היי! זו שוב נוגה עם סדרת הכתבות הישר מפורטוגל. והפעם בין ישן לחדש – השוני באדריכלות ובגישות כלפיה: איך מבנה חדש ומודרני משתלב בסביבה מסורתית ועתיקה? האם יכול החדש להשתלב בתוך הישן? על הניגודיות והריגוש שהשניים יוצרים במפגש ביניהם.
נוגה קאוון, עיצוב פנים, היישר מליסבון
כשמסתובבים בליסבון, המסורת והעבר מורגשים היטב. בכל פינה ניצבים מבנים פורטוגלים אופיינים, עם מסגרות החלונות, אריחי הקרמיקה, מעקות מתכת מקושטים, סוג האבן וצבעוניות שחוזרת על עצמה. כל אלה מקנים לבנייה המקומית אופי מובהק המתאפיין בנעימות וחמימות לצד חוסר שלמות, סוג של ביתיות. בתוך הבנייה המסורתית המאפיינת את פורטוגל, צצים פה ושם מבנים מודרנים שמבשרים על השתנות עירונית וסביבתית. הפערים בין הישן לחדש גרמו לי לתהות, האם יש מקום לחדש בעולם מסורתי ועשיר שכזה? האם הבניה המודרנית פוגעת במסורת ובעבר, או שהיא נותנת נקודת מבט חדשה ומתקדמת יותר? האם מבנה אדריכלי מודרני צריך להתייחס לסביבה בה נבנה או שהוא יצירה עצמאית? בחנתי מספר מבנים ברחבי ליסבון כדי לרדת לשורש העניין.
ישן | עבר ומסורת
בכל פינה אפשר לראות את העבר ואת המסורת. אפשר בקלות לדמיין את החיים שהיו פה לפני מאות שנים, כאילו דבר לא השתנה. לתרבות הפורטוגלית יש שפה עיצובית ואדריכלית ברורה: עמודים, קשתות ומאפיינים גותיים, חלונות בעלי מסגרת אבן. החומר מורגש היטב כאלמנט תכנוני ועיצובי, אם זה בשימוש באבן שיש חשופה בעמודים ואף כריצוף במדרכות ובכבישים.
אחד המבנים העתיקים והיפים בעיר הוא מוזיאון האריחים (Museu Nacional do Azulejo). המבנה המקורי היה מנזר שהוקם בתחילת המאה ה-16. בשנת 1755 הוא ניזוק ברעידת האדמה שהרסה את מרבית העיר ורק באמצע המאה ה-20 שופץ ושוקם, ובשנת 1965 נפתח האתר כמוזיאון.
המבנה גדול ומכיל בתוכו מספר רב של חדרים, חצרות פנימיות מעוטרות קשתות ועמודים, וקירות מרוצפי אריחים. החדרים מלאים באריחי קרמיקה מצוירים מכל התקופות, שלוקחים אותנו למסע בזמן מתקופת ההתיישבות המורית בין המאות ה-8 וה-12 ועד ימינו עם פרשנות מודרנית ועכשווית לאריחים המצויירים. העבר של המבנה בתור מנזר ניכר בקפלה מוזהבת מלאה בציורים ואריחים, שילוב מוזר בין אריחים לבנים וכחולים בעלי אופי נוצרי דתי, עיטורי זהב וציורי שמן מסורתיים.
oogle Docs
המוזיאון משמש כבית מלאכה לניקוי, שחזור ותיקון אריחים קלאסיים, כחלק משימור המסורת והעבר, והכל נעשה בעבודת יד. דרך חלונות גדולים ניתן לראות את אחסון האריחים והטיפול בהם.
חדש | הגיע הזמן להתקדם?
כשמטיילים בעיר ניתן לראות בכל מקום נגיעות של התחדשות והשתנות באדריכלות ובעיצוב. מצד אחד יש לזה אפקט של רעננות וריגוש, אך מנגד החדשנות הזו מעוררת לעיתים גם תחושה של חוסר שייכות וזרות. הכל תלוי הקשר וקנה מידה. כשמדובר במבני מגורים מתחדשים באזורים מסורתיים בהם סגנון העבר משחק כאלמנט מרכזי, ברוב המקרים המבנה המודרני כמו משתלט על האזור, ניצב כזר מוחלט ללא הקשר וסיבה מוצדקת. לעומת זאת, כשמדובר במבני ציבור ובמוזיאונים, ההתחדשות נעשית בצורה שמתחשבת יותר בהקשר הסביבתי והתוצאה נעימה יותר לעין וללב.
דוגמה מוצלחת לאחד המבנים המודרניים היפים ביותר הוא מוזיאון ה-MAAT, שנפתח בשנת 2016. שמו נגזר מהתחומים בהם עוסק – אמנות, אדריכלות וטכנולוגיה (Museum of Art, Architecture and Technology).
המוזיאון מורכב משני חלקים המשלבים בין ישן לחדש באופן מדויק. חלקו הישן של המוזיאון היה בעבר תחנת כוח שסיפקה חשמל לליסבון, וכולו בנוי בארכיטקטורה שהייתה אופיינית למבנים תעשייתיים מהמאה ה-20. החלק החדש, שתוכנן על ידי משרד אדריכלים בריטי (Amanda Levete Architects), מעוצב בצורה מודרנית, אורגנית ועתידנית. המבנה מורכב אריחים בצורת טרפז המחוברים לקונסטרוקציה וכך יוצרים תנועתיות ואלמנטים קישוטיים. תהיתי, האם יש כאן התכתבות עם מסורת האריחים הפורטוגלית?
המוזיאון ממוקם על טיילת נהר הטז'ו המקשרת בין מרכז העיר ליסבון ורובע בלם העתיק. המיקום יוצר חיבור מיוחד בין מי הנהר, הגשר האדום (גשר ה-25 באפריל) ותנועת האנשים. ניכר שהתחשבו בסביבת המוזיאון וחשבו כיצד לשלב אותו באזור המסורתי. על גג המוזיאון ישנה טיילת קטנה אשר עוצבה על-ידי האדריכל הלבנוני ולדימיר דיורוביק (Vladimir Djurovic). הרעיון היה שכל חלקי המוזיאון יהיו שימושיים והמבנה ישתלב בסביבה בה הוצב. הטיילת משמשת נקודת תצפית מקסימה על סביבת המוזיאון ומקשרת בין שני חלקי המוזיאון – הישן והחדש.
הפערים בין ישן לחדש יכולים לייצר ניכור וחוסר שייכות, ומנגד גם תחושת ריגוש והפתעה. הכל תלוי בהקשר. אחד הדברים המשמעותיים בעיניי הוא ההתייחסות לסביבה בה משלבים את החדש בהקשרים המרחבי והסביבתי הנתונים, תוך התייחסות לעבר ולמסורת בצורה הרמונית ונכונה.
כל הצילומים: נוגה קאוון
