עכשיו קוראים
איך הגעתי לכאן / חלק ראשון

איך הגעתי לכאן / חלק ראשון

תיק עבודות- צמד המילים שכל סטודנט/ית פוטנציאלי/ת לעיצוב לומד להכיר כבר בשלב הקבלה ללימודים. קבלו הצצה לתיקי העבודות של מי שצלחו את המשוכה הראשונה והתקבלו ללימודים אצלנו בפקולטה לעיצוב ב-HIT! 

יעל כהן, עיצוב פנים

הכירו את ליאור זיצר, בן 24 מרעננה, סטודנט שנה ב' במחלקה לתקשורת חזותית. 

ליאור למד בתיכון UNIS שבניו יורק, שם הרחיב את מקצועות האמנות. בעבודותיו ליאור אוהב להביא לקדמת הבמה נושאים פחות פופולריים.

"ארוחת הערב" ליאור זיצר. הדפסת משי על גבי חימר. צילום: ליאור זיצר

פרויקט "ארוחת ערב": הפרויקט מתעד את הפגנות הענק שהיו בניו יורק בתקופת הבחירות ב-2016, כשדונלד טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב. באותה תקופה היה קשה להביע דעות פוליטיות, והמטרה של הפרויקט הייתה להעלות אותן לסדר היום: "השיח הפוליטי צריך לקרות על בסיס יומיומי בכדי להגיע להבנות עמוקות יותר." ליאור סבור שאלו שיחות שאנחנו צריכים לנהל תמיד ובכל נושא, ובמיוחד בפוליטיקה, ולא להשתיק את עצמנו מתוך פחד. 

בתור סטודנט לעיצוב, איזו ביקורת היית נותן לעצמך על הפרויקט?

"בדיעבד, הייתי ממקם את הצלחות שעל השולחן בסצנה אחרת, יותר ביתית, יותר יומיומית. הנושא הוא בעייתי ובוער תמיד, ולכן אולי סיטואציה נורמטיבית תוכל לחדד את המסר שרציתי להעביר."

"ארוחת הערב" ליאור זיצר. צילום: ליאור זיצר. "אני משתדל לגעת בפרויקטים שלי בנושאים מדוברים פחות ולהעלות אותם מעל לפני השטח." 


הכירו את שוהם זלק, בת 26 מתל אביב, סטודנטית שנה ב' במחלקה לעיצוב פנים.

שוהם גדלה בבית שחי ונושם אמנות. כל המשפחה עוסקת בתחום בדרך כזאת או אחרת. לפני כ-6.5 שנים שוהם אובחנה עם מצב רפואי שמונע ממנה לאכול מגוון רחב של מאכלים ומחייב אותה ליטול המון תרופות יום יום. הפרויקט של שוהם עוסק במחלות השקופות, שלא נראות על פני השטח אבל ההשפעה שלהן על חיי החולים בהן עצומה. 

"המחלות השקופות", שוהם זלק. פלסטיק, שעווה, חוטי ברזל. צילום: שוהם זלק

פרויקט "המחלות השקופות": הרעיון לעבודה עלה לשוהם כאשר הגיעה למרפאה ובשל מחלתה נכנסה בלי תור. האנשים סביבה התחילו להתלהם, היות שלא הבינו איך מישהי צעירה, שנראית בריאה וחזקה, נכנסת לפניהם. בפרויקט שוהם ביקשה להעלות מודעות ולהביע את הכאב שחוותה בסיטואציה, דרך יצירת מודל אבסטרקטי. 

בתור סטודנטית לעיצוב, איזו ביקורת היית נותנת לעצמך על הפרויקט?

"הייתי מדייקת יותר את המודל, אפילו מקצינה אותו, ומתפרעת יותר עם הרגש. 

בגדול אני מאוד אוהבת את העבודה הזאת, אני מרגישה שהיא תיארה בדיוק את מה שרציתי להעביר: תסכול מאוד גדול וכאב בלתי נראה. היצירה הזאת ממש יצאה מתוך הרגש שלי."

"המחלות השקופות", שוהם זלק. "תמיד אמרתי שאני מרגישה שיש לי חוט תיל בבטן שמסתובב ומכאיב." צילום: שוהם זלק


הכירו את סתיו קוגלוביץ׳, בן 29, מתל אביב, סטודנט שנה ב' במחלקה לעיצוב תעשייתי. 

מאז ומתמיד נהג סתיו לאסוף חומרי גלם ברחוב ולשמור אותם לפרויקטים עתידיים. לגישתו, כל פסולת או שארית יכולה להיות הלב של הפרויקט הבא.

"סוד", סתיו קוגלוביץ'. ארגז פלסטיק, גלגלים, קרש עץ. צילום: סתיו קוגלוביץ'

פרויקט "סוד" התחיל כאשר סתיו החל לאסוף רהיטים לקראת מעבר לדירה בתל אביב. הארגז שכולנו מכירים מהטמבורייה הקרובה לבית הפך להיות הלהיט בדירתו החדשה. בהתערבות מינימלית – גלגלים, פתח מקדימה, וקרש עץ – הפך הארגז לשולחן אירוח. הפרויקט מראה איך פסולת יכולה לשנות פונקציה ולהפוך לפיס מרכזי ודומיננטי בחלל הבית. הארגז ניתן להזזה, אך בדרך כלל הוא חונה בסלון ומושך את תשומת הלב של כולם.

בתור סטודנט לעיצוב, איזו ביקורת היית נותן לעצמך על הפרויקט?

"אני חושב שאם הייתי ניגש לפרויקט כזה שוב, הייתי חושב להתחיל מאפס ולייצר משהו שיש לו את אותם מאפיינים ויזואליים, אבל אולי מורכב אחרת. הרדי-מייד מאוד מגביל, ולדעתי גם לא נכון לשימוש בחלל פנים."

"סוד" סתיו קוגלוביץ'. צילום: סתיו קוגלוביץ'


הכירו את ליאור שרעבי, בת 26 מרמת גן, סטודנטית שנה ב' במחלקה לתקשורת חזותית.

בדרך כלל אנחנו מגיעים ללימודים כדי להיכנס לתעשייה: ליאור עשתה את המסלול ההפוך. ללימודים היא הגיעה לאחר שעבדה בהייטק בתור מנהלת דיגיטל, ובמסגרת התפקיד עיצבה רולאפים, פליירים, בנתה ועיצבה אתרים. תוך כדי תנועה, ליאור הבינה שהיא עובדת ממקום של אינטואיציה ותשוקה, ופחות ממקום של ידע ומקצועיות. משם הדרך ללימודים הייתה קצרה. 

"חריזה אינדיאנית" ליאור שרעבי. חרוזים. צילום: ליאור שרעבי

פרויקט "חריזה אינדיאנית" מספר את סיפורה המשפחתי של ליאור: סביה מגיע מרקע דתי וממוצא תימני, התאהב בסבתה, אינדיאנית משבט האפאצ'י באריזונה שבארה"ב. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. כאשר ראה אותה לראשונה חשב תחילה שהיא תימניה כמותו, כיוון שהמאפיינים החזותיים היו דומים. הם גרו בבניין בן שלוש קומות עם גג, משפחה מרובת ילדים. סבה של ליאור אסר על סבתה לקיים את המסורות ואת אמונות הדת שלה, מבחינתו היה עליה להשאיר מאחור כל סממן השייך לעברה ולדת הקודמת שלה. למרות זאת, ילדיה ידעו כי הייתה מקיימת טקסים נסתרים בגג, שרה ומדברת בשפת אימה. למרות התעקשותו של הסב, מנהגים אינדיאנים מסויימים חלחלו עם השנים לתוך הבית, כמו למשל לינה על שמיכת פוך מונחת על הרצפה (ולא על מזרנים). הסיפור המשפחתי ליווה את ליאור כל ילדותה ובפרויקט הזה היא מספרת את סיפור האהבה מהזווית של סבתה. 

בתור סטודנטית לעיצוב, איזו ביקורת היית נותנת לעצמך על הפרויקט הזה?

"הייתי מציגה את החריזה אחרת. מבחינת הצילום והתצוגה של התוצר הסופי, הייתי מצלמת את זה בצורה יותר מקצועית. אני חושבת שבסך הכל הצלחתי להעביר את הסיפור המשפחתי שלי."

"חריזה אינדיאנית" ליאור שרעבי. "בכמה מילים קטנות, בפרינטים אופיינים, אני מנסה להעביר את המטען התרבותי, רגשי ואולי אפילו הטרגי של סיפור האהבה של סבא וסבתא שלי." צילום: ליאור שרעבי


כל עבודה מספרת סיפור. סיפור חיים, דעה או סתם רעיון יצירתי. 

קיבלנו הצצה לכמה פרויקטים של סטודנטים/ות ממחלקות שונות, שהצליחו לגרום לנו לחשוב, להתבונן ובעיקר לקבל השראה. 

בכתבה הבאה בסדרה – עוד פרויקטים, עוד תיקי עבודות, עוד סיפורי חיים. 

בינתיים, חפשו אותם באינסטגרם:

lzitser

simple_stav

shohamzalk1

lior_sharabi

התגובות לכתבה

הוסיפו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם.