עכשיו קוראים
איי ווי ווי – אולי, אולי לא

איי ווי ווי – אולי, אולי לא

[column]

רבות כבר נכתב על התערוכה של האמן הסיני הידוע איי ווי ווי. התערוכה המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל בירושלים, היא הזדמנות מצוינת לבחון את עבודות האמנות של איי ממבט ראשון, ומעבר לכך – לראות תערוכה בסדר גודל עולמי ממש כאן, קרוב לבית.

אורית בהרל-רום

[/column] [column]

איי ווי ווי, אמן סיני, נולד למשפחה משכילה ממעמד בינוני-גבוה בבייג'ינג וממתנגדי המשטר כיום. כשעלה מאו דזה דונג לשלטון איי ומשפחתו הוגלו למחנה עבודה באזור כפרי של סין לצורך "חינוך מחדש" ולאחר מותו של מאו חזרה המשפחה לבייג'ינג. איי פועל משנות התשעים ויוצר אמנות מחאתית על מצב זכויות האדם בעולם בכלל ובסין בפרט, והצליח להרגיז את המשטר הסיני פעם אחר פעם בזכות מיצגיו הנון-קונפורמיסטים, ובזכות פרסומו הרב ברחבי העולם.

עבודותיו של איי יוצרות רושם רב על המתבונן, גם מבלי להכיר את האמן והסיפור שעומד מאחורי יצירתו. רק מעצם התנועה הנדרשת מהצופה בחלל התערוכה, וההתייחסות לחלל המוזיאון כעולם שלם. לא עוד קירות לבנים ופודיומים מכוסי זכוכית, אלא קירות עצומים מכוסים טפטים שהם יצירות אמנות בפני עצמם, המשנים את תודעת הצופה.

התערוכה מבקשת לאתגר את הממסדיות של המוזיאון ואת החללים המאופקים, ודורשת מהצופים את שיתוף הפעולה. לדוגמה, כשיש צורך להוריד נעליים ולהסתובב יחפים בגלריה. החללים הגדולים בהם מוצגת התערוכה יוצרים משחק של התבוננות מרחוק וגילוי מקרוב, כשהדברים לעולם לא נראים כמו שהם באמת, ברמה החומרית או הגרפית.

[caption id="attachment_7840" align="aligncenter" width="750"] בפינות החלל מפוזרות עמדות בהן אפשר לחוש את גרעיניי החמניה[/caption]

החלל הראשון בתערוכה הוא חדר עצום ממדים, שרצפתו מכוסה כמעט לגמרי בגרעיני חמנייה מפוסלים מקרמיקה. לחמנייה משמעויות רבות בתרבות הסינית – היא סימן למזל ולשפע והייתה סמל להאדרת מאו בתקופת שלטונו. כמו כן, התושבים העניים של סין נהגו לאכול גרעיני חמנייה, שנחשבה כמקור מזון זול, ולכן היא מסמלת גם עוני. ההליכה על גרעיני החמנייה אסורה, לא משום שאיי אוסר זאת, במוזיאון הטייט-מודרן בלונדון ניתן היה לצעוד על הגרעינים, אך התגלה שצבעי הקרמיקה מתפוררים תחת רגלי המבקרים ונוצרה עננה של חומרים רעילים באוויר. בקצוות החדר ממוקמות קופסאות עם גרעיני החמנייה למישוש.

[caption id="attachment_7839" align="aligncenter" width="750"] איי ווי ווי מנפץ כד סיני משושלת האן[/caption]

קירות החדר מכוסים בטפט עם איור קווי שנראה מרחוק נעים ועדין, ומקרוב ניתן לראות שמדובר באיור של אצבע משולשת בזוויות שונות. בקצה החלל ישנם שלושה פריימים בהם איי מנפץ כד משושלת האן על הרצפה. התמונות מסמלות את אקט ניפוץ המסורת על-ידי מאו, שכשעלה לשלטון שרף וניפץ אוספי אומנות ושרידי עתיקות סינים משום שהם סימלו את הבורגנות. ממבט קרוב ניתן לראות כי התמונות מורכבות מאבני לגו, כסמל לפרטים הקטנים היוצרים מכלול.

הבחירה באבני לגו אינה מקרית, והיא נובעת מסירוב שקיבל מחברת לגו כשביקש ליצור עמם עבודה משותפת. חברת לגו טענה כי אינה מעוניינת להיות מזוהה עם עבודותיו של האמן הביקורתי. איי פרסם את מכתב הסירוב באינסטגרם, ובעקבותיו קיבל אלפים של אבני לגו מתומכיו ברחבי העולם. דווקא מתוך הסירוב של חברת "לגו" נוצר בעבודה רובד נוסף פוליטי. לטענת איי, אמנם בסין ניתן לזהות יותר בקלות הגבלות על זכויות פרט וחופש הביטוי, אך גם בעולם המערבי הכוח נתון בידי תאגידים גדולים שמגבילים את חירויות הפרט.

[caption id="attachment_7844" align="aligncenter" width="750"] העצים שנראים שלמים הם למעשה מפורקים ומורכבים מחדש באמצעות מחברי מתכת[/caption]

החלל השני, גם הוא עצום בגודלו, הוא מעין גן זן מודרני. החלל מואר באור יום, ובו עצים בגודל טבעי, ולצידם סלעים מחרסינה מסודרים בערימה. מבט מקרוב על העצים מראה שהם למעשה עצים מתים, מפורקים לפיסות ומורכבים מחדש לצורתם המקורים על-ידי מחברי מתכת. גרסה נוספת לעצים נמצאת מחוץ לחלל המוזיאון, בגן הפסלים. שם העצים עשויים מברזל חלוד שמשווה להם מראה של עץ טבעי. זוהי אמירה על היחס בין הטבעי למול המלאכותי, וגם מתפקד כאמירה פוליטית על החיבור המלאכותי של המחוזות הסיניים לכדי סין אחת שלמה.

[caption id="attachment_7848" align="aligncenter" width="750"] שטרות החוב מרכיבים את הטפט בחלל התצוגה השני[/caption]

גם כאן הקירות מכוסים טפט, הפעם בדוגמת אלפי "שטרי חוב" כתובים בקליגרפיה מסורתית. בשנת 2011 נכלא האמן בבייג’ינג, ונדרש לשלם סכום של כ-2.4 מליון דולר לטובת שחרורו. הוא גייס את הסכום בפרויקט מימון המונים, ועבור כל תורם הוציא שטר חוב בו התחייב להחזיר כל דולר שקיבל. גם כאן יש התנגשות בין שני ערכים, מצד אחד, המודרני-גולבאלי, בו אנשים מרחבי העולם תורמים להצלת אמן מפורסם שמעולם לא פגשו. מצד שני, המסורתי-לוקאלי – בשטרות החוב המסורתיים המעוטרים בקליגרפיה ידנית.

הכניסה לחלל השלישי יוצרת אפקט מרשים. החלל הוא ארוך ורחב ידיים, ומכוסה בשטיח שמדמה רצפת שיש. בקצה החלל יש תמונת סלפי של איי ווי ווי, מצלם את עצמו במעלית לאחר שהוכה על-ידי שוטרים סיניים על-מנת שלא יעיד בבית משפט כנגד המשטר. בזכות ההצבה, הוא נראה כאילו הוא מצלם למעשה את חלל התערוכה. השטיח הוצג לראשונה במוזיאון בברלין, שם דימה אחד לאחד את הרצפות ונועד לבלבל את ההולכים במוזיאון, אך כיוון שבמוזיאון ישראל המרצפות הן שחורות ובברלין עשויות שיש לבן, האשליה לא תקפה.

[caption id="attachment_7845" align="aligncenter" width="750"] חלל המוזיאון המסורתי מתפרק כשהשטיח העצום מזמין את המבקרים להוריד נעליים ולהשתרע עליו[/caption]

יחד עם זאת, האפקט על החלל משמעותי, מכיוון שהשטיח מכסה את כל החלל המרכזי, והצפייה בהמשך התערוכה מותנה בהליכה על השטיח. לשם כך, יש להוריד נעלים ולהסתובב בחלל המוזיאון, על השטיח ועל הרצפה יחפים. הדבר יוצר אינטראקציה של הקהל המבקר במוזיאון עם החלל – משפחות יושבות במרכז השטיח, תינוקות זוחלים, ילדים עושים גלגלונים ואנשים מכובדים למראה מסתובבים בגרביים בין המוצגים. אפילו השקט שמאפיין ביקור במוזיאון לא נשמר. החלל המכובד, על אנשיו, הופך להיות כולו עבודה של איי ווי ווי. המוסכמות נשברות ומתרחש פירוק של התפיסה המסורתית של חלל תצוגה במוזיאון.

[caption id="attachment_7838" align="aligncenter" width="750"] מתוך הטפט ״בעל חיים שנראה למה אבל הוא למעשה אלפקה״ – מצלמות האבטחה שהוצבו מול ביתו של האמן מצופות זהב[/caption]

העבודות בחלל זה מתייחסות, כמו רוב התערוכה, ליחסו של המשטר הסיני אל האמן ולתפיסת האמן את סין המודרנית לעומת סין המסורתית. דוגמה לכך היא עבודתו "בעל חיים שנראה למה אבל למעשה הוא אלפקה" (2015), טפט בו מופיע מערך מצלמות האבטחה שהקימה ממשלת סין מול ביתו, מוזהבות ומסודרות כפאטרן מתקופת הרוקוקו. שם היצירה, למי שתהה, נובע מכך שהמילה אלפקה בסינית נשמעת דומה מאוד לקללה נגד המשטר. עבודה נוספת היא "תצרף חופש הביטוי" – תצרף שצורתו מפת סין המורכבת מהמחוזות התרבותיים והגאוגרפיים המרכיבים את המדינה, ועל כל אחד מהם כתובות צמד המילים “חופש הביטוי” – כשאיפה המאחדת את כל המחוזות והאנשים.

[caption id="attachment_7841" align="aligncenter" width="750"] ג'יפ של לוחמי דאעש מתוך היצירה אודיסאה[/caption]

את קירות החלל המרכזי מכסה טפט הנקרא "אודיסאה" (2016). בשנת 2015 הקים איי סטודיו באי היווני לסבוס, שהפך לשער ההגירה הבלתי חוקית לאירופה, בעיקר של מהגרים ופליטי מלחמה מסוריה. הדימויים על הטפט מעוצבים בסגנון הציורים היווניים הקלאסים המופיעים על כדים, ומספרים את סיפורי ההגירה והבריחה של הפליטים, החל מאירועי המלחמה, הרס המולדת, המסעות במדבר ובים, ועד ההגעה למחנות הפליטים הצפופים, וההפגנות למול השלטונות האירופים.

התערוכה שופכת אור על הדברים שבמהלך היום-יום אנו נוטים להתעלם מהם, או לשייך אותם לתחום ה"חדשות" כגון: מצב זכויות האדם בעולם, סוגיית הפליטים, והשפעות המודרניזציה על הסביבה. הוא עושה זאת בדרך מעניינת ושוברת שגרה: שימוש בחללים באופן בלתי שיגרתי, כיסוי הקירות בטפטים המחייבים הסתכלות מקרוב, פיזור גרעיני החמניות על הרצפה החוסמים את המעבר המהיר לחדר הבא ודורשים מישוש והפעלה של המבקרים בהליכה על השטיח. הכל עושה חשק לגעת, להתבונן מרחוק ואז מקרוב, לשבור את מוסכמות המוזיאון ולהרכיבן מחדש כדבר שונה.

כל התמונות צולמו על-ידי אורית בהרל-רום

איי ווי ווי – אולי, אולי לא

מוזיאון ישראל, ירושלים

אוצרת: מירה לפידות

תאריך נעילה: 28.10.2017

 

[/column]
התגובות לכתבה

הוסיפו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם.