בת-עמי ריבלין ואיוואן ויראנצ׳יק הם זוג אמנים שעובדים ולומדים בניו יורק. במסגרת עבודת התזה הם יצרו סרט אנימציה קצר בשם "צללי לילה" שמפה לשם הסתובב כבר בלמעלה מ-20 פסטיבלי אנימציה ברחבי העולם, גרף כמה פרסים ואפילו פסלון צנוע. ראיון בלעדי לכולעיצוב.
מאי גואטה, תקשורת חזותית
איוואן ויראנצ׳יק הוא אמן חזותי, מאייר ואנימטור שברזומה שלו רשומות סדרות מופת כמו 'ויקינגים' ו'משחקי הכס'. בת-עמי ריבלין היא אמנית, מפיקה ואוצרת, ישראלית במקור. במסגרת עבודת התזה של השניים ב- School of Visual Arts בניו יורק, הם יצרו אנימציה קצרה בשם ״Night Shadows" ('צללי לילה' בתרגום חופשי) שזכתה לביקורות מהללות וגם לכמה פרסים נחשבים בתחום. הזמנתי את השניים לשיחה טרנס-אטלנטית על עבודה, אהבה ואנימציה.
ספרו לי קצת על עצמכם.
בת-עמי: אני ישראלית, מהרצליה במקור. עברתי לניו יורק ללמוד אמנות פלסטית אחרי הצבא. זה מהלך שתמיד חשבתי שאעשה, כי כל האמנים שהכי אהבתי למדו ועבדו בניו יורק. שלמדתי הדפס בתיכון והייתי בטוחה שאמשיך עם זה בניו יורק. למרות שהרבה מהתואר אכן היה בדגש על הדפס, די מהר התאהבתי בפיסול בחומרי רדי מייד, טכניקה שאני עובדת בה עד היום.
את איוואן פגשתי בניו יורק. הוא בלארוסי, ממינסק במקור, שם למד ועבד בעריכת דין עד שהחליט שנמאס לו, עזב הכל, ונסע לניו יורק ללמוד אנימציה. כששאלתי אותו למה הוא עזב הוא אמר שהוא היה מת בטרם עת משעמום אם היה ממשיך לעסוק בעריכת דין, ושהוא חזר למשהו שהיה חלום ילדות עבורו. בעקבות הפגישה עם איוואן התחלתי לעבוד גם עם אנימציה וקולנוע.
מהי האנימציה ״צללי לילה״?
בת-עמי ואיוואן: האנימציה ״צללי לילה״ היא סיפור קצר על דמות רופא המתגורר בעיר גותית ישנה אשר נקרא לסייע לפציינט בצרה. בהגיעו לבית החולה, הרופא מגלה אחוזה נטושה ומרגע זה עובר מערבולת של זכרונות, הזיות וחלומות שמטשטשים את מציאותו.
סרטון אנימציה הוא אולי קצר עבור הצופים אבל לא עבור היוצרים. כיצד נראה תהליך העבודה שלכם?
בת-עמי ואיוואן: נכון מאוד. כל אנימציה, אפילו קצרה היא תהליך ארוך ומתיש. עבדנו במשך 11 חודשים בשביל להפיק את התוצאה הסופית, סרטון באורך 7 דקות ו-21 שניות, כולל קרדיטים. התחלנו לעבוד על התסריט בקיץ 2016. לקראת סוף הקיץ סיימנו ועברנו לשלב הבא, סטורי בורד (רצף ציורים המגדירים את מבנה הסרט). בזכות הסטורי בורד קיבלנו תחושת זמן והבנו כיצד הנרטיב יתגלגל. כדי לקבל תחושת תזמון וקצב הכנו אנימטק (סרטון שעשוי מסטורי בורדס) והבנו שיש לנו המון חומר לעבוד איתו, דקות ארוכות של אנימציה. כדי לקבל פרופורציה- רוב סרטוני האנימציה המוגשים במסגרת תזה הינם באורך של 4-5 דקות מקסימום, והסטודנטים עובדים ימים ולילות על מנת לסיים את התזה בדד ליין שנקבע.
למרות הקשיים שידענו שמצפים לנו, לא רצינו לחתוך יותר מדי מהסיפור וצמצמנו אותו ל-7 וחצי דקות. אחרי שסיימנו עם הסיפור, איוואן התחיל לעבוד על עיצוב הדמויות: יש לנו שלוש דמויות מרכזיות והרבה דמויות רקע. בסוף אוקטובר הדמויות כבר רקמו בשר ודם ובנובמבר התחילה עבודת האנימציה עצמה במהלכה השתמשנו בתוכנות Adobe After Effects ב- TVpaint.
באילו קשיים נתקלתם וכיצד התמודדתם איתם?
בת-עמי: כמות העבודה שלקחנו על עצמנו היתה מטורפת. כבר אמרנו שיותר מ-5 דקות זאת התאבדות?
בדרך כלל יש קבוצה של אנימטורים ועוזרים שעובדים על פרויקטים יחד אבל איוואן לא רצה לבקש מתלמידי שנה א' לעזור כי העיצובים שלו היו מסובכים מדי. בסופו של דבר, רוב האנימציה נפלה על איוואן, והרבה מהשאר נפל עליי. בשלבים האחרונים היה לנו לו״ז מפורט עד לארוחות, הפסקות שירותים ו 5 או 6 שעות שינה ביממה.
איוואן: החלק המאתגר ביותר במהלך העבודה על צללי לילה היה להצליח לסיים בזמן עם התוצאה הטובה ביותר שאפשר להשיג ברגע מסוים. ניהול זמן נכון יכול מאוד לעזור, אפילו כשהכל נראה ממש חרא.
סרטון אנימציה דורש החלטות רבות: איך יראו הדמויות, איזו אווירה תהיה, איזו מוזיקה. כיצד כל ההחלטות הללו משתלבות יחד?
איוואן: הרעיון ליצור את ״צללי לילה״ היה די ספונטני. ממש לפני סיום התזה סיימתי לקרוא את רומן גותי אפל של אחד הסופרים האהובים עליי (Uladzimir Karatkievich) שהשפיע עליי רבות. ההשראה הגיעה גם מאמנים כמו הונור דומיאר (Honore Daumier), פליסיאן רופס (Felicien Rops) וגוסטב דורה (Gustave Dore) שעוסקים בתקופה הויקטוריאנית, התקופה בה העלילה של האנימציה שלנו מתרחשת.
כשהתחלנו לעבוד על עיצוב הדמויות לא היו לנו פרמטרים ספציפיים, רק ניסינו להמציא דמות שיכולה להתקיים בעולם שיצרנו באופן אמין. בגלל שבסרט אין שום דיאלוגים זה היה ממש נחוץ בשבילנו לבחור את המוזיקה והסאונד הנכונים, אפילו שהיינו מאוד לחוצים להספיק לדד ליין. תחילה השתמשנו בהמון סוגי מוזיקה באופן שרירותי, רק כדי לקבוע את הטון ולקבל קצת השראה, ניסינו כל מיני אמנים ביניהם באך ותומסו אלבינוני.
היה מאוד נחמד לעבוד עם המוזיקה הזמנית שהייתה לנו, אבל היא לא תמיד התאימה להתרחשויות שיצרנו ולפעמים אפילו הגבילה אותנו ביצירת סצנות מסוימות. בחלק מקטעי הסאונד לא יכלנו להשתמש באופן חוקי בגלל שלא היה לנו רישיון ואז התחלנו לעבוד עם המלחין המדהים מייקל מורקובסקי. העבודה הראשונה שהוא יצר בשבילנו הייתה עבור הפתיח לסרטון, סצנה רציפה באורך של דקה, בה רואים את העיר בלילה מנקודת מבט של כמעוף הציפור.
בת-עמי: המוזיקה של מייקל קבעה את הטון ואת האווירה לסרט כולו. זה היה מדהים, כי זה נתן לנו כל כך הרבה השראה עבור האנימציה שלנו. כאשר מייקל הצטרף לפרויקט הייתה לנו הקלה גדולה, מעולם לא עבדנו עם מלחין לפני וזו הייתה חוויה חדשה לחלוטין מבחינתי ומבחינת איוואן. עם מייקל הייתה לנו פתאום כל כך הרבה שליטה על הסאונד. היינו מתדרכים אותו על סצנה מסוימת וסומכים עליו שיעשה את החלק שלו. בשלב האחרון של ההפקה עבדנו גם עם מעצב סאונד מדהים, יונג סולי.
איוואן: למרות שהיה לנו סטורי בורד מאוד רציני, החלטנו בכמה מהקטעים פשוט לזרום ולייצר משהו חדש תוך כדי התהליך וזו הייתה הצלחה. אחת מהסצנות החזקות ביותר בסרט היא זו בה תיקן ענק מתנפל על הדמות הראשית. זו סצנה שמייצרת תחושה של ספק סיוט ספק הזייה. היא לא הייתה מלכתחילה בתכנון והוספנו אותה לאחר שהבנו שהתכנון המקורי לא היה חזק מספיק. גם את הסצנה האחרונה באנימציה, קלוז-אפ על הפנים של הגיבור הראשי, יצרנו תוך כדי הסרט ולא לפי הסטורי בורד. הקלוז אפ איפשר לנו להוסיף פרטים קטנים, והתזוזה הקטנה שנוצרת על הפנים של הדמות נתנה לנו את ההזדמנות לחבר שני מצבים של קיום: חיים ומוות. אני חושב שזה עבד ועזר לנו להיות רגישים יותר במקומות הנדרשים ואני שמח מאוד שלא פספסנו את ההזדמנות.
סוף סוף הסרט מוכן ויוצא לעולם. מה היו התגובות?
בת-עמי ואיוואן: הצגנו את האנימציה במוסד הלימודים שלנו, School of Visual Arts, וקטפנו את הפרס הראשון בפסטיבל ״דאסטי״ (Dusty’s Film and Animation Festival) לאנימציה וקולנוע בחסות ה-School of Visual Arts. אחרי הדאסטיז הגשנו מועמדות למיליון פסטיבלים, ובהתחלה לא התקבלנו לכלום. אבל אז, התחילו לטפטף מכתבי קבלה, ולאט לאט הם התרבו. העובדה שזכינו בפרס בבית הספר מאוד עזרה, כי ככה קיבלנו תקציב להגשת מועמדות בפסטיבלים שונים, שלפעמים דורשים דמי הגשה (צריך לומר שהרבה פסטיבלי אנימציה נותנים הגשות חינם, רוב הכסף הלך לפסטיבלי קולנוע עם קטגוריות אנימציה).
מאז הסרטון הסתובב ביותר מ-20 פסטיבלי אנימציה ברחבי העולם, במקומות שלא ביקרנו בהם לפני יצירת האנימציה כמו פורטוגל, גרמניה, אוסטרליה, ספרד, ברזיל, קנדה ועוד. בין הפסטיבלים שהצגנו בהם: Anim!Arte, Animac, Athens AnimFest, Foyle Film Festival, NYC Indie Film Festival, SEEfest.
נהננו מאוד מהחשיפה בפסטיבלים השונים ולמרות זאת, פרויקט לא יכול להסתובב לנצח. בהרבה פסטיבלי אנימציה אין אפשרות להגיש סרטון שנתיים אחרי שהופק. למרבה המזל, אחרי סבב פסטיבלים ארוך, מצאנו בית אינטרנטי לאנימציה ״צללי לילה״ באמאזון, באמצעות חברת ייצוג שפנתה אלינו. החשיפה לימדה אותנו הרבה על מה עובד ומה לא עובד בעולם שמחוץ לראש שלנו. בנוסף, למדנו כמה קשה להתפרנס מאנימציה עצמאית (ובמיוחד אנימציה עצמאית קצרה).
ספרו לנו על כמה מהפרויקטים הנוספים שלכם.
איוואן: למרות שהתואר שלי הוא באנימציה מסורתית, התחלתי לעבוד בתקשורת חזותית (motion graphics). מצד אחד, אני מתגעגע לעבוד על פרויקטים בהם מציירים על דף פשוט ומצד שני לעבוד בחברת ״ביגסטאר״ בה אני נמצא כרגע מאפשר לי להתעסק עם כל מיני שלבים שונים בתהליך אנימציה. ישנם פרויקטים מסוימים שדורשים סטורי בורדס, אחרים צריכים אנימציה ממוחשבת. יש כל כך הרבה סגנונות שונים שאנחנו לומדים ומבצעים שזה ממש מרתק. לאחרונה עבדנו על הדוקומנטרי ״פרי סולו״ שזכה באוסקר, לפני כן עבדנו על הסדרה המצליחה ״ויקיניגים", "משחקי הכס" ועוד ועוד. חלק גדול מהסדרות שאני עובד עליהן היו סדרות שצפיתי בהן לפני שהתחלתי לעסוק בתחום, כך שאני גם עובד עליהן וגם מחכה כבר שהן יצאו לטלויזיה.
בת-עמי: במהלך 2017 עבדנו על סרט קולנוע קצר עם במאי ישראלי בשם אלון בורטן. אני הפקתי ואיוואן היה חלק מצוות האמנות בסטורי בורדס. חלק מהכיף בלעבוד על פרויקטים כאלה הוא שיש לך המון שליטה על התוכן והסגנון. כשאנחנו עובדים בשביל גופים אחרים קשה יותר להרגיש בעלות על הפרויקט. דוגמא טובה לפרויקט שיוצא בקרוב הוא ״קלאוס״ (שאמור לצאת השנה) וגם סדרת האנימציות "Love Death and Robots". זו סדרה של נטפליקס אבל הרשת נתנה ליוצרים (דייויד פינצ׳ר וטים מילר) המון חופש יצירתי.
אילו שינויים הייתם רוצים לראות בתחום האנימציה בעשור הקרוב?
איוואן ובת-עמי: ממש נשמח לראות עוד עבודות אנימציה מסורתית שמשלבות טכנולוגיות חדשות. הסרט ״קלאוס״ של SPA Studios הוא דוגמא טובה לזה. אנחנו מאוד אוהבים תחושת מגע יד באנימציות ומאוד מקווים שעכשיו כשנטפליקס הרימו את הכפפה יהיו עוד הרבה כאלה.
איפה אתם רואים את עצמכם בעוד עשור מהיום?
אולי בחברה משלנו, או אולי כחלק מחברה עצמאית קטנה עם עוד אנשים.
כיצד לדעתכם עיצוב חזותי בכלל ואנימציה בפרט משפיעים כיום על החברה?
עיצוב חזותי באנימציה הוא בכל מקום. אנחנו אוהבים אנימציה מסורתית אבל כל מה שזז הוא אנימציה. אנחנו בעצם תופסים אנימציה כסרטונים, פרסמות, או סרטים, אבל זה בעצם דרך לתפור מידע ויזואלי לנרטיב אחד. כל טיים סקוור מפוצצת אנימציה, וככל שאנחנו יותר קשורים לטלפון ולמסך, כך התפקיד של האנימציה משמעותי יותר. זה ממש הופך להיות לחלק מאיך שאנחנו רואים את העולם.
איזה מסר יש לכם לסטודנטים לעיצוב?
אם אתם באמת אוהבים את מה שאתם עושים, תעשו אותו הכי טוב שאפשר. תלמדו עוד ועוד. ואל תפחדו מזה שיש כל כך הרבה אמנים טובים בעולם, תמיד יש מקום לעוד.
ליצירת קשר: מאי גואטה
