תחריט פסיכולוגי

ב-19 במרץ האחרון, תחילת האביב בארץ וסוף החורף בצרפת, נסעתי להתחרות בריצת 80 ק"מ. כהכנה פסיכולוגית לתחרות בחרתי הפעם ב"תרופת פלא" מפתיעה.

אילון ערמון, מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי
אני יושב במטוס עם האייפוד שלי, שעל גבו חרוטות המילים "TO THE ULTRA DAD GOOD LUCK LOVE YOU, MAYA" ומקשיב לקבצי המוזיקה שהתקינה לי מיה, בתי, לאחר ששיזמתי אותם במשך חודשים, ואם להודות על האמת, הבטן מתהפכת לי במין כיווצים בלתי רצוניים. מולי על השולחן הנשלף של הכיסא מונח ספר הסקיצות שלי ובתוכו מודבקת תוכנית הריצה וגרף תוואי השטח של התחרות אליה אני נוסע. Eccotrail paris – שמונים ק"מ עם 1500 מ' טיפוס מצטבר של ריצה ביערות שסובבים את פריז. הראש מבולבל, אני מדלג ממחשבה למחשבה, נזכר בכל האימונים שהובילו אותי לכאן ואז חושב על רשימת הציוד האינסופית ההכרחית שכל משתתף חייב לקחת איתו בתרמיל הריצה. אני מנסה לדמיין את תוואי השטח, שנראה לי מאוד מאתגר, ומשם מהרהר, האם הגוף שלי יעמוד בכל הדרך הזו? הברכיים, הגב, הקרסול שנשבר בתאונה לפני חצי שנה ואולי בכלל זה כבר לא לגיל שלי. לאחרונה אני מנפנף בגיל שלי יותר מדי.

תמיד לפני תחרויות אני מוצא עצמי חסר מנוחה ומנסה למצוא דרכים שונות להירגע. למזלי בנסיעה לפריז מצאתי "תרופת פלא". שבוע לפני הטיסה נודע לי במקרה שבפריז חי ועובד אמן התחריט מרדכי מורה, ואמנות התחריט היא האהבה החדשה שלי מהשנה האחרונה. ללא היסוס התקשרתי אליו לפריז וביקשתי את רשותו לבוא ולבקר אותו בסטודיו.

אמן התחריט הפריזאי מרדכי מורה, בדירתו. צילום: אילון ערמון

אמן התחריט הפריזאי מרדכי מורה, בדירתו. צילום: אילון ערמון

איזו הסחת דעת מדוייקת חשבתי לעצמי, בדרכי אליו, ואכן כך באמת היה. מורה קיבל אותי ואת מיכל בת זוגי בסבר פנים מאירות. הבחור בן 79, מהיר מחשבה ודיבור, זקוף עם שיער לבן ארוך פזור, זקן וכובע לבד שחור. ישבנו ודיברנו איתו ארוכות, מורה דילג בין אנגלית, צרפתית ועברית במבטא עיראקי, וסיפר על זיקתו הרבה לישראל ולירושלים עיר הקודש. הוא סיפר על מקורות ההשראה שלו, על נושאים שמעניינים אותו, ועל הדרך הארוכה שעוברת עבודת התחריט מרגע הרעיון ועד לסיום הביצוע.

בשיחה מהארץ הוא אף הציע לי להביא עבודות תחריט שלי כדי שיוכל להתרשם ועמד על כך שהוא רוצה לראות אותן. הבאתי והוא בחן את התחריטים ונתן לי ביקורת נוקבת. ברגע מסויים עזב את הסטודיו ועלה לחלק אחר של הבניין כדי להביא פלטות של תחריטים ולמיכל ולי ניתנה ההזדמנות להסתובב בדירה הפריזאית הישנה שעמוסה בעשרות או אולי מאות עבודות, המון קופסאות של צבעי שמן ומכחולים, פסלים שונים ומשונים, פוסטרים והזמנות לתערוכות שעיצב וכל זאת בתפאורה של קירות מתקלפים ותקרה מתפוררת (זה בגלל האמבטיה של השכנים מלמעלה, כך ציין). אם פעם הרהרתי לעצמי איך חי לו אמן אמיתי, אז פה קיבלתי את התשובה הרומנטית ביותר. הביקור היה יותר ממושלם. האווירה הייתה קסומה וכמוה מרדכי. מה צריך יותר מזה דקה לפני התחרות.

תכנית הריצה של אילון ערמון בשביל Eccotrail Paris

תכנית הריצה של אילון ערמון בשביל Eccotrail Paris

למחרת התייצבתי בנקודת הזינוק, באחד מפרבריה הדרום מערביים של פריז. קפוא מקור (2+ מעלות) חיכיתי ליריית הפתיחה. הביקור אצל מורה נשכח ושום דבר לא היה חשוב חוץ מהדרך שעומדת לפני. יחד עם עוד כ-2500 רצים ורצות שמתי פעמיי אל עבר העיר הגדולה. רגע השיא היה לאחר 11 שעות כשמיכלי חיכתה לי בחצי הקילומטר האחרון, מלווה אותי בריצה קלה במגפי העקב שלה ובמעיל ארוך (כדי להבין את קצב הריצה שלי בתחרות, ועוד אחרי שהיא התחרתה במקצה שלה, בן ה-20 ק"מ בבוקר). עכשיו, כל מה שנשאר לי זה לטפס את מדרגות האייפל לקומה הראשונה ולסיים את התחרות.

אם לסכם בכמה מילים, היה מרגש והיה קר, היה מהיר והיה קר, היה לאט והיה קר, היה בוצי והיה קר, היה מאתגר והיה… קר. הרוקי מורקמי כתב על זה ספר שלם ואני סוגר את הריצה במשפט מינימליסטי כזה, ויחד עם זאת, אני מרגיש שאני יכול לכתוב ספר על הנסיעה הזו. הרי מה אנחנו מחפשים בחיים בסופו של דבר אם לא לאסוף חוויות מעניינות?

על מרדכי מורה

1 Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *