לאחר שנת קורונה לא פשוטה, הסטודנטיות/ים מעיצוב פנים סיימו ארבע שנות לימוד במכון הטכנולוגי חולון.
ישבנו לשיחה קצרה עם דודי ראב"ד, דקאן הפקולטה, על השנה החולפת, על פרויקטי הגמר ועל המשך הדרך שהוא מאחל לבוגרות/ים הטריים.
מור פרידמן ושיר ששה, תקשורת חזותית
בתור דקאן הפקולטה, האם אתה רואה שינויים ברמה הטכנולוגית ו/או האנושית בפרויקטי הגמר השנה?
עיצוב הוא שוני. מעצב/ת בא/ה לפרויקט על מנת לשנות מציאות. זה יכול להיות שינוי קרדינלי או מינורי, אבל שינוי הוא הגדרת התפקיד שלנו. כל פרויקט שנעשה השנה, כמו גם בשנים אחרות, הוא לפיכך שינוי כזה או אחר של המציאות, של הקיים, לעתים במישור הטכנולוגי, לעיתים במישור החומרי, לעיתים ברמת המשתמש, לעתים בשילוב שלהם. מאידך אפשר לזהות מגמות שהן ברוב המקרים רב-שנתיות. המגמה שאפשר לכנות אותה “Go Digital”- מעבר לשילוב של טכנולוגיות ושדות פעילות שמשלבים חומרה אלקטרונית, חומרה מכנית והפעלה באמצעות אפליקציות או תוכנה- מופיעה ביותר ויותר פרויקטים שבעבר התמקדו בתחומי הליבה הבסיסיים של המקצועות השונים בפקולטה.
באיזה אופן הפורמט המקוון השפיע על אופי הפרויקטים?
פורמט מקוון (או פרונטלי) הוא אמצעי, לא מטרה. המטרות לא השתנו, חלק מהאמצעים להגיע למטרות השתנו בתחומי העיצוב, בעיקר אותו חלק טקטילי של מגע עם חומר, היכולת לחוות אפשרויות שקשורות בדיגום, ושימוש במעבדות שונות- נפגע. מבחינת סוג הפרויקטים שנבחרו לקורסי סטודיו, ובאופן עוד יותר מובהק, לפרויקטי הגמר, לא היה, ואין סיבה שיהיה הבדל.
אילו תפקידים חדשים נפתחו עבור מעצבים/ות בעקבות השינויים בשוק עבודה?
הקורונה, על השפעתה המובהקת בשנה וחצי האחרונה, פתחה שווקים חדשים, שינתה הרגלי צריכה, יצרה דפוסי עבודה חדשים. אבל אם עושים “zoom out” ומנסים להכניס הכל לפרופורציות- המגפה לא יצרה שינויים משמעותיים בתפיסת העיצוב והשפעתו על חיינו המקצועיים. עיצוב תמיד מתפקד בסביבת אי- ודאות גדולה, שרק גדלה בשנה וחצי האחרונות עוד קצת, זה הכל.
מה אתה מאחל לבוגרים/ות הטריים?
מה מאחלים למי שהיה בפקולטה ארבע שנים ועומד/ת לצאת למה שמכונה "השוק המקצועי"? הקלישאות בעניין כבר נאמרו, כך שמיותר לחזור עליהן. הלימודים הם סוג של מסלול המראה שאמור לאפשר לכל אחד ואחת מהסטודנטים/ות להמריא לאן שברצונם/ן או לאן שהזדמנויות יזמנו להם/ן. אני מקווה שבין שאר הכישורים שהוענקו במהלך הלימודים, הצלחנו לשמור על ההבנה שבסופו של יום גם כשממריאים מבינים ששם למטה יש עולם ואנשים בו לרוב, מה שמצריך את תשומת לבנו, לא רק לגבהים.
