פנטזיה פסיכדלית שלא נראה כמותה: חמישים אמנים, שלושים ושבעה חדרים ומלון אחד שבו זמן ומרחב משתנים ומתעוותים. את זה לא תרצו לפספס – הכל על תערוכת הפופ-אפ החדשה בתל אביב.
נואה דמתי, עיצוב תקשורת חזותית
תערוכת פופ-אפ חדשה נפתחה בתחילת החודש במלון אימפריאל בתל אביב. התערוכה כוללת 50 אמנים שכיסו את 37 החדרים, המסדרונות וחדרי המדרגות בעבודותיהם. מדובר בפרויקט חדש של האוצרת ויזמית 'פופ-אפ תל אביב' יערה זקס, בשיתוף קבוצת אימפריאל.
פרויקט 'פופ-אפ מוזיאון' מתגלגל כבר מ-2019, ובמסגרתו הרימה זקס תערוכות זמניות בבניינים שמיועדים להריסה ברחבי תל אביב. הפעם רצתה לאתגר את עצמה עם משהו קצת שונה ולמצוא חלל שיוכל לארח את התערוכה לפרק זמן ארוך יותר.
קבוצת אימפריאל פנו אליה וזקס הוקסמה מהפורמט ומהאסוציאציות שעולות מבתי מלון.
בתערוכה מציגים אמנים/ות ומעצבות/ים צעירים מתחומי האמנות החזותית, סאונד, גרפיטי, אמנות רחוב, אנימציה, וידאו-ארט, תפאורה ומיצבים.
ארץ לעולם לא בין ארבעה קירות
את המלון ניתן לזהות ממרחק לפי שתי הדמויות שנתלות עליו.
לובי הכניסה מעוצב כולו בוורוד מסטיק עם פסנתר שמנגן בעצמו, דלפק פרוותי וחיוך מזמין.
בכניסה מקבלים את צמיד ועולים במעלה המדרגות לקומה הרביעית, משם לוקחים את הזמן ויורדים קומה קומה דרך חדרי המדרגות המצויירים.
במדרגות הכניסה תתקלו ביצירה של דיוז שיצר מסע פסיכדלי המשתרע על פני ארבע קומות מלאות בדמויות גרוטסקיות חמודות פרי דמיונו של האמן, שגורמות לנו לשכוח לגמרי כמה אנחנו לא בכושר.
המסדרונות וחדרי המדרגות במלון גם כן מעוצבים ומצויירים ומלווים במוזיקה מתחלפת. הסאונד בחדרי המדרגות הוא פרי יצירתו של אלמוג זקס, מפיק ומוזיקאי, אשר יוצר תחושה של מעבר בין מרחבים ומשחק עם תחושת הזמן, מזיז אותנו בין צלילי בית המלון על קו הים לבין ארץ הפלאות שנכנסים אליה. את השיטוט מלווים ניחוחות הצבע והחומרים שנודפים מהקירות.
בשוטטות בין המסדרונות הצרים מתגלים עוד ועוד פניות וחללים שכיף ומפתיע להגיע אליהם. לחלק מהחדרים אפשר ממש להכנס ולבחון מקרוב, ואחרים תחומים בגדר שקופה ששומרת על גבולות בריאים.
בקומה הרביעית המסדרונות מלאים קווי טושים ואקריליק של פול רוזנבוים, שחוקר את הקשר המורכב בין תפיסת המציאות לבין האשליות שיוצרות אותה. (תמונה בראש הכתבה).
זום אין לחדרים
האמנים והאמניות קיבלו הזדמנות להציג את זווית הראיה שלהם בחדרי מלון, חדרי שינה או חללים אישיים ואת התפקיד ששיחקו בחייהם והחוויות האישיות שצברו. אין חלל שדומה לשכניו, וכל אחד מכניס אותנו, ממש פיזית, לעולמו/ה האישי של האמן/ית.
טיפוגרפיה, פסיכדליה, סריגה וגרפיטי הם רק חלק מהטכניקות המרשימות שנתקלים בהם בשיטוט בין קומות המבנה. החדרים שונים בגודלם וצורתם, לחלקם יש חלל פנימי נוסף של חדר שירותים או חלל ארונות. המכנה המשותף לכולם היא המיטה, שממוקמת בגדלים ומקומות שונים, ומזכירה לנו שבכל זאת מדובר בחדרי מלון.
בחדר 210 בקומה השניה, תלה האמן מאיר כהן אלפי תמונות פולארויד קטנות על הקירות, ובכניסה אליו רשם בפשטות "אלפי תמונות \ מאות סיפורים \ עשרות א.נשים. כולם.ן צולמו בחדר הזה \ חדר 201". אין כאן טכניקה מהפכנית או דבר יוצא דופן שלא ראינו מעולם, דווקא להיפך. תמונות פולארויד שהן כל כך קטנות ואישיות מכסות את כל חלל החדר ונותנות לצופה מקום להתקרב ולהתבונן מקרוב במתרחש. היצירה מעלה כמעט באופן אוטומטי את השאלה 'מה באמת עשו בחדר הזה לפני?', מין הצצה אל חייהם של אלפי האנשים שמתאכסנים בחדרי מלון לפנינו ואחרינו, שמעוררת בנו את יצר הסקרנות וכמעט חטטנות.
חדר 408 הוא החלל של דניאל פילוסוף, אמן שעובד עם צבעי ניאון ולא מפחד מפורמטים גדולים. פילוסוף עבד עם זקס בפופ-אפים קודמים והוזמן הפעם לעצב את החוויה האישית שלו במלון. בחלל שהוקצה לו הוא חושף את המימד האשלייתי במציאות שלנו. החדר יוצר תחושה תלת ממדית שמושכת אותך פנימה, עם מיטת יחיד המוצבת במרכז החלל, שאפילו הצל שלה מצוייר ולא נותן מקום להתבלבל בפרספקטיבה. הקירות מלאים בצבעים ובצורות שלא יכלנו להפסיק להתפעל מהם.
בחדר השכן, מספר 409, תמצאו כמעט את ההיפך הגמור. בעבודתה של האמנית המולטידיסיפלינרית אלישבע תמצאו הרבה מרחב ושקט. החלל שואף לאפשר למבקר במלון רגע של שקט שכמעט לא קיים בו כלום אבל קיים בו הכל. האמנית יצרה מערה, 'הרחם של הטבע' במילותיה, אשר הייתה עבורה מקום מחבק בו הרגישה מוגנת בילדותה בהרי ירושלים. החלל מזמין אותנו להתנתק מכלל הגירויים והמסכים שמקיפים אותנו לא הפסקה.
החוויה המתקבלת משוטטות בתערוכה היא של ארץ פלאות ייחודית ומפתיעה, שכשמגיעים לסופה רוצים לעלות למעלה ולהתחיל מההתחלה. מחדר שזורק אותנו אחורה לילדות כשהמפלצת מסתתרת לנו מתחת למיטה, לחדר עם אלפי פרפרים, למרחבי חלימה ושיח על תודעה. החללים השונים גורמים לנו לעצור, להתבונן, להתפעל ולהרהר, לצאת עם רעיונות חדשים ושאלות שאולי לא נמצא להן תשובה – והלוא אין זה תפקידה של האמנות?
הצילומים בכתבה: נואה דמתי
