היי טליה, ספרי על עצמך לקוראי וקוראות המגזין
אני טליה נוימן, גרה בתל אביב עם בן זוגי אלון ונינה החתולה. סיימתי תואר בתקשורת חזותית בבצלאל בשנת 2019, והיום אני עובדת בוויקס כבר שלוש שנים בתור מאיירת ux.
נשמע מעניין, איך הגעת לזה?
עבדתי במשרד פרסום כעבודה הראשונה אחרי הלימודים. היה שם שינוי ארגוני שגרם לי להבין שאני רוצה להמשיך הלאה. באותו יום בדיוק מי שניהלה בזמנו את צוות המאיירות בוויקס שלחה לי הודעה באינסטגרם. היא כתבה שהיא מחפשת מאיירת לצוות שלה. דיברנו והיא סיפרה לי על התחום של איור ux והתפקיד, שכולל עבודה על כל האיורים שבתוך המוצרים של וויקס, שתפקידם לשפר את החוויה ולהדריך את המשתמש.
תהליך הקבלה כלל ראיונות ותרגיל בית, ותוך חודש התחלתי בתפקיד. זה היה לא צפוי ומשמח מאוד. הבנתי שהאינסטגרם הוא כלי חשוב שמאפשר חשיפה והצגה של עצמך לעולם, ומאפשר לפתח אישיות וברנד אינטרנטי שהוא גם נגיש.
איך הגעת לעולמות העיצוב והאיור?
בתור ילדה מה שהייתי עושה אחרי בית ספר זה לשבת עם ערימה של דפים ולמלא אותם בציורים וקומיקסים. עם ההתבגרות הלכתי לכיוונים אחרים: ניגנתי על קרן יער במשך עשור, שם השקעתי את התשוקה והמקצועיות, וחשבתי שאני אעבוד בזה. אחרי שהשתחררתי מתזמורת צה"ל, הבנתי שאני לא רוצה להיות נגנית כל החיים.
נזכרתי באהבה לדברים אסתטיים ויפים ונחשפתי למקצוע הזה – תקשורת חזותית. זה היה בלונדון בתערוכה של visual communiction, שזה מושג שלא נתקלתי בו לפני כן, ופשוט התאהבתי. זו הפכה למטרה החדשה, להגיע ללימודים. לקח לי שנתיים של ניסיונות כדי להתקבל, ואז התחלתי ללמוד בבצלאל. זה היה המקום שכיוונתי אליו, אמא שלי למדה שם אמנות ובירושלים היא הכירה את אבא שלי, אז זה חיזק את הרצון לעבור לירושלים.
בגלל שהייתי כל כך חסרת ניסיון באותה תקופה, התנסתי המון ולמדתי קורסים כמו תפירה, רישום, כריכות ספרים וליבוד. לא הייתי מגדירה את עצמי כבן אדם של קראפט אבל זה חשף אותי וגרם לי להכיר דברים. פעם היה לי קשה לקבל תחומים שהעבודה שלי בהם לא מושלמת, אבל למדתי לאהוב את זה. כמו שסבתא שלי בזמנו אמרה לי- אולי את לא טובה בתפירה. נכון, אולי לא, וזה סבבה.
איך הגעת לעבוד עם ספר סקיצות?
בין כל ההתנסויות באותה תקופה גיבשתי את ההבנה שספר סקיצות הוא משהו שמלווה אותי, ושבו אני יכולה לנסות כל מיני דברים. זה היה המיקוד שלי ושיא התשוקה והרגיש לי נורא טבעי. הייתי מסתכלת על ספרי סקיצות של אמנים וקולטת שהכל יפה מאוד. לי לקח זמן לשחרר, להבין שאני לא מחזיקה את הספר הזה בשביל שהוא יהיה יפה, אלא בשביל שיהיה לי מקום לתעד ולהזיז את היד ולתרגל. פשוט למלא עמוד, או לא למלא, ולתת קשקוש ביום. מאז זה משהו יציב בחיים שמלווה אותי. הספר גם תופס מקום רגשי, יש לי ערימה של ספרי סקיצות, ולפעמים כשאני שוכחת מה אני אוהבת או מי אני, אני יכולה להסתכל ולראות את ההתפתחות, זה מרגש אותי ומחבר אותי ומזכיר לי דברים.
את עובדת בתור מאיירת ux שזה תחום ספציפי בעולמות האיור, איזה משקל זה נותן לספר הסקיצות?
השנה חזרתי לספר הסקיצות בגדול. בגלל שהעבודה שלי היא ברובה הגדול איור וקטורי גיאומטרי באילוסטרייטור, אין בה מקום ליד חופשית. בגלל שהתמקדתי בעולמות האלה ולמדתי אותם לעומק, אז אחרי כמה זמן קלטתי שאני חלודה, והיה בזה משהו כואב. פתאום הרגשתי שהיד שלי כבר לא מה שהייתה. הסקצ'בוק הפך למקום שבו אני מאפשרת לעצמי תנועה – להזיז את היד מחדש, ולחזור לקבל את הדברים הלא מושלמים. לחזור לכושר, למצוא את הקו מחדש. אז כן, חשוב לי לתת קונטרה לעולם הדיגיטלי שאני עובדת בו.
מה היינו יכולים לגלות עלייך בהצצה לספר הסקיצות שלך?
מצבי רוח. בואי נגיד שפעם חשבתי שאיבדתי את הספר סקיצות שלי וחששתי שמישהו יתקל בו, כי זה מקום נורא אישי. יש רגעים שקורית שם רק כתיבה, ממש כמו יומן. היום אני מנסה לחזור לכתיבה. בתקופת הלימודים כתבתי המון, ועם השנים זה הלך ופחת. הסקצ׳בוק זה באמת מקום לפרוק. הפרעת קשב בספר. זה מאוד אני מה שיש שם.
מה הסגנון והטכניקה האהובים עלייך?
ברגע שגיליתי את האייפד, בסוף הלימודים, משהו שם השתחרר ועלה רמה. אני חושבת שהפרוקרייאט זה כלי מטורף, מאוד אינטואיטיבי למי שמרגישה את הידניות. כשאני חוזרת לעבודה ידנית אני מאוד נהנית פשוט מעיפרון, ממש אוהבת את התחושה וגם את התוצאות וגם את זה שאפשר לתקן ולהוסיף שכבות, ולהגיע לכל מיני טקסטורות וגוונים. ביום יום עובדת בעט ועיפרון, כלים פשוטים שאני יכולה לקחת איתי ולשלוף, אבל בסוף כשאני מדפדפת חסר לי הצבע, שבא באייפד ובדיגיטלי, כי זה יותר נוח. אני עובדת עם מה שפרקטי לי באותו רגע. אני מרגישה גם שכדאי שיהיה נוח ליצור, ואיך שמתאים לך.
מהם מקורות ההשראה שלך?
אני אוהבת תרבות פופולרית, ולהיות בעניינים של מה שקורה עכשיו. מצד שני האומנים האהובים עלי הם דיוויד הוקני, שהעבודות שלו הם השראה מדהימה לכל מי שמתעסק באיור, דיוויד לינץ׳ שהוא במאי מטורף ואמן רב תחומי משוגע שנפטר לא מזמן. לא מזמן השתתפתי בקורס בזום בשם "הסדנה לאומנות ארכיטיפית". מנחה אותו אסי משולם, אמן וראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, ומיטל שפירו, כותבת וקומיקאית ומנחה סדנאות וקורסים, ובן אדם ממש מעניין באופן כללי. כל הקורס עבר באווירה נעימה ולא שיפוטית שבאה מתוך האהבה ליצירה. כל שבוע למדנו על ארכיטיפ, שזה אבטיפוס, זה יכול להיות סוג של דמות או מבנה של סיפור, התנהגות או טקסים. ידע קדום שיש בתת מודע הקולקטיבי.
אחד הדברים המעניינים שיצאתי איתם מהקורס הייתה התחושה שלמדתי דברים כביכול חדשים, אבל אלה דברים אנחנו מכירות ומעניין להתעסק איתם. ועכשיו מה שמעסיק אותי זה איך אני מכניסה את ההבנה הזאת לדברים שאני עושה. רפרנסים שיכולים להגיע החל מהמיתולוגיה ומהדמות של הרקולס מאז ועד הייצוג שלו בעולם של דיסני, ונסיכות, ודמויות בתוכניות ריאליטי שהם הכי ארכיטיפים.
שתפי אותנו בסקיצה שאת אוהבת במיוחד
השנה התחלתי, במקביל לקורס, להתעניין בקלפי טארוט, שממש בנוים על ארכיטיפים שאנחנו מכירות. אפשר לפרש אותם גם כשאת פחות בקיאה בכל קלף. אז אם אני נתקלת באיזשהו קלף, אני מנסה להכניס אותו לסקצ׳בוק. עשיתי שני ניסיונות סקיציים של הקלף strength שאני מאוד אוהבת. לדעתי הוא מעביר איזשהו חיבור לחיה הפנימית שבנו. היא חצי מאולפת אבל אנחנו גם מקשיבות לה ונותנות לה מקום.
סקיצה נוספת היא מהשבוע בו דייויד לינץ׳ מת. קיבלנו משימה בקורס: להתחזות לאמן אחר וליצור מתוך נקודת המבט שלו. לינץ׳ היה חזק במדיטציה טראנסדנטלית והיה דמות מרכזית ומובילה בגישה הזו. אז אחת ההתנהגויות שאני חוטאת בה היא הגלילה האינסופית בפיד שלי. אני מעידה על עצמי, שכמה שאני אוהבת להיות מעודכנת ולהכיר ולראות מה קורה עכשיו, לפעמים הפנימה והשקט זה הדבר הכי מפרה. כן להיות בתנועה בעולם ובחיבור אבל לדעת להתנתק. זה הדבר הראשון שעלה אצלי כשחשבתי איך אני אתחזה לדיוויד לינץ׳: אין מצב שהוא היה גולל.
ספרי לנו על תהליך העבודה שלך
הוא מבולגן לפעמים. הרבה פעמים אני מתחילה בכתיבה, לאו דווקא משהו קוהרנטי או אסוף. ככה גם בעבודה, כשאני מנסה לפצח רעיון לאיור, המילים יותר חשובות לי, מה אני רוצה שהיוזר יעבור.
פרוייקטים מתחילים באופן ידני, ובסקצ׳בוק. לדוגמה קומיקס שעשיתי לעמוד האינסטגרם https://www.instagram.com/tzafon_1/.
זה עמוד שפתחה שחר טל, שמעלה אליו כל מיני סיפורים של מפונים מהצפון – סיפורים אישיים, חלקם קטנים, על אנשים שלא היו בבית שלהם חודשים על חודשים. היא אספה כל מיני אמנים וביקשה מהם לאייר את הסיפורים. זה משהו שלא עשיתי המון זמן, גם להשתמש במילים של מישהי אחרת, וגם ממש לספר סיפור. רציתי לתת משהו מורכב ולחשוב על פריימים והמשכיות ואיזשהו סיפור שהוא לא רק אווירתי אלא נותן עוד משהו.
במקרים כאלה אני מתחילה באיזשהו עוגן, גם אם זה מחשבה על הפריים השלישי דווקא, ואז מתחילות להתחבר המחשבות על מה היה לפני ומה קורה אחרי. סטוריבורד כזה שלאו דווקא מתחיל מההתחלה. ופה יש מלא סטוריבורדים – אני מבינה שאני רוצה ארגזים בקומיקס הזה, ואז בודקת סצנות שיכולות לקרות עם ארגז, ואיך המבנה יהיה ומה אנחנו עוברות מפריים לפריים, ואז דברים מתקדמים: איך נראה הלייאאוט, איפה יושב הטקסט.
משם אני עוברת לאייפד, ועושה מלא ניסיונות. לפעמים אני נתקעת על משהו ספציפי כמו קו, אבל מכל דבר כזה אני לומדת. כחלק מהפרעת הקשב שלי, קל להיתפס ולהתאבסס על פרט קטן ולא חשוב. מזה אני לומדת לפעם הבאה, להניח לדברים ולהמשיך הלאה ואז הם יסתדרו מעצמם. אחד הדברים שאני אוהבת זה צבעוניות, וזה מצחיק כי הסקצ׳בוק שלי נורא לא צבעוני, אז אני אוהבת את החלק הזה בתהליך, של צביעה באייפד. זה סופר נוח וקל.
https://www.instagram.com/tzafon_1/
חשוב לי להיות תמיד בחיפוש, אני שלמה איתו ושמחה בזה. אני לא מרגישה שאני יודעת איפה ומה אני. הייתה לי תקופה שאיירתי רק באייפד ולא בסקצ׳בוק והרגשתי שאני מגיעה לנקודה של – אני יודעת איך אני מציירת את הדברים בסגנון שלי. אחרי כמה זמן נורא השתעממתי, וגם מה זה הסגנון שלי? מאיפה אני יודעת? הסקצ׳בוק מאפשר לי את החיפוש, בניגוד לדיגיטלי.
קישור לאינסטגרם של טליה
