עכשיו קוראים
ארבעה שירי חפצים של יערה בן־דוד

ארבעה שירי חפצים של יערה בן־דוד

מגובה הכוס

מִגֹּבַהּ כָּזֶה שֶׁל עֲרִירוּת הַכּוֹס
מְלֵאָה אוֹ מְלֵאָה לְמֶחֱצָה (בַּאֲרוּחָה שֶׁהִתְמַשְּׁכָה יָתֵר עַל הַמִּדָּה) –
הַרְחֵק מִצְּלִילֵי הָאֶמַיְל וְהַחַרְסִינָה,
בְּלִי שֶׁאָבִין
אֵיךְ מִגֹּבַהּ אַלְמוֹתִי כָּזֶה
לַזְּכוּכִית הַדַּקָּה יֵשׁ רַעַשׁ אַחֵר סְבִיבוֹתַי.

בִּפְנִימִיּוּת קִירוֹת הַבַּיִת,
בֵּין נַקְבּוּבִיּוֹת הַקִּיר,
כְּמוֹ מִנַּקְבּוּבִיּוֹת הָעוֹר, שְׁבִיל נְמָלִים עוֹלֶה.
כָּל כָּךְ גָּבְהָה שְׂפַת הַכּוֹס
עַד שֶׁהָפַכְתִּי לְמִשְׁקָע בְּתוֹכָהּ.



קל וחומר

סְפָרִים מְשֻׁמָּשִׁים עַל הַמִּדְרָכָה
כְּמוֹ יֵשׁ עִקֵּשׁ
וְלֹא מֵאַיִן.
רוּחַ רָכְנָה לְעַלְעֵל בַּדַּפִּים,
כֶּלֶב עָצַר וְהִלְחִית. מִישֶׁהוּ מִשֵּׁשׁ
רִחְרֵחַ לִטֵּף רָקַם הִרְהוּר קִפֵּל שׁוּלַיִם

הָלַךְ –

סְפָרִים. קַל וָחֹמֶר אֲנָשִׁים.
סְפָרִים בְּלָאו הָכֵי
חוֹזְרִים תָּמִיד בַּכִּוּוּן הֶהָפוּךְ
כְּמוֹ מִמַּסַּע לְוָיָה חֲסֵרִים אֶחָד.


הכובע הרֵיק

עֲדַיִן בְּשַׂקִּית הַנַּיְלוֹן בְּחַדְרִי עִם כִּתְמֵי זְמַן פִּרְחוֹנִיִּים –
לְרַחְרֵחַ בָּהֶם כְּמוֹ כֶּלֶב טֶרֶם מְסִירָתָם.

כּוֹבַע קָעוּר לְעֵין כֹּל מְשַׁמֵּר אֶת צוּרַת הָרֹאשׁ שֶׁנָּטְשָׁה אוֹתוֹ.
בַּמֶּה לְמַלֵּא עַכְשָׁו –

אֲנִי מַפְשִׁירָה תְּנוּעָה
לְמַלֵּא כִּיס אֲוִיר בְּיוֹנָה לְבָנָה
מַטְבְּעוֹת נְשָׁמָה בְּצִלְצְלֵי תְּרוּעָה



נגיעות

זְמַן רַב עָבַר מֵאָז נָפַל
הַכַּד הַסָּדוּק וּרְסִיסָיו
לֻקְּטוּ בַּחֲטָף בְּאֶצְבָּעוֹת דַּקּוֹת, עֵירֻמּוֹת.
יוֹם אֶחָד הֵזַזְתִּי רָהִיטִים,
מֵאֲחוֹרֵי הַכֻּרְסָה בָּהֲקוּ
מַעֲרֻמֵּי רְסִיס גָּדוֹל שֶׁלֹּא נֶאֱסַף,
זֵכֶר לְשֶׁבֶר אֲרֹךְ צַוָּאר שֶׁרֵאשִׁיתוֹ סֶדֶק קָטָן,
וְאַחֲרִיתוֹ מִי יֵדַע.

זֶה הָרְסִיס בּוֹ אֲנִי נִדְקֶרֶת עַכְשָׁו.
קֹדֶם לָכֵן הָיָה נָגוּעַ
בְּמַגָּע זָר מִקְרִי שֶׁל עֲצִירַת פֶּתַע,
מוּזִיקָה מִדִּיסְק פָּגוּם
מֻשְׁלָךְ –

"מגובה הכוס", "קל וחומר" ו"הכובע הרֵיק" מתוך "לובשת בגד הפוך" – הקיבוץ המאוחד, 2020.
"נגיעות", מתוך הספר "איזון שביר" – הקיבוץ המאוחד, 2015.

עטיפת הספר לובשת בגד הפוך, הקיבוץ המאוחד, 2020

התגובות לכתבה
  • אמנם ארבעה שירים על חפצים, התיאור ממשי מדוייק, אך הינם כאספקלריא לחיינו הפגיעים, נפשותינו הפגיעות. אנחנו לעיתים מתנפצים כמותם. אנחנו בונים לנו בית פנימי, חיצוני כדי לגונן עלינו, אך שביל הנמלים הגואה, מזכיר לנו, שהטבע היה כאן לפנינו, והננו רק אורחים חלופיים כאן…שביל הנמלים הוא גם ביטוי לדאגות, מחשבות מעיקות המלווים את זמננו עד גובה הכוס…שהרי אנחנו שבירים מחלומות, כמיהות ורגעי אושר אפילו, אשר כמו ספר זרוק על הדרך, מקרב אותנו לסוף הזמן שהותר לנו בעולם. שירה כתובה בלשון משובחת מאד, מאוזנת מאד, אך עם זאת בהירה צלולה ונוגעת ברגישות ובעומק השכל והרוח במצב קיומנו…

הוסיפו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם.