ברביעי לנובמבר 2015, 20 שנה בדיוק (לפי התאריך הלועזי), מאז רצח רבין, נפתחה התערוכה ״אחרי עשרים שנה: עיצוב זיכרון רבין״, בגלריה ויטרינה החדשה במכון הטכנולוגי חולון. כמו שאמר חנן שלונסקי, אמן ומרצה בפקולטה, ״כשמגיעים למספרים עגולים, עוצרים שניה לחשוב״. ראיון חטוף עם כמה מהמציגים, בערב פתיחת התערוכה.
שקד אדלר, תקשורת חזותית
[/column] [column]בתערוכה הגדולה, הראשונה שמוצגת בחלל המשופץ והמורחב, המשלש את שטח הגלריה הקודמת, לוקחים חלק בעיקר מעצבים ומעט אמנים, מהטובים הפועלים בישראל כיום, בינהם: ניר הוד, עדי נס, דוד טרטקובר, תמיר שפר, עזרי טרזי, עדו ברונו, חנן-דה-לנגה, מיכל סהר, להב הלוי, ניני ורשבסקי, אסף כהן, ירון שין [jew boy], סטודיו רדיש, ארז בכר, יזהר כהן, דניאלה קופלר, עינת לידר, מורן קליגר ועוד. האסטרטגיה של האוצרת ודקאן הפקולטה לעיצוב, פרופ' דנה אריאלי, מכוונת "לאמנים יש בדרך כלל במה, הפעם רציתי לתת במה לקהילת המעצבים. לשמוע את הדברים מהזווית שלהם."
אחד הדברים המפתיעים בתערוכה הם המסרים או השאלות שעולים באופן מרומז. ״צפיתי למסרים יותר נוקבים, יותר פוליטיים, יותר "עם הג׳ורה בחוץ", ציין אחד הסטודנטים, ומיכל סער, מעצבת ואחת המציגות בתערוכה אמרה "מה שקרה בחברה שלנו, הוא שמה שהיה אפשר להגיד לפני 10 שנים אי אפשר כבר להגיד היום."
[caption id="attachment_1373" align="aligncenter" width="750"]
דנה אריאלי מסבירה על עבודתו של תמיר שפר. צילום: יבגני ברקוב[/caption]
עבודתו של תמיר שפר, ראש המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית, היא מן בובת מריונטה – כשמושכים לה בביצים היא זזה, בניגוד למסמרים שנעוצים לה בלב. "היא יכולה לייצג אולי סוג של פוליטיקאי" אמרה לנו אריאלי והוסיפה "לפעמים מסרים חזקים לא חייבים להיות בצורה ישירה ופוליטית, הם יכולים להיכנס דרך מקומות פנימיים יותר כמו דיבור על בית, אובדן אדם קרוב, או שינויים שקורים בחברה."
[caption id="attachment_1374" align="aligncenter" width="756"]
חנן שלונסקי ליד עבודתו. ציור בפחם ברור ורגשי, ספרנו שש אצבעות. צילום: יבגני ברקוב[/caption]
אולי זו העבודה האוצרותית, אך נדמה שקיימת תמימות דעים בקרב המעצבים, שהחברה של היום אלימה יותר. כמה מהם ציינו זאת בפני במפורש: "אני לא חושב שהחברה בכלל הפנימה את הלקח" אמר לי חנן שלונסקי, והילה נועם, שמציגה איור קטן וממוסגר הסבירה "בעבודה שלי איירתי את יגאל עמיר מצוייר בתור שר. העבודה היא סוג של אזהרה מפני מה שעלול לקרות." גם תמיר שפר ביטא רעיונות דומים, "אני חושב שההבדל בין הדור שחווה את האירוע לבין הדור הצעיר, הוא התקווה לשלום. גם אם לא היה באמת שלום, הוא היה נראה כמו משהו ממשי. היום שלום הוא מושג מעורפל."
[caption id="attachment_1409" align="aligncenter" width="756"]
יוסי למל, ליד עבודתו PAX RABINICA[/caption]
כל אחד מהמעצבים המרואיינים, טען שמעצבים לא יכולים להוביל שינויים גדולים, ושהכוח המשמעותי נמצא אצל הפוליטיקאים. אבל עדיין, למעצבים היכולת להעלות שאלות ולהראות עוד זוויות של השיח הציבורי. ״היום בעזרת התפוצה של האינטרנט, אימג׳ים יכולים לעורר שיח רב. למעצב חשוב לא לפחד ולהביע את העמדה שלו. זה מסר גם לדורות הבאים״ ציין יוסי למל. וכששאלנו את דוד טרטקובר, בין המעצבים האקטיביסטים המוכרים מזה כמה עשורים, איזה מסר היה רוצה להעביר לסטודנטים לעיצוב, ענה בתמצות: "תהיו גנגסטרים."
[caption id="attachment_1375" align="aligncenter" width="756"]
דוד טרטקובר ליד עבודתו (מימין) ועבודת המחווה של מיכל סהר (משמאל). צילום: יבגני ברקוב[/caption]
״אני חושבת שמאוד חשוב שהמעצב יעמוד מאחורי המסר של העבודה שלו. יש מאיירים שלאו דווקא עומדים מאחורי המסרים של העבודות שהם עושים בהזמנה. לי חשוב להיות בטוחה שאני שלמה עם המסר״ אומרת הילה אלון. גם שפר וגם אלון היו רוצים למסור לדור הצעיר, גם של המעצבים ובכלל, לא לאבד את התקווה.
[/column]
