
אורי בן צבי, מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון, על מחברת הסקיצות שלו, על הרגלי הרישום וכמה מחשבות מופשטות על צורה. איך הסקיצה מתפקדת כפלטפורמה לחשיבה?
אורי בן צבי, מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי, HIT
[/column] [column]סקיצות הן פלטפורמה לחשוב צורה אבל האספקטים המעניינים בהן מגוונים. אני אוהב סקיצות שיש בהן מספר מבטים ומרגישים בהן בדיקות מהירות להתנהלות של אובייקט באספקטים שונים. התהייה הדו ממדית על תלת ממד ונקודות המפגש ביניהם מעשירות דפים בעיני.
[caption id="attachment_10070" align="aligncenter" width="750"]

סקיצות שנעשות במקומות ציבוריים, זו חיבה מהצד היצרני של הסקיצה. אמת, ועדיין האיכות הזו בסקיצה לעתים מבצבצת ומזכירה לי שאני לא המעצב היחיד ששונא את שולחן העבודה שלו מדי פעם (ו/ או שאוהב קפה ..). השולחן והסביבה הזמניים ואולי הצורך להדוף את הסביבה ההומה הצידה כדי לייצר אזור של שקט ועשיה, מייצרים דפים עמוסים, קצת דחוסים ועשירים.
[caption id="attachment_10072" align="aligncenter" width="750"]

יש לי גם הנאה מהביטוי של רעיונות מופשטים בסקיצות. הפירוק של מחשבות לכלל ביטויים דו ממדיים המבהירים את המכלול, מייצר זהות לרעיון, אופי שלפעמים עיקרו בקו או בסגנון. באלו יש אומנם פחות צורניות ומהותן ביטוי מחשבה. תפקידן איננו הקונקרטי צורני והסיפוריות שלהן היא חלק מהותי מהמשיכה אליהן.
[caption id="attachment_10074" align="aligncenter" width="750"]

סקיצות קלילות, של מעט קווים ונגיעה של צבע , תמיד משמחות, אולי כי הן מרגישות יותר מפוקסות אולי כי יש בהן החלטיות עם עדינות שזה שילוב מעניין בעיני.
[caption id="attachment_10071" align="aligncenter" width="750"]

אבל אולי יותר מכל, אני אוהב סקיצות מצחיקות, אולי כי המחשה היא מדיה קצת נוקשה, מדיה שהרגעים המבודחים בה עושים את תהליך הביטוי הרבה יותר קליל ומהנה..
[caption id="attachment_10067" align="aligncenter" width="750"]