מי מאיתנו לא רצה להיות פעם זבוב על הקיר בסטודיו של המעצב האהוב עליו. לראות אותו תוך כדי התהליך, לצפות ברעיונות עולים ונפסלים, לשמוע איך התחיל את הקריירה שלו ולהבין מה מניע אותו בתהליך העיצוב. עם הסדרה ״אבסטרקט״ של Netflix תוכלו לעשות זאת בדיוק.
אפרת בן יצחק, תקשורת חזותית
[/column] [column]הסדרה בת ה-8 פרקים, בהפקת מורגן נוויל וסקוט דדיך, מקדישה כל פרק למעצב אחר, מוביל בתחומו ומלווה אותו לאורך פרויקט מסוים. תוך כדי כך הוא או היא חושפים עוד פרטים על דרכם המקצועית, תהליכי העבודה שלהם ואפילו מעט מחייהם הפרטיים. מעבר לתוכן המרתק שהיא מציעה, עיצוב הסדרה כל כך משמעותי, עד שהוא יכול להיחשב כדמות נוספת.
[caption id="attachment_7066" align="aligncenter" width="508"]
אבסטרקט – האמנות בעיצוב, פוסטר הסדרה[/caption]
הבימוי והעריכה נותנים תחושה אינטימית שבה הצופה והמעצב המדובר בפרק קרובים יחסית אחד לשני, כמו שני חברים המבלים יום ביחד ומעבירים אותו בשיחות על קריירה, עיצוב ומשמעות. שילוב של ראיונות עם קולגות ובני משפחה של המעצב המדובר מוסיפים לתחושת האינטימיות וחלק מהמקומות המצולמים גם הם שייכים לנעוריו של מושא הפרק, כך שבסוף הצפייה נוצרת הרגשה של היכרות עמוקה עם אותו מעצב. השיחות עצמן גם הן בגובה העיניים, לפעמים תוך כדי עבודה על פרויקט כזה או אחר, מה שמאוד מבליט את האנושיות של הדמויות האייקוניות האלו.
[caption id="attachment_7068" align="aligncenter" width="750"]
אילזה קרופורד, עיצוב פנים, פרק 8[/caption]
מבנה הסדרה, שבו לכל מעצב מוקדש פרק, מאפשר לצופה חופש רב בדרך שבה הוא מחליט לצפות בסדרה. מומלץ לצפות במרווח זמן בין פרק לפרק, עקב העומס הוויזואלי שיש בכל פרק. אמנם לא כל הפרקים מבוימים על ידי אותו במאי ולכל פרק יש את הייחודיות שלו, אך יש גם קווי דמיון רבים, דברים קבועים שחוזרים בכל הפרקים וצפיית בינג' עשויה לגרום ליותר בלבול מאשר רווח. מעבר לזה, משום שכל פרק הוא בעצם עומד בפני עצמו, כלומר אין רצף עלילתי או תוכני בין הפרקים, ומשום שכל הפרקים כבר זמינים, הצופה יכול לראות אותם בסדר שונה מהסדר שבו הציבו אותם יוצרי הסדרה. במילים פשוטות, אם אילזה קרופורד (עיצוב פנים, פרק 8 ואחרון) מעניינת אתכם יותר מטינקר האטפילד (עיצוב נעליים, פרק 2) תרגישו חופשי לצפות בפרק שלה קודם.
[caption id="attachment_7071" align="aligncenter" width="750"]
כריסטוף ניימן, מאייר, פרק 1[/caption]
כל התוכן הזה ארוז בחוויה ויזואלית עשירה ומושקעת במיוחד המשלבת שיטות קלאסיות של צילום דוקומנטרי עם אנימציה וגרפיקה מודרניות אשר זולגות מגבולות הראליזם. הסדרה שופעת צבע, דימויים ותנועה ומנסה להוכיח שגם סדרה דוקומנטרית יכולה להיות מעניינת ודינמית. הצילום לא מסתכם בראיונות פורטרט לצד חלון עם אור מחמיא, אלא מוסיף זוויות אוויריות של בניינים בפרק על האדריכל ביארקה אינגלס, או צילומי חשיפה כפולה בפרק על המאייר כריסטוף ניימן.
[caption id="attachment_7067" align="aligncenter" width="750"]
אז דוולין, מעצבת במה, פרק 3[/caption]
דוגמא מעניינת לשילוב של הראליזם והשבירה שלו נמצאת בפרק על מעצבת התפאורה אז דוולין, שבו מוצג פריים מזווית רחבה של לונדון ולאחר כמה שניות נוצר קרע נייר בשמיים וממנו מגיחה דוולין עצמה, שמתחילה להזיז אנשים ואובייקטים כאילו היא מעצבת תפאורה מתוך הנוף. השילוב הזה של המציאות וההתערבות בה מעביר היטב את התחושה שבעיני מעצבים ואמנים העולם כולו הוא קנבס ריק שרק מחכה שישאירו עליו חותם.
ההשקעה הגדולה ברמה הוויזואלית בסדרה לא צריכה לבוא כהפתעה כאשר היוצר הראשי שלה הוא סקוט דדיך, אדם שברזומה שלו יש שורה שכתוב בה ״מנהל קריאטיב במגזין WIRED" ובנוסף, ״עורך ראשי במגזין WIRED". במאמר שכתב למגזין זה בנושא הסדרה, הוא אומר ש״אם עשינו את העבודה שלנו כמו שצריך, Abstract תעזור לצופים להבין את העתיד על-ידי כך שהיא תראה לצופים את הכוונה מאחורי הדברים שמקיפים אותנו היום ואת היופי שבהחלטות שהובילו לדברים אלו".
[caption id="attachment_7070" align="aligncenter" width="750"]
כריסטוף ניימן, מאייר, בסטודיו, פרק 1[/caption]
אם מחפשים חסרונות בסדרה, אפשר להגיד שהסדרה כמעט נטולת כל ביקורת על עבודותיהם של המעצבים. גם כאשר השיחה מגיעה לכישלונות שחוו במהלך הקריירה הם מוצגים באור סלחני ואוהד, בראיה מרחוק של אדם שיודע שבסוף הכל הסתדר ומקומו מובטח בפסגה. הסדרה אמנם מציגה לנו גוף עבודות מגוון ורחב של כל מעצב שבו היא עוסקת, אך המעבר בין העבודות הוא ברוב המקרים מהיר מידי ולא מאפשר התעכבות על הפרטים וגיבוש דעה רצינית. יש שיאמרו אפילו שהתצוגה המהירה של עבודות רבות במקום התעמקות במספר מצומצם יותר של עבודות נבחרות, מוזילה את התוכנית והופכת אותה לתהלוכת הערצה והתחנפות כלפי המעצבים שבהם היא מתמקדת. אין ספק שהסדרה יוצאת מתוך רצון להציג ולתת כבוד יותר מאשר לבקר.
[caption id="attachment_7073" align="aligncenter" width="750"]
פולה שר, מעצבת גרפית, על רקע ציור מפה, פרק 6[/caption]
אחד הדברים שנשארו איתי במיוחד לאחר הצפייה בסדרה, היא המסקנה שאפילו המעצבים הגדולים ביותר לא מאפשרים לעצמם לנוח על זרי הדפנה. רוב הזמן התחושה שעוברת היא של צורך מתמיד ליצור עוד ולהשתפר. פולה שר מצהירה בפרק המוקדש לה "אני מונעת על-ידי התקווה שעוד לא יצרתי את העבודה הכי טובה שלי". לך תנסה להתלונן על מחסום יצרתי אחרי משפט כזה.
בתור מעצבים, צפייה בסדרה הזו יכולה לעשות לכם רק טוב. בין אם אתם צופים בה כדי להסביר לסבתא שלכם פעם אחת ולתמיד מה אתם עושים בלימודים, או אם אתם באמת רוצים לדעת מי כוכבי העל של התחום שבו אתם מתכננים את הקריירה שלכם – הסדרה הזאת היא בדיוק מה שאתם צריכים לראות. היא תיתן לכם הרבה חומר למחשבה, תובנות, סודות מאחורי הקלעים, ואולי אפילו קצת מוטיבציה.
כתבה וצפתה, אפרת איתן (בן יצחק) תקשורת חזותית
Abstract: the art of design
ברשת Netflix, עונה 1, 8 פרקים, בערך 40 דקות לפרק
עלתה לאוויר בפברואר 2017
[/column]
