אמנם העולם התהפך על ראשו מאז השנה שעברה, אבל המחאה החברתית שהיתה גורם מרכזי בחיינו עדיין נוכחת ברחובות, לפחות דרך שלטים וכיתובים שאנחנו נתקלים בהם.
חלק מרכזי במסרים היה מבוסס על עיצוב ואמנות – את חלקם אנחנו מזהים מההיסטוריה ומשייכים בקלות לשפת העיצוב המחאתית, בעוד חלק שייכים לכאן ולעכשיו.
נטע אדמון, עיצוב פנים
בכתבה הקודמת הכרתי לכם את האנשים המדהימים מאחורי חלק מהיוזמות שראינו בהפגנות. אך הפעם עסקתי בעיצוב החזותי של המחאה – תהיתי לעצמי האם יש מאפיינים לעיצוב מחאתי, או למחאה הזאת באופן ספציפי? אולי בכלל הכל כבר התחיל מאות שנים אחורה?
במחאות הרחוב הופך לגלריה זמנית והאמנות והעיצוב הם כבר לא רק של אנשי המקצוע, אלא של כולם. בגלריה הזאת מציגים מגוון אמנים – ילדים עד קשישים, חברות גדולות ואנשים פרטיים, ממקצועות העיצוב וגם בכלל לא. אך מחאות הן לא רק שלטים הנעשים בחטף, מאולתרים על חתיכת קרטון. מחאות, כמו מוצרים, צריכות "מיתוג". מחאה מוכרת מסרים ורוצה לרתום אליה אנשים. כדי להצליח היא צריכה שתהיה לה שפה ברורה, סמלים וצבעים. כך, למחאה יש צד מוסכם, מזוהה ומוכר, לצד צד ספונטני. כשחקרתי לעומק את הנושא גיליתי שלשפת המחאה יש גם צד היסטורי ומכנים משותפים בהשוואה למחאות בעולם.
סימנים מוסכמים: מיתוג מזוהה של מחאות
האגרוף בשילוב הצבע הצהוב
האגרוף המונף הפך לאחד מסמלי המאבק הבולטים ומופיע בהמון מאבקים במהלך ההיסטוריה.
הוא מופיע לראשונה ב1848 ב"התקוממות"- ציורו של אונורה דומייה, המתאר את "מהפכת פברואר" בצרפת שהייתה חלק מ"אביב העמים". לאחר מכן, הוא מופיע כסמל של מאבק וסולידריות של קבוצות רבות במהלך ההיסטוריה: איגוד פועלי התעשייה של העולם, מהפכת הסטודנטים בצרפת, המאבק הקומוניסטי (בשילוב עם הפטיש והמגל), הפנתרים השחורים בארה"ב, תנועות השמאל בישראל ועוד.
האגרוף לא נבחר סתם. הוא אינטואיטיבי, עוצמתי ואף כועס ומסמל במשך שנים מאבקים חברתיים, יש בו דו משמעות של כעס ובו זמנית גם אחדות. גם הצבע הצהוב- צבע המאבק, נבחר במחשבה תחילה. הוא הוכח כצבע הבולט ביותר לעין האנושית וגם לו דו משמעות – צבע של אזהרה אבל גם צבע של שמחה ואופטימיות.
בעולם – הקולב בשילוב הצבע הירוק
המאבק בארה"ב על הזכות להפלות הדהד בכל העולם ואחד הסמלים הבולטים שלו הוא קולב מתכת. למה? בעבר, לפני פסק הדין רו נגד וייד, שקבע שזכותן של נשים לבצע הפלה בטוחה ומוסדרת ללא התערבות המדינה, נשים נאלצו לבצע הפלות לא מוסדרות ומאולתרות, ולעיתים ביצעו זאת ע"י החדרה עצמית של חפץ (קולב) עד פגיעה בהריון. כתוצאה מכך נשים נותרו עם פגיעות לצמיתות ולעיתים אף נפטרו. צבע המחאה הירוק, המופיע בעיקר דרך בנדנות ירוקות, הגיע בכלל מהמאבק על הזכות להפלות בארגנטינה שהסתיים ב-2020. מרתה אלאניס, מייסדת הארגון "קתולים למען הזכות להחליט" הייתה אחת מיוזמות המאבק ומסבירה בראיונות שונים שהבחירה בצבע הירוק, המסמל חיים, נעשתה כדי לתת משמעות חדשה למושג "PRO-LIFE", מושג שהיה שם המגזר מולו הן נאבקו על זכותן להפלה.
הצד הספונטני – DO IT YOURSELF
כמו שציינתי, במחאה יש חשיבות לשפה גרפית אחידה (יש מישהו שלא זוכר את הכתום = ההתנתקות?) ובאמת במחאות בשנים האחרונות יש הרבה יותר תכנון ועיצוב לעומת פעם. ניתן לראות סמל מחאה, צבע מחאה, שלטים מוקפדים מודפסים, מרצ'נדייז ועוד. אך, תמיד כמו בכל מחאה יש גם DIY=DO IT YOURSELF.
האם הצד הספונטני, לרוב לא מקצועי, מעביר מסרים בצורה פחות טובה מהצד המוסכם, המיתוגי?
בשלטים DIY ניתן לראות את היד האנושית ואת עולמו האישי של הכותב. השלטים לרוב נעשים בכתב יד וניתן לראות אם השלט נעשה בחיפזון או תוכנן מראש, נוכל לראות דרך כתב היד את הרגשות של הכותב – ייאוש? כעס? זעקה?
הרבה פעמים המסרים יספרו לנו על הכותב עצמו- פרטים יבשים\סיפור אישי (סבתו שעלתה ממרוקו, אחיו שנהרג בשירות) או הבנה לגבי הנושאים שמטרידים אותו. ניתן גם להבין את דרכי ההתמודדות שלו עם המצב – מסר הומוריסטי? מטיף? זעקה לעזרה?
גם לטיפוגרפיה יש רבדים חדשים – בשונה מעיצוב מקצועי שם נבחר פונט בהתאם לניואנסים הקטנים, לאופי שלו, למשקל שלו, כאן אין מאגר פונטים. התוצרים נעשים לפי היכולת הידנית של האדם ולפעמים הניואנסים הקטנים נעשים בכלל ללא כוונה תחילה. זה בעיני- כל היופי.
ניתן לראות שהשלט נעשה בחיפזון, מתוך תסכול ורגש. אין תכנון לפי הפורמט, אין פרופורציות מכוונות או אחידות לכתוב. בזכות כל אלה יש תחושה שמישהו צועק אלינו.
בשלט הזה המסר במילים זהה למסר באופי הכתב- מתומצת ושקט. האותיות נראות מינימליסטיות, היוד הקטנה והשקטה גדולה בנוכחותה.
באופן אינטואיטיבי הנימה האישית "רציתי לכתוב ש.." נכתבת בכתב יד – אישי והחלק הפורמלי יותר "דרושה ממשלה מתפקדת" נכתב בדפוס. עיצוב אינטואיטיבי.
ערבוב של כתב יד ודפוס, צביעה חלקית בצורת קשקושים. ניתן לראות על השלט את הדחיפות בה הוא נוצר, את סערת הרגשות בקשקושים.
גם בהפגנות בעבר ובעולם כולו ניתן לראות את מה שראינו בשלטים מההפגנה בישראל. למשל, שלט מההפגנות נגד מלחמת ויאטנם (1955-1975)- פרופורציות מעוותות שמעניקות לשלט נוכחות ואופי.
לדעתי, למרות שהמסרים לא תמיד יהיו תמציתיים וקולעים כמו בשלטים מקצועיים, או אולי פחות אסתטיים, הסגנון הספונטני מעביר רבדים עמוקים, האינטואיטיביות וחוסר המחשבה על כל פרט ופרט (דבר שנעשה ע"י מעצבים) – זה סוד הקסם.
לאחר ניתוח השלטים חלקתי את מחשבותיי עם רוני מרו– מרצה במכון הטכנולוגי חולון, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בעלת תואר שני בשנקר במחקר בעיצוב ובימים אלה מבצעת דוקטורט במחלקה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. רוני הצליחה לסכם את נושא הכתבה:
"תקשורת חזותית היא הדרך המהירה להעביר מסר ברור, מדויק וקצר. מסר המכיל בתוכו תוכן מרובה נושאים ורבדים דוגמת היסטוריה, פוליטיקה, גיאוגרפיה, תרבות וכמובן הרבה מאד רגשות אנושיים.
ניתן לראות כבר כי נוצרה שפה, נשמע קול המאופיין באייקונים ברורים, בסימנים ובמילים ספציפיות רלוונטיות החוזרות בשילוט רב.
השפה שנוצרה, ספונטנית, גדושה חזקה אך עם זאת מדויקת. שפה חזותית שניתן למפות אותה וליצור סמלים שילוו את התפתחותה של החברה בארץ.
המילים, הוויכוחים, הדיונים והצעקות משתתקים אבל הסמלים הגרפיים נשארים ומעבירים את התקופה המורכבת הזאת לדפי ההיסטוריה הישראלית."
כתבתי את הכתבה הזאת ביולי 2023, כשהמחאה גועשת בארץ. היום, חצי שנה אחרי, מרגיש שהמדינה היא לא אותה המדינה ושהעולם עצר מלכת. היום, השלטים ברחובות ושלטי החוצות הוחלפו בצהוב אחר ובמסרים אחרים- להם שפה משלהם, שפה ממותגות וגם ספונטנית. אנחנו יכולים לראות שההיסטוריה הוכיחה שלא משנה מה – אף אחד לא ייקח מאיתנו את העיצוב, את הקול שלנו.
