תעשייתי?!
כן, הכל היה ביחד. מאוחר יותר הוקמה המחלקה לתקשורת חזותית עם איזה שם מוזר וזה היה מין בופה כזה- קצת מזה וקצת מזה. אחד היתרונות היה שככה למדתי קצת עיצוב פנים וקצת עיצוב תעשייתי. הכל היה נורא מעורבב וזה היה מקסים בעיניי- ללא ספק זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי במסגרת הלימודים.

שקף מתוך ההרצאה בזאפה- צחי וקותימאן. תהליך יצירה.

שקף מתוך ההרצאה בזאפה- צחי וקותימאן. תהליך יצירה.

למה הפסיקו עם השיטה הזו?
זה היה נכון לאותה תקופה אבל לאט לאט נהיה ברור שכל תחום מצריך התעמקות בתכונות אחרות. לפני שהחלוקות התבררו והתקבעו, היה הרבה יותר חופש לעבור בין קורסים ולהתנסות במתכונת של ניסוי וטעייה. לי זה התאים כי אני מאד אוהב לטעות. לפעמים קורות לנו פאשלות, ואז מתוכן צומח משהו אחר שלא תכננו. יש אנשים שהם מאוד מתוכננים: נניח שצריך לקדוח בזוית של 20 מעלות, הם ישבו שבועיים לבנות שבלונה שתעזור להם לקדוח ב20 מעלות בדיוק. אני עובד בדיוק הפוך- מחזיק את האובייקט, וחותך. אז לא יהיה 20 מעלות, יהיה קצת לפה או קצת לפה…

כשעולם העיצוב עבר את המהפך הדיגיטלי, החוקיות שלו לא הייתה ברורה והיה צורך בגמישות הזו כדי להצליח לצמוח ולהתפתח יחד איתו. התחלתי ללמוד תכנות לבד, ברמה מאוד בסיסית. את פרויקט הגמר שלי עשיתי בלי מנחים- כי לא היו מנחים לתחום הזה. מי ילמד אותי אנימציה? לא הייתה חיה כזו. פרויקט הגמר שלי היה שילוב של מוזיקה ומולטי-מדיה (כך קראו לזה), והוא היה נקודת מפתח בקריירה שלי. הפרויקט שילב את כל האלמנטים שאנחנו מדברים עליהם כיום: תנועה, סיפור, פריימים, קומפוזיציות. חלמתי לעבוד עם דן תורן, שמאוד אהבתי את המוזיקה שלו. נפגשנו ב'דארקנט', האינטרנט של פעם, משהו כמו הפייסבוק של שנות ה-90. יצא מזה שיתוף פעולה מגניב.

ספר על שיתוף הפעולה של HIT עם הזאפה תל אביב, שמפגיש בין מרצים למוסיקאים. איך מצאת את עצמך מעורב?
מדובר ביוזמה משותפת של הזאפה ושל המכון. המודל היה דומה לאירועי ׳מדע על הבר׳: ערבי מפגש באווירה מועדונית סביב נושאים עכשווים שמעניינים את הקהל הרחב. אני הוזמנתי לדבר תחת התמה של עיצוב ומוסיקה, מה שהחזיר אותי לפרוייקט הגמר שלי. החיבור עם קותי הגיע סביב נושא שאני עוסק בו הרבה וכל הזמן "מטיף" לו- הרעיון שאין המצאות חדשות, יש חדשנות. אנחנו כל הזמן מדברים על חדשנות (Inovation) ובטעות קוראים לזה Invention אבל יש שם הבדל מהותי. איך שלא תסתכלי על זה, כל מוצר באשר הוא נולד מחיבור של כמה נקודות קיימות והופך לנקודת השקה סינגולרית ביניהן. קותי עושה בדיוק את זה (קותימאן ידוע במיקסוסי ה-YouTube שהוא יוצר מקולאז'ים של קטעים קיימים, והופך אותם ליצירה חדשה). המוצר שלו חדשני מהרבה מאד בחינות: זה גם המדיום, גם המרחב הוירטואלי שבתוכו היצירה חיה. הרעיון להשתמש ביצירה של מישהו אחר כדי ליצור תרכובת מוסיקלית חדשה מראה איך הטכנולוגיה עוזרת לנו להפיק את זה ברמה שהולכת ומשתכללת. זה מתחבר לעוד קו מחשבה שמעסיק אותי ברמה האסתטית והפילוסופית: האם מכונות יכולות לייצר אמנות? לעצב? האם מכונות יכולות להחליף אותנו כיצורים אסתטיים? האם אנחנו בכלל יצורים אסתטיים בעצמנו? מה את אומרת?

שקף מתוך ההרצאה בזאפה- צחי וקותימאן. מתקדם, אך מתקבל על הדעת.

שקף מתוך ההרצאה בזאפה- צחי וקותימאן. מתקדם, אך מתקבל על הדעת.

הסתבכתי.
מה זה אסתטיקה? אסתטיקה זו חוויה חושית. היא מורכבת משילוב של כמה דברים. למשל, להכנס לבר-לחם זה חוויה אסתטית. יש את הריח, את המבנה, את התאורה, וכמובן העיצוב והלוגו. החוויה האסתטית הזו היא שילוב של תהליך, של מחקר, גם של הבנה בסיסית של המוצר, במקרה הזה, לחם. השאלה היא אם אפשר להזין את כל המרכיבים האלו לתוך מערכת ממוחשבת, שתייצר לנו מהם חוויה אסתטית, שתקבע באיזה צבע כדאי לצבוע את הקירות, ואם אנשים נוהגים לאכול לחם בבוקר אז איך התאורה צריכה להראות וכך הלאה. במידה וזה אפשרי, עולה השאלה הבאה: מה מבדיל בינינו לבין מכונה? היה לי חשוב  לדבר על זה עם קותי כי אני חושב שאם מכונה הייתה עושה את מה שהוא עושה, לא הייתה לזה את הארומה האנושית שהוא מכניס לתערובת. אפשר בקלות לראות מוסיקאים פחות מוכשרים ממנו שעושים דברים בינוניים יותר.. אז מה זה הכישרון? אני חושב שזה כמו אצל שפים. את יכולה לתת לכמה אנשים את אותו המתכון והכל יהיה נורא ברור אבל מצד שני לכל אחד זה ייצא שונה. יש יד של מתכון ויש יד של כשרון שהיא מתבלת ויודעת להוציא בזמן ויודעת להריח. אז הדבר הזה, היד הכשרונית, אני מנסה לחקור.

מה הייתה ההתרשמות שלך מקותימאן?
אחד הדברים המעניינים בקותי זה התמימות שבו. יש משהו כמעט אנדר-דוגי בגישה שלו, כמה שניסיתי לקשור לו כתרים הוא התחמק ב:׳לא יודע, יצא לי׳. הוא לא פועל לפי מערכת חוקים קבועה מראש, ובגלל זה אני אומר שהכשרון שלו הוא הדבר הרלוונטי. הוא מסביר את תהליך היצירה שלו בצורה כמעט מקרית: נוצר איזה חיבור בגלל כמה טאבים שנפתחו במקביל ויצרו הרמוניה ומשם הדברים התגלגלו. לפעמים הוא מחפש משהו ספציפי אבל מוצא בדרך משהו אחר. הכישרון הוא המדריך שלו בג'ונגל הזה שנקרא Youtube, שהוא ים אינסופי של תוכן. ברור לי שאם אני הייתי מנסה לעשות את זה, זה היה נגמר במשהו מזעזע וגם היה לוקח לי פי עשר מהזמן שזה לוקח לו. היכולת לעשות את החיבורים הנכונים היא כמו היכולת להריח. הוא משתמש ביכולת שלו ובגמישות המחשבתית שלו כדי ליצור איזשהו מסלול, לאתר את החלקים שיש להם תכלית אחת וליצור מזה סימפוניה. זה חדשני בעיני.

שקף מתוך ההרצאה בזאפה- צחי וקותימאן. מתכון לחדשנות.

שקף מתוך ההרצאה בזאפה- צחי וקותימאן. מתכון לחדשנות.

דיברת בהרצאה על חדשנות אל מול העתקה. בתור מרצה לתקשורת חזותית, אני מניחה שיוצא לך לראות את הסקאלה ביניהן לא מעט. האם זה משפיע על הצורה שבה אתה מלמד ואיך?
חד משמעית. לצערי אני חושב שאנחנו בעידן של ריטייק (יצירת דבר מה שכבר נעשה בעבר) ולא בעידן של רימייק (יצירת דבר מה שנעשה בצורה חדשה או שונה). סוגי ההשפעות וההשראות שנפוצות היום הן מאד שטוחות בעיני. יוצא לי להתקל הרבה (לא רק בבית ספר לעיצוב אלא בכל מיני מקומות), בהשראות שלא מגיעות מתוך המוטיבציה הפנימית של הפרויקט אלא מתוך איזשהו טרנד שאין בו נשמה, שלא מגיע מתוך הדנ"א של הפרויקט. בגלל מחסור תמידי בזמן מצד אחד והנגישות הטכנולוגית מצד אחר, הכי קל לחפש השראות ב'פינטרסט' או 'דריבל' או משהו בסגנון, נמצא משהו שמדבר אלינו או נעקוב אחרי מישהו ונגיד: ׳אוי, זה יפה׳.

למשל אחד התרגילים שעושים במהלך השנה השלישית בלימודי אינטראקטיב, הוא תרגיל אפליקציה בהשראת אמן או מעצב. יזמתי את התרגיל הזה במטרה לעודד את הסטודנטים ללכת אחורה בזמן, לחקור מעצבים ואת הפילוסופיה האסתטית שלהם, לנתח את התקופה ואת הרציונל מאחורי ההחלטות העיצוביות. להבין שמעצב כמו גוז׳ף מולר, למשל, מתחיל לתכנן את המערכות שלו תוך שהוא מתבסס על עולם שלם: על פילוסופיה, על פיזיקה, על פשטות, על הטיפוגרפיה של החומרים, והדברים האלה מתחברים למשהו הוליסטי. ואז מתוך מחשבה טיפוגרפית למשל, פתאום את רואה שאפליקציית מזג אויר לא חייבת להראות 'flat design' שטוח אלא אפשר לשבור את הגריד. זו שיטה ללמוד איך לאפשר לעצמך הרבה יותר חופש שמגיע מתוך הפילוסופיה, מתוך המוצר עצמו והשאלה הכללית "מה זה בכלל?" זו לדעתי דוגמא לפרוייקט שמלמד אותנו להתנגד לגנריות העיצובית של היום ולזה שהכל נראה אותו דבר. אני מאמין שמעצבים צריכים לנסות להביא דברים מכל מיני כיוונים, כמו למשל לעצב עטיפה לספר אחרי שאשכרה קראנו אותו, או לעצב עטיפה לאלבום שהקשבנו לו. העיצוב מגיע מתוך התוכן ולא להפך.

השינויים בשוק מעלים את השאלה לגבי מוצרים אחרים, חדשים, עם אופי קצת אחר. עיצוב של פלטפורמות וירטואליות מעלה את השאלות: מי המעצב של המוצר זה? מעצב/ת פנים? מעצב/ת תעשייתי/ת? מעצב/ת תקשורת חזותית? כך או כך, אנחנו עוסקים במרחב, בזמן, חלל ולכן אני רואה כאן את הרלוונטיות של עיצוב אינטרקטיבי.  אני תמיד אומר לסטודנטים שלי שאני לעולם לא אכשיל מישהו על ניסיון לחקור וללמוד דברים. הרעיון הוא לעבוד קשה, להכיר טכנולוגיות חדשות, לייצר מזה דברים חדשים ולייצר מזה שפה חדשה. היו לי הרבה סטודנטים שבשנה ג׳ נכנסו לעולמות שלא היה להם מושג בהם ויצאו כישלונות קולוסאליים אבל הם המשיכו להתעקש ועשו עם זה פרויקטי גמר מדהימים. זה בעיני הניצוץ של היצירתיות והייתי רוצה לראות את זה יותר אבל זה די נדיר כי סטודנטים רוצים לייצר פרוטפוליו ומהר, להראות תוצרים, להראות יכולת. לא קשה להבין למה.

מתוך ההרצאה בזאפה- צחי וקותימאן. צילום: דימה קוגן

מתוך ההרצאה בזאפה- צחי וקותימאן. צילום: דימה קוגן

אתה חושב שלהתפתחות הטכנולוגיה יש יד בשינוי ההגדרות של העתקה וחדשנות? האם יש איזשהו גבול לדעתך בהתפתחות ההגדרות האלו? ומכיוון קצת אחר: האם יש משהו ביצירה שהוא מבחינתך עוגן, ולא משנה אילו שינויים טכנולוגיים יתרחשו, זה עדיין לא ישנה את היצירה?
זה נושא כואב ועמוק. החיבור של וולטר בנימין, "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" (המלצת קריאה חמה) עוסק בשאלות הללו. הוא מדבר על אמנות בהקשר הטכנולוגי של תחילת המאה ה-20, המצאת הקולנוע, המצאת המצלמה. השינויים האלו שינו את כל עולם היצירה כשהציור מפנה את מקומו לפרקטיקה חדשה לגמרי.  אחת הטענות של בנימין היא שהאפשרות לשעתוק טכני והמוני גורם ליצירת האמנות לאבד את ה"הילה" שלה, את המימד החד פעמי שביצירה האנושית. הכוונה היא לנוכחות שבעשייה, כאילו האמן מטעין את היצירה בחיים, משהו שעובר ממך או מהרגע הספציפי בזמן אל תוך היצירה. היום מה שאנחנו בעיקר רואים בשימוש האמנותי בטכנולוגיה זה ריטייקים: לוקחים פאטרנים קיימים, מכניסים אותם למכונות וזה נהיה מסונתז. בעיני המקום בו אנחנו משמרים את המקום האותנטי האנושי זה בשילובים המעניינים: מי עשה את זה; באיזה הקשר זה נעשה, איפה זה מוקרן ואיפה משתמשים בזה.

אני חושב שאחד הדברים המעניינים שיקרו זה שאנחנו נדע לעבוד טוב יותר עם טכנולוגיה. הציפייה שיש היום מטכנולוגיה שתחליף אותנו היא לא נכונה. אנחנו צריכים לייצר סימביוזה עם הטכנולוגיה ואז נעשה דברים באמת חדשים. אני חושב שלשם זה הולך- שנדע להשתמש טוב יותר בכלים האלו ולייצר איתם עוד עולמות ויזואלים שנוכל להשתמש בהם. אני חושב שאנחנו חיים בתקופה מרתקת, אוונגרד של תחיית המאה של חברה שמנסה להבין מה האפשרויות שלה, כי באופן ברור, כל מה שעשינו עד עכשיו הוא לא רלוונטי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *