לרגל העלייה המחודשת לאוויר של מגזין "כולעיצוב", שוחחנו עם דקאן הפקולטה, פרופ' דודי ראב"ד, על לימודי עיצוב, על העתיד שלנו, וגם על השילוב בין העבודה כמעצב לניהול הפקולטה.
יפית קורולפ, תקשורת חזותית
שלום דודי! ספר לנו על עצמך למי שטרם הכיר.
אני מעצב תעשייתי מזה 45 שנה. למכון הטכנולוגי חולון הגעתי לפני 19 שנה (במרץ זה כבר יהיה 20), וגם היום אני מעצב תעשייתי פעיל עד כמה שתפקיד הדקאן מאפשר לי. בעברי כיהנתי כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי, ראש התוכנית לתואר שני בעיצוב משולב וכעת התחלתי את שנתי החמישית כדקאן הפקולטה.
מהו ה״אני המאמין״ שלך לגבי לימודי העיצוב?
בלימודי עיצוב הבסיס היה ותמיד יהיה Learning by doing. כיום יש יותר ויותר לימודים בהם העברת ידע היא משנית לתהליך, מה שמשנה באמת הוא מה אנחנו עושים עם הידע הזה. כבר בתקופה הסטודנטיאלית שלי (לפני כחמישים שנה) שיטת הלימוד המרכזית הייתה PBL- Project based learning. הצירוף של שתי השיטות יוצר את מתודולוגית הלימוד הנוכחית ומהווה בעיניי את המסגרת הנכונה. עם הזמן העיצוב משתנה, לימודי העיצוב משתנים. העיצוב בחמישים השנים האחרונות הינו עיצוב אסטרטגי שהשאלה המרכזית המובילה אותו היא ״למה לעשות מוצר?״ולא – ״איך?״. זו היא, על קצה המזלג, נקודת המוצא של לימודי העיצוב במכון.
בכל שנה יוצאים מהפקולטה מאות בוגרים ובוגרות. איך לדעתך יראה עולם העיצוב בעוד עשור? מה החזון שלך עבורם?
אני אתחיל מהסוף – אין לי מושג.
יש משפט שנאמר ע״י המעצב המפורסם Bruce Mau – ״מעט מאוד אנשים מתעוררים ורואים טבע, אבל כל האנשים מתעוררים ורואים עיצוב״. עיצוב בעצם נמצא בכל דבר, ואם הייתי יודע איך יראה כל דבר בעוד עשור אני חושב שהיה לי מאוד קל בחיים. מה שאני יכול לומר, זה שהכל יהיה שונה ממה שהוא היום- והעתיד, ימים יגידו.
לגבי החזון שלי עבור הסטודנטים/ות, הייתי רוצה שיבינו שעיצוב זה משהו שנעשה על ידי אנשים אבל בעיקר עבור אנשים וזה מחייב אותם להיות בעלי אסרטיביות, אמפתיה והבנה שאנחנו חלק חשוב וגדול מתוך משהו עוד יותר גדול.
מה לדעתך האחריות שלנו לסביבה ולחברה כמעצבים?
התשובה לשאלה נגזרת מתוך מה שאמרתי קודם: המעצב/ת תמיד ת/יהיה וי/תמשיך להיות המתווך/ת האולטימטיבי/ת בין הטכנולוגיה למשתמשים, ולכן נדרשת הבנה מצוינת בשניהם.
התקופה האחרונה רוויה בתהפוכות בארץ. איך לדעתך אנחנו בפקולטה יכולים להגיב ולהשמיע את קולנו?
יש תהפוכות שהן יותר פוליטיות ובעיניי אנחנו יכולים להגיב כאזרחים ולא דווקא כמעצבים. כסטודנטים ואזרחים, אנחנו צריכים לפעול כל אחד לפי הבנתו. הניסיון ליצור אפשרות חיים יותר הוגנת, חלק מזה קשור באחריות שהיא חברתית וסביבתית שיש לכל מעצב/ת במה שהוא עושה ולא עושה.
זו היא חלק מהאחריות שלנו, לשנות דברים בכוונה חיובית ולא בכיוון של העמסה על העולם בתוצרים שאי אפשר לסחוב.
אתה יכול לספר לנו על פרויקט אישי שלך שאתה גאה בו?
הייתי מעורב במאות פרויקטים. אשתף בפרויקט שהייתי מעורב בו, שעוצב ביחד עם השותפה שלי אילונה לב. מדובר במערכת ההנשמה שיצאה לשוק ערב מגפת הקורונה, בטיימינג אירוני משהו. כמעצב אני מתמחה במכשור רפואי. בתחום זה אני לא רק שותף לעשיית חיי המטופלים נוחים, הוגנים, וקלים יותר ברמה כזו או אחרת, אלא גם מסייע בהצלת חיים.
לסיום, עבודתך כדקאן ודאי תובענית, איך מאזנים בינה ובין עבודתך כמעצב?
אחד מהתנאים שלי להיות דקאן היה שיתאפשר לי לעסוק במקצוע שלי. התחומים משתנים באינטנסיביות רבה ואני חושב שמי שרק מחנך ומלמד ולא עוסק בפועל במקצוע מאבד מהר מאוד רלוונטיות.
