אקורד סיום: פרויקטי גמר נבחרים במחלקה לתקשורת חזותית
אקורד סיום: פרויקטי גמר נבחרים במחלקה לתקשורת חזותית
אקורד סיום: פרויקטי גמר נבחרים במחלקה לתקשורת חזותית
זו כנראה הייתה השנה המאתגרת ביותר לעבוד בה על פרויקט גמר – מגיפה עולמית ומבצע צבאי הם בהחלט שילוב קטלני. אך למרות זאת (ואולי קצת בזכות) הסטודנטיות/ים דחפו את עצמם לקצה, ולנו נותר רק להנות מהפרויקטים המדהימים שיצרו.
אופק מליק ואופיר חמו, תקשורת חזותית
מישל חכיאשווילי: LIZER- סדרת רשת אנימטיבית אינטראקטיבית
במה עוסק הפרויקט?
הפרויקט הוא סדרת רשת אנימטיבית אינטראקטיבית בטיקטוק, העוסקת בביקורת עצמית ובתחושה הכללית של "לוזריות". התופעה מוצגת בסדרה דרך "האני הריאלי" ו"האני האידיאלי" של ליז – רקדנית צעירה ורודת שיער השואפת להגיע מהשורה הרביעית אל השורה הראשונה הנכספת. היא עושה זאת תוך התמודדות עם הביקורת העצמית שלה, שבסופו של דבר, היא מאפשרת לה לקדם אותה במקום לעצור אותה. בין הפרקים העלילתיים ישנם אתגרי טיקטוק שונים, המיועדים לקהל היעד הצעיר למענו הסדרה נוצרה.
מה הייתה ההשראה שלך לפרויקט?
לבחירת הנושא? החיים עצמם. ליישום ולביצוע? המנחה שלי, בוב אוראל המדהים, שנתן לי המון רפרנסים בתחילת הפרויקט כשעוד לא ידעתי איך לבצע את הרעיון שלי. אחד מהם היה סדרת רשת של דיוויד אוראלי (David O'Reilly) שנקראת "Please Say Something". מכאן הגיע הרעיון ליישום הפרויקט כסדרת טיקטוק המיועדת לקהל הצעיר. בהקשר של היחסים של ליז עם הביקורתיות של עצמה, קיבלתי המון השראה מהסרט ונום (Venom) של מארוול. לעיצוב ולמיתוג הסדרה נעזרתי בהשראה מהסרט הקול בראש (Inside Out) ואפליקצית סנאפצ'אט. במהלך הפרויקט השתמשתי באפליקציית MIRO לשמירת כל ההשראות והרפרנסים השונים שאספתי, שיהיו מונחים לפניי לכל אורך הדרך.
ספרי לנו על תהליך העבודה.
את תהליך העבודה על פרויקט הגמר התחלנו כבר בסמסטר א' בסמינר עם עדי קרליץ. החלטתי שפרויקט הגמר שלי יעסוק בכישלון המוביל להצלחה, וכשחקרתי על כישלון הגעתי להגדרה מילונית המגדירה כישלון במונחים של טיפוס: דמות הלוזר. במהלך המחקר שלי גיליתי כי לרוב דמויות הלוזר בסרטים ובסדרות הן אלו שרואות את עצמן במונחים של "לוזריות" – מה שהוביל לגיבוש הנושא הסופי של הביקורת העצמית. בסמסטר ב' הגעתי להנחיה של בוב אוראל (המלצה חמה לשנה ג'!) עם הנושא, המחקר והידיעה שאני רוצה לעשות אנימציה אבל לא רק. עברנו כמה שיעורים עד שגיבשנו פורמט ואז ניגשתי לכתיבת התסריט. בשלב הסטודיו המשותף חברנו לקבוצה של קרין קיינר שייעצה לי על התסריט והשם. במקביל התייעצתי עם פרופ' תמיר שפר על עיצוב הדמות. השלב הכי ארוך בביצוע היה כתיבת התסריט וגיבוש הסטוריבורד. לאחר הגשת האמצע פשוט רצתי על הפרויקט (וב"רצתי" אני מתכוונת ללילות לבנים ועבודה משותפת עם חברים שלפעמים כללה דמעות ועצבים, אבל עשיתי את זה!)
איך התמודדת עם הפרויקט לאור שנה מורכבת זו?
למרות הקורונה, את הקורס ניהלנו באופן פיזי כי היינו קבוצה קטנה. המורכבות בהתמודדות הגיעה דווקא במהלך מבצע שומר החומות. בתור תושבת הדרום, האזעקות שפקדו אותנו כמעט בכל שעה בלילה הפריעו לריכוז. גם כשלא היו אזעקות, הישיבה מול החדשות והדאגה לסובבים אותך הביאו אותי למצב של חוסר עבודה רציפה במהלך שבוע וחצי, כשכל דקה חשובה במהלך פרויקט הגמר (במיוחד לאנשים כמוני ששומרים שבת). כשלא היו פגישות פיזיות הייתי עובדת בזום עם חבריי, ובכל הזדמנות שבה יצא לי להיות במרכז הייתי הולכת להתנחל אצל אחד מהם ולעבוד ביחד. אני חושבת שלעבוד עם עוד אדם אחד לפחות זה מאוד חשוב להתפתחות ולקידום הפרויקט, גם בשביל ההערות והביקורות וגם בשביל הדחיפה והעידוד ברגעים שבהם נשברים. טיפ קטן לשנים הבאות – אל תעבדו לבד, תתמכו אחד בשני, תעזרו ותתנו כאפה כשצריך.
מה היה לך מאתגר במיוחד בעבודה על הפרויקט?
ללא ספק, הזמן. הזמן הוא מצרך יקר ערך, בעיקר אם אתם עובדים בעצמכם על האיור והאנימציה. אסור להתעכב כי אז תמצאו את עצמכם במירוץ נגד השעון. אני התעכבתי יותר מדי על כתיבת התסריט והפרקים, ואז מצאתי את עצמי רצה עם הלשון בחוץ בשביל להספיק לבצע את הפרויקט. אבל בסופו של דבר, כל הלילות הלבנים היו שווים את זה כי עכשיו אני צופה בזה עם חיוך גאה.
מנחה: בוב אוראל
אינסטגרם: https://www.instagram.com/michellemess_/
פייסבוק: https://www.facebook.com/MichelleMesss/
האתר של מישל: https://michellemess.com/
ענת זרביב: מיתוג לרשת מרכזי גוף ונפש See
במה עוסק הפרויקט?
חרדה, מתח ולחץ הן תופעות שהופכות נפוצות יותר ויותר בחברה המערבית בשנים האחרונות. ההבנה כי גם הנפש צריכה טיפול, ממש כמו הגוף הפיזי, הגבירה את המודעות לטיפולי נפש. See היא רשת מרכזי גוף ונפש המתבססת על הים כמפתח לריפוי הנפש ומשתמשת בו ככלי טיפול וריפוי טבעי, מדגישה את החוזקות הטיפוליות שיש בים ואת ההשפעה המיוחדת שלו על נפש האדם ומעניקה ידע וכלים להבנתו של העולם הפנימי הנסתר ולהשגת שקט פנימי ושלווה.
מה הייתה ההשראה שלך לפרויקט?
הפרויקט הגיע מתוך הקשר האישי שיש לי עם הים, שמשמש לי כמקום מפלט. בכל פעם שאני טיפה בלחץ או מרגישה שאני מאבדת שליטה, אני מוצאת את עצמי הולכת אליו, פשוט יושבת, מסתכלת, מקשיבה. משהו בו גורם לי לעשות סטופ, לנקות ולהתחיל מחדש. מהמקום הזה בחרתי לכתוב את הסמינריון שלי בנושא הים שבנפש. למדתי את ההקבלות האינסופיות שיש בין הים לנפש וגיליתי כי בתחומים רבים, אם בפסיכולוגיה, בפילוסופיה היהודית, ברפואה ואף באמנות, הים יכול לשמש כלי להתבוננות אל תוך הנפש ומצולותיה וכי הוא בעל יכולות של ריפוי, טהרה וזיכוך.
ספרי על תהליך העבודה ועל ההתמודדות שלך עם הפרויקט לאור שנה מורכבת זו.
אחרי שנה קשוחה של קורונה והרבה שעות בזום, ההתמודדות עם הפרויקט דווקא הייתה בשבילי משב רוח רענן. בדיוק חזרנו ללימודים פרונטליים והאווירה הייתה יותר כיפית וחופשית.
מה היה לך מאתגר במיוחד בעבודה על הפרויקט?
מאחר ומדובר על פרויקט מיתוג, לא התמקדתי בתוצר מרכזי אחד אלא במספר רחב ומגוון של תוצרים: מגיבוש הקונספט העיצובי והשפה הויזואלית, דרך תמונות וסרטוני אווירה, מוצרים משלימים, עמוד אינסטגרם ועד אתר המרכז. האתגר העיקרי עבורי היה הצורך לעבוד על כל אלה יחד בצורה רוחבית ומאורגנת מתחילת התהליך.
מנחה: פדי מרגי
אינסטגרם: https://instagram.com/anat.zerbib?utm_medium=copy_link
טל לינדנפלד: חלל אינטראקטיבי Void
במה עוסק הפרויקט?
Void הוא חלל אינטראקטיבי של הקרנות, אשר מזמין את המשתתפ/ת לצעוק על מנת לשחרר לחצים, ויוצר תגובה לצעקה בחלל. כאישה מודרנית במערב, ועל אחת כמה וכמה כסטודנטית, אני חיה חיים לחוצים וכמוני יש עוד הרבה. השיטה שעוזרת לי לשחרר- היא פשוט לצעוק.
מה הייתה ההשראה שלך לפרויקט?
זה התחיל לפני שנתיים כשהרגשתי שאני על הקצה ושעוד רגע אני מתפוצצת. קיבלתי עצה והלכתי לים לצעוק. עמדתי בלילה בחוף וצעקתי מכל הלב על כל מה שהכביד עליי. אחרי דקות ארוכות של צעקה התחלתי לצחוק. תחושת השחרור וההקלה שהגיעה אחרי הצעקה הביאה איתה את האפשרות להסתכל על החיים שלי ולא להיבהל. מאז אני עושה את זה כל כמה חודשים, בכל פעם שאני מתחילה להרגיש שאני נכנסת ללופ של הלחץ. בחברה שלנו לא מקובל לצעוק ככה סתם אבל יש לצעקה המון לתת, צעקה יכולה לפתוח ולאוורר איזורים בגוף ובלב שלנו שאנחנו הרבה פעמים מסתובבים איתם מכווצים. עם תחילת העבודה על פרויקט הגמר, ידעתי שאני רוצה לייצר חלל בו אנשים יוזמנו לצעוק.
ספרי על תהליך העבודה.
באחת השיחות הראשונות שלי עם צחי דינר, מנחה הפרויקט, הוא אמר שאם אבקש ממנו עכשיו לצעוק, אפילו אם אף אחד לא יהיה מסביב, הוא עדיין לא יצעק. כלומר שהקושי בפרויקט יהיה לגרום לאנשים באמת לצעוק. השיחה הזו ליוותה אותי לאורך כל התהליך. דייקתי את החוויה אותה עובר/ת המשתתף/ת כדי להגיע באמת לנקודה של שחרור וצעקה. במהלך המחקר אודות שחרור לחצים למדתי שיש שלושה דברים מרכזיים אותם אנשים לרוב רוצים לשחרר והלחץ שלנו קשור הרבה פעמים קשר ישיר בהם – שחרור שליטה, שחרור של פחד ושחרור של תסכול. בתחילת החוויה, המשתתפים בוחרים מה ירצו לשחרר וכל אופציה תיקח אותם למסלול שונה. התגובות החזותיות לצעקה בשלושת החוויות מבוססות על שלושה טקסים מתרבויות שונות שקשורים לשחרור- מדיטציית הסיבוב של הסופים, טקס התשליך היהודי וטקס מנדלת החול של הנזירים הטיבטים.
ובכל זאת, לעמוד סתם ככה בחדר ולצעוק זו לא משימה קלה. לאחר נסיונות והתייעצות עם חבר שהוא מעצב תעשייתי, יצרתי את משפך הקול אליו המשתתפים צועקים. יותר נעים לצעוק לתוך משהו שמכיל את הקול שלנו. רציתי ליצור תחושה שהצעקה שלנו הולכת לאנשהו ולא נשארת כאן בחדר ובכך לאפשר למשתתפים לשחרר עוד קצת.
ועדיין, זה לא הספיק. בשלב הזה הבנתי שעדיין לא פתרתי את הקושי שצחי העלה בתחילת הדרך: איך אני מובילה את המשתתפים לכך שבאמת יצעקו בסופו של דבר? הבנתי שצריך להוביל תהליך של אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) ומשם להגיע לצעקה ולשחרור. התייעצתי עם חבר מטפל, שמעביר אנשים תהליכים ארוכים ומשני חיים ויחד דייקנו את שלבי החוויה. השלב הראשון הוא שאלה: ״מה מידת הלחץ שלך עכשיו?״ המשתתפ/ת מסמנ/ת בין 1-10, התבוננות קלה שממקמת אותי מול עצמי. לאחר מכן מגיע שלב הבחירה: ״מה תרצו לשחרר?" וכאן כאמור בוחרים אחת משלוש אופציות (שליטה, פחד, תסכול). לאחר הבחירה מגיע רגע של התכווננות- לראות מהו אותו פחד או תסכול שרוצים לשחרר, לקחת שלוש נשימות ואז, רגע לפני הצעקה, עושים חימום, מוציאים קול קטן לפני הצעקה- כך אפשר לראות התחלה של מה שעומד להגיע בכל העוצמה אם אצעק וכך אני מסקרנת מספיק את המשתתף/ת כדי שכאשר אבקש שיצעקו – באמת תצא צעקה. בסוף גם צחי צעק.
איך התמודדת עם הפרויקט לאור שנה מורכבת זו?
הייתה שנה מטורפת עם הקורונה שמרחפת מעל ועוד איזו מלחמה שהשביתה עבודה לשבוע ובתוך כל זה מאד רציתי שזה יעבוד. החלטתי שאני מגשימה חלום בפרויקט הזה והלכתי איתו עד הסוף. למדתי המון בתהליך, דיברתי עם אנשי מקצוע מתחומי עיסוק שונים, נעזרתי בהמון חברים לבנייה והפקה והרבה פעמים גם לטסטים של צעקות. אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי הוא לבקש עזרה ולשאול שאלות. ההבנה החשובה היא שאני לא יודעת וכנראה גם לא אדע הכל אבל לכל אחד יש חתיכה מהפאזל, לכל בעיה יש המון פתרונות ובעוד שההחלטות הסופיות בפרויקט הזה היו לגמרי בידיים שלי, היכולת לשאול ולהיעזר נתנה לי אפשרות להרחיב ולדייק את הפרויקט. עכשיו אני מאוד מתרגשת לראות את המפגש של הפרויקט עם אנשים חדשים, אני סקרנית לראות מה יעלה, מה אנשים ישחררו ועם איזו תחושה המשתתפים יצאו מהחדר.
מנחה: צחי דינר.
אינסטגרם: https://www.instagram.com/tal_lindenfeld/
פייסבוק: https://www.facebook.com/tal.lindenfeld
יהלי חסון: Fomo
במה עוסק הפרויקט?
לפרויקט הגמר שלי בחרתי בנושא מאוד קרוב אליי: FOMO = fear of missing out. בתור ילידת דור ה-Y, אני חווה פומו על בסיס יומיומי והוא לרוב מנהל אותי ואת סדר היום שלי. פטריק מקגינס, שחקר את תופעות ה"פומו" ו"פובו" (fear of better optionsׂ), טבע את המונח "פומוספיינס": הוא טוען שפומו אינה בהכרח התנהגות אנושית חדשה, אלא חלק ביולוגי ממי שאנחנו, אולם הקידמה והטכנולוגיה חיזקה את התופעה עד כדי יצירת התנהגות חברתית חדשה של הדור הצעיר. המטרה שלי בפרויקט היא לגרום לצופים (וגם לי) להבין שהפומו כאן להשאר, וככל שנתפתח טכנולוגית כחברה, כך יילך הפומו ויתעצם. כל מה שנותר לנו לעשות זה לשנות את ההסתכלות שלנו לגביו.
מה הייתה ההשראה שלך לפרויקט?
ההשראה שלי לפרויקט היא דור ה-Y, הדברים שגדלנו עליהם, הילדות שלנו בשנות ה-90 וההתפתחות שלנו לאורך השנים.
ספרי על תהליך העבודה.
בהתחלה הרעיון היה לעשות איזשהו סרטון אינטראקטיבי על החיים כפרסומת אחת גדולה במסר של "אל תפספסו". היו המון שינויים בדרך ובערך שלושה שבועות לתוך הפרויקט כשהצגתי את הרעיון של ה- Video Mapping (טכניקה להקרנת סרטוני וידאו על אובייקטים/משטחים במרחב: בניינים, צורות תלת מימד וכו'- א.ח.), המנחה שלי, דנה בן דוד, אמרה לי- זה זה! הכרתי את הפלטפורמה הזו בחילופי סטודנטים בברצלונה וידעתי שזה יהיה מיוחד ומעניין ובעיקר יתרום לי לחוויה הכללית שאני רוצה לייצר עבור הצופה. התחלתי לבנות סטורי בורד, התייחסתי לפרויקט כאל סרטון אבל מורכב. בניתי אותו בתוך ריבועים והתחלתי לייצר את המשחקיות שרציתי. לאחר מכן תכננתי את המבנה (שעבר גם הוא כמה גלגולים), ניסיתי להבין מאיזה חומר הוא יהיה, איזה מקרנים אני צריכה תוך שיחות רבות עם אנשי מקצוע שונים. לבסוף כשהמבנה עמד והסרטונים היו גמורים, התחלתי את התהליך של מיפוי חלל החדר.
איך התמודדת עם הפרויקט לאור שנה מורכבת זו?
השנה באמת הייתה מורכבת וברובה עברה בזום, אבל את פרויקט הגמר ניסינו להעביר כמה שיותר פרונטלי אז זה אולי פחות הורגש. המנחה שלי הייתה שם בשבילי בכל הפלטפורמות האפשריות. מעבר לזה שהיה קצת קשה להתנהל מול בעלי מקצוע שונים, הסך הכל היה בסדר ולפחות היה לי קצת פחות פומו תוך כדי.
מה היה לך מאתגר במיוחד בעבודה על הפרויקט?
התכנון היה החלק הכי מאתגר. המיצב מורכב מ-65 סרטונים שמסונכרנים זה עם זה. זה היה מסורבל אבל היה לי חזון מאוד מדוייק לתוצאה הסופית. התהליך כלל הרבה ניסוי וטעיה והיו הרבה בלת"מים בדרך אבל תמיד יש. הדבר הכי חשוב שלמדתי בתהליך זה שבסוף הכל מסתדר.
מנחה: דנה בן דוד
אינסטגרם: https://www.instagram.com/yali_hasson/?hl=en
פייסבוק: https://www.facebook.com/yali.hasson