תומר ספיר הוא אמן עסוק, וגם מרצה בשנה א׳ במחלקה לעיצוב תעשייתי HIT. ישבנו לשיחה על תערוכתו במוזיאון פתח תקווה, על הביאנלה שאצר במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, ועוד כמה נבואות זעם.
ניקול סרגייב, עיצוב תעשייתי
בימים אלו מוצגת התערוכה שנושאת את הכותרת המסקרנת: "אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר" במוזיאון פתח תקווה לאמנות. תומר עמל במשך ארבע שנים על התערוכה, אותה אצרה ד״ר אירנה גורדון. תערוכת היחיד של ספיר היא אחת מתוך מקבץ תערוכות יחיד הנקרא "אזורי מחייה", והיא תינעל ב-29/4/23.
בנוסף, לאחרונה נפתחה הביאנלה לעיצוב ואמנויות 2023 במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. ספיר הוא אחד מאוצרי התערוכה שתוצג עד נובמבר 2023.
שלום לתומר ספיר, אמן ומרצה עסוק במיוחד בימים אלו. בין תערוכת היחיד שלך, לביאנלה שאצרת והסמסטר במכון שנמצא בשיאו: איך אתה מצליח לשלב הכל יחד?
כמו הרבה דברים בחיים, זה עניין של סדר עדיפויות. אני גם אבא לתאומים ויש לי בן זוג, ובתוך כל העיסוקים – הם הכי חשובים מבחינתי. ייתכן שזו התקופה העמוסה בחיי – אני חושב שבתקופת הקורונה למדתי שאסור לדחות את הדברים לרגע האחרון כי תמיד יכול לקרות משהו. על התערוכה בפתח תקווה עבדתי במשך ארבע שנים עוד לפני שפרצה המגפה. בזמן הקורונה המשכתי ללמד, נכנסו פרויקטים נוספים, ביניהם הביאנלה, אבל הדברים קרו בהדרגה כמו בסרגל מאמצים.
שם התערוכה שלך, "אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר "
מבוסס על משפט שאמרה תמרה, הבת שלך. ספר לנו מה צפוי למבקרים בתערוכה.
לפני ארבע שנים ליוותי את התאומים לבית הספר בלב תל אביב. קנינו מאפה ועלינו את רחוב פיארברג. בוקר שישי סואן, נמרוד לצידי ותמרה הולכת לפנינו. פתאום היא נעצרת, מסתובבת ואומרת את המשפט הזה: "אבל למה אני שומעת את הצרצרים? עכשיו בוקר". נשמטה לי על הלסת. זה היה כל כך מעניין כי קודם כל היה מאוד רועש, איך היא בכלל שומעת משהו? ואיך הילדה הזאת בכלל יודעת שצרצרים אמורים לצרצר בלילה? היה בזה משהו נבואי, כאילו היא מזהה שיש שיבוש ומשהו רע הולך לקרות. כמה מטרים מאוחר יותר, תמרה ונמרוד התמגנטו על עלה שלכת מיוחד שהיו לו מין שתי עיניים רעות כאלה, שנוצרו כנראה מאיזו מחלה של צמח. צילמתי אותו ולקחנו אותו הביתה ואז הבנתי שיש לי פרויקט. בסופו של דבר, התערוכה עוסקת במשפחה שלנו ובדברים שקיימים במשפחות: אהבה, חמלה, אמון, ביטחון, לצד כאב, כעס, קנאה, תסכול, אשמה. נקודת המוצא היא ביוגרפית, היא מדברת גם על הפן האישי וגם על משהו אוניברסלי. התערוכה מורכבת ומלאת שכבות ואין לי איזו שאיפה שכולם יבינו הכל. אני גם לא חושב שזה נחוץ או שזה מה שאמנות צריכה לעשות. בעיקר חשוב לי שכל מי שמגיעה לתערוכה – זה בסופו של דבר יפעיל אצלה משהו, יגע בה ויגרום לה להסתכל על העולם מעט אחרת.
התערוכה כוללת צילומי וידיאו של הילדים שלך ועוד עבודות שלהם. ידעת שהילדים עומדים להשתתף בתערוכה? ואיך זה עבורם להיות חלק מהיצירה שלך?
זה לא היה מתוכנן. תמרה הביעה עניין לבוא לסטודיו בזמן שאני עובד על התערוכה וחשבתי שזה יהיה נחמד שהיא תעבוד במקביל אליי. פרשתי יריעת ניילון גדולה ותמרה ציירה עליה עם טושי פרמננט, והשתמשה במדבקות דמויות אבנים יקרות. העבודה שלה יצאה יפהפיה והיה לי ברור שהיא חייבת להיות חלק מהאוהל הגדול במיצב. נמרוד היה קצת פחות בעניין של לבוא לסטודיו אבל היה לי ברור שברגע שהתערוכה תעמוד הוא יתבאס שאין בחלל עבודה שיצר. בשלבים האחרונים של העבודה על הפרויקט, אבי בן זוגי ואני הלכנו ברחוב מלצ'ט ופתאום עבר אדם עם פנים חתומות. הוא הלך ישר ואמר את המשפט המאוד משונה ובצורה מאוד מונוטונית: "moving to a friendly territory". אמרתי לנמרוד: קח את המשפט הזה ותעשה איתו מה שאתה רוצה. הוא צייר את המילים כמו שהן כתובות כשאת ה-Y בסוף הוא החליף לסימן שאלה, את האות I בברק ולמילה אחת הוסיף להבה ולאחרת מעין נזילה. זה הפך לבסיס לעבודת טקסט גדולה על הקיר וגם לאנימציה שמופיעה בוידאו. בתערוכה הזאת קרה משהו חדש ביחס לעבודות קודמות שלי – הכנסתי את השפה האסתטית של הילדים. זה היה סיכון, כי במקרה של נמרוד למשל, היה לי ברור שזו הולכת להיות עבודה גדולה והיה לי ברור שלא משנה מה הוא עושה עם זה – העבודה נכנסת לתערוכה. למדתי לשחרר וזה הכניס משהו מעניין ואיזושהי קלילות שפחות אופיינית לי.
שתף אותי באתגרים שהיו לך במהלך היצירה, בדגש על הקורונה שפקדה אותך באמצע העבודה.
התחלתי לעבוד על התערוכה הרבה לפני המגפה. כשהיא פרצה היו חשובים לי שני דברים: שהילדים לא יעברו את התקופה בצורה טראומטית, ופרנסה. אני תמיד מכין את עצמי לרע מכל וזה דווקא הוביל להתמודדות טובה בתקופת המגפה. הקורונה הכניסה שכבה מאוד משמעותית לפרויקט, נושא החירום והצורך בביטחון בתא המשפחתי שלך. עוד לפני זה העבודה שלי עסקה ברגע שאחרי אסון, ברווח בין אסון שקרה, לאסון עוד יותר גדול שעומד לקרות. איזה רגע פוטנציאלי מתוח. בתוך זה, האמנות שלי תמיד קשורה לחיים, אני לא מנותק מהיום יום. אני מתבונן במה שקורה מסביבי ושואל, מה קורה כאן בעצם? מה קורה לעולם? איזה סוג של כוח מופעל עלינו האזרחים מכיוון השלטונות. באותה תקופה כולנו נדרשנו ליישר קו וזה משהו שאני מאוד עסוק בו. עד כמה הזכויות האזרחיות שלנו עדינות, כמה הן שבריריות, כמה קל לפגוע בהן. זה מעניין, כי זה קרה לפני המהפכה המשטרית שעומדת אולי לקרות כאן אבל זה מה שהעסיק אותי כבר קודם לכן.
ספר על תהליך קבלת החלטות לגבי מה נכנס לתערוכה. איך משרטטים את הקו שמחבר בין כל האלמנטים כדי ליצור את הסיפור שאתה רוצה לספר?
התערוכה נבנתה לאט לאט. כל מיני מקרים וסיפורים שקרו תוך כדי התגבשו לכדי סיפור, גם אם פרום. שיחה עם חבר מלונדון הובילה לפסל הגדול שעשוי משלדים שחורים. חלום אפוקליפטי של תמרה מסופר בעבודת וידאו, שם היא מספרת אותו ארבע שנים אחרי שחלמה אותו, ואז אני, בתפקיד האבא, "מתקן" אותה ומסביר לה מה היא חלמה בעצם. כמובן שזה אירוני. בתקופה של העבודה על התערוכה חזרתי לנעורים שלי, גם באמצעות השירים ששמעתי באוזניות כשעשיתי הליכות, שבמהלכן הרבה קצוות בפרויקט נקשרו. יש קטע בוידיאו שמראה אותי בסביבות גיל 12 (הגיל של תמרה ונמרוד היום) באיזה רגע כזה לפני חטיבת הביניים. אני מצולם בסירה בפלורידה בתוך ביצה שורצת תנינים. זה לוקח אותי אחורה ולמפגש עם תמרה ונמרוד בפן שגם הם רגע לפני ההתבגרות, מן תפר כזה שהוא מאוד מעניין ומאוד עדין. רגע מאוד מורכב בחיים.
כיצד אירנה גורדון, אוצרת התערוכה, השתלבה בתהליך?
התפקיד של האוצרת הוא מאוד חשוב מבחינתי, זה דיאלוג. את אירנה (ד"ר אירנה גורדון, האוצרת של מוזיאון פתח-תקווה) פגשתי אחרי שעבדתי על התערוכה במשך שנתיים. היא אוצרת מאוד חכמה ומאוד רגישה, והעלתה בתהליך הרבה שאלות מאתגרות, של תוכן וגם של הצבה. הטקסט שהיא כתבה לתערוכה לדעתי מאוד יפה והוא גם מרחיב את הקונטקסט וגם עוזר קצת לאוריינטציה במרחב רב השכבות שיצרתי.
אתה גם התנסית בתפקיד האוצר, בביאנלה לאומנויות ועיצוב שנפתחה לאחרונה במוזיאון ארץ ישראל. ספר על תהליך העבודה שעברת.
העבודה הייתה עבודת צוות עם אנריאטה אליעזר ברונר וניר הרמט. יחד גיבשנו את התמה של הביאנלה ואת הקול הקורא. יש משהו בלעבוד מול אמנים אחרים כאוצר ששם את האגו שלי בצד. אני שם בשבילם ודווקא כאמן שעבד בכל מיני קונסטלציות היה לי מאוד חשוב לעשות מאמץ שהתנאים יהיו טובים ככל הניתן במסגרת המגבלות הקיימות.
כיצד נבחר הנושא "מהי מידת האדם", ומה משמעותו עבורך?
המוזיאון חיבר ביני לבין אנריאטה וניר, שלושה אנשים שמגיעים מכיוונים שונים עם אג'נדה אחרת. במשך מספר חודשים נפגשנו וניסינו לברר מה המכנה המשותף ביננו. הבנו שמעניין אותנו לעסוק באדם. כותרת התערוכה: "מהי מידת האדם?", נשענת על אמירה של פרוטגורס: "האדם הוא מידת כל הדברים". האמירה הזו מחזקת את התפיסה שאין אמת אחת, אמת היא דבר סובייקטיבי וריבוי קולות זה משהו חשוב. גיבשנו את התמה ואת הקול הקורא, וכל אחד מאיתנו היה אחראי על קטגוריה אחרת, על פרק אחר בסיפור. כלומר, חווים את הבינאלה כתערוכה אחת שיש לה שלושה מבטים סביב אותו נושא. אני אצרתי את מיצבי החוץ הגדולים שנמצאים במרחבי המוזיאון וגם במגדל התצפית. כשיצא הקול הקורא זה עוד היה באווירת פוסט-קורונה, ובהקשר הזה בחרתי בעשר עבודות שהיוצרות והיוצרים שלהן נוקטים עמדה לגבי עתיד קרוב שצפוי להיות הישרדותי וגם בר-קיימא, סולידרי ואמפטי. העבודות מאוד מגוונות ומראות כיצד האדם היוצר פועל ככוח מיטיב במרחב התת ימי, ביבשה וגם במבט כלפי השמיים.
אצרתי גם את התוכנית של החממות האקדמיות שמוצגות בגלריה התחתונה במגדל התצפית. גופים אקדמיים שונים איתם יצרתי קשר פיתחו פרויקטים כתגובה לתמת הביאנלה. כרגע מוצגת החממה של התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל באוצרות טל ארז, אחר כך תציג המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר באוצרות אירה גולדמן, וגם המחלקה לעיצוב תעשייתי של HIT תציג. שלומית באומן תאצור את החממה של הסדנה לעיצוב קרמי.
ספר לנו על עבודה שאתה מחובר אליה במיוחד.
קשה לבחור עבודה אחת כי כל עשר העבודות יקרות לליבי, אבל אשמח לדבר על העבודה של iota. טל צור שייסדה את איוטה מלמדת ב-HIT. איוטה יצרו אוהל מכוסה בטקסטיל שהבסיס שלו הוא מודול של ריבועי סבתא. זו טכניקה מסורתית שמחוברת לנדודים, האפשרות ליצור איזשהו מודול קטן שיודע להתחבר לשכמותו וליצור יריעות גדולות. הן יצרו את העבודה הזאת במיוחד עבור הביאנלה לכיכר הלחם: הגורן, שמשחר ההיסטוריה היה אזור של התכנסות ושל מפגש. כשאנחנו בתוך האוהל נוצר אפקט של משרבייה: קרום עדין שמצד אחד מגדיר את הגבולות של המרחב ומצד שני עדיין מאפשר כניסה של אוויר ואור ויש תחושה מאוד אינטימית בתוכו. לאיוטה גם חשוב האופן שהדברים מיוצרים, הן עבדו עם פליטות סוריות בטורקיה וסיפקו להן פרנסה.
האם ובאילו אופנים הידע שרכשת כמעצב תעשייתי משרת אותך היום בתור אמן? בתור אוצר?
הלימודים בעיצוב תעשייתי נתנו לי הרבה מאוד כלים בהבנה של מה הוא אובייקט, היחסים בין אובייקט וחלל, טכניקות של עבודה, תכנון נכון של שלבים, עבודה מול בעלי מקצוע וחידוד יכולת ההתבוננות על העולם. לא פחות חשוב, בלימודי עיצוב תעשייתי מקבלים כלים לחשיבה היורדת לפרטים ברזולוציות גבוהות וזה דבר שמלווה אותי לאורך כל הקריירה. אלו כלים שאני גם מלמד בשנה א' ביסודות ב-HIT.
מה אתה אומר לסטודנטים לעיצוב שמגיעים אליך, בתור הדמות הראשונה שהם פוגשים בתוך לימודים אקדמיים? מה חשוב לך שידעו בתחילת דרכם?
כשסטודנטית מגיעה ללימודי עיצוב, כדאי שהיא תבין שהיא הולכת לעבור מסע אישי. מה שאני בדרך כלל אומר במפגש הראשון עם שנה א' זה שהשאיפה שלנו לאורך השנה הזו, ובכלל, זה שכל אחת וכל אחד יפתח עמוד שדרה כאדם יוצר עצמאי. הפרויקטים הם שלכן, זה ממש בסדר אם מה שאתן עושות לא תמיד עובר בקלות בגרון למרצים שלכן, כל עוד אתן חוקרות מה שבאמת מעניין אתכן ועומדות מאחורי הדברים.
ולסיום, אי אפשר שלא לשאול אותך איך אתה מרגיש בימים אלה, ימים של חוסר וודאות לגבי העתיד בעקבות השינויים הרבים שהממשלה הנוכחית מקדמת. התערוכה שלך במוזיאון פתח תקווה מדברת על עולם כאוטי ומפחיד (וגם מוגן ומנחם). כמה מקום יש לאופטימיות?
בימים אלה אני מרגיש פחד גדול וכעס גדול וזה מאוד מאוד משפיע לי על היום יום. אני חושב שכולם צריכים לנקוט עמדה ולפעול, כי אנחנו ברגע מסוכן וקריטי והיסטורי. אם לא נפעל ככוח אחד כנגד החושך, עוד רגע יהיה מאוחר מדי. כאבא לשני ילדים צעירים, חשוב לי שהמקום הזה יישאר ליברלי ודמוקרטי ושנוכל לחיות חיים טובים וחופשיים. זה נורא מעניין כי התערוכה דיברה על מסע שעברתי אבל פתאום הבנתי, גם מהתגובות שאני מקבל, עד כמה באמת היא רלוונטית להלך הרוח העכשווי. אני חושב שיש משהו בתרבות בישראל שבסופו של דבר העם די צייתן ולא שואל יותר מדי שאלות. הדור שלכם גדל וצמח למציאות שלא כל כך מאתגרת ולא מעודדת להטיל ספק. בכל זאת אני אופטימי, אני אומר את זה מאוד בזהירות כי הדברים עוד לא הוכרעו אבל אני באמת מאמין שאנחנו בשלב שעוד יכולים לעצור את ההפיכה המשטרית ושנוכל להדוף את הפארסה הזו.
"אזורי מחיה": שמונה תערוכות יחיד ביניהן ״אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר ״
מוזאון פתח תקווה לאמנות, קריית המוזאונים
רחוב ארלוזורוב 30, פתח תקווה
שעות פתיחה:
ב', ד', שישי ושבת 14:00-10:00
ה' 20:00-16:00
15.12.22 – 29.4.23.
הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2023
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל-אביב
שעות פתיחה
שני, רביעי 10:00–16:00
שלישי, חמישי 10:00–20:00
שישי 10:00–14:00
שבת 10:00–18:00
