עכשיו קוראים
בין לבין: 20 שנה לגלריה פריסקופ

בין לבין: 20 שנה לגלריה פריסקופ

[column]

גלרית פריסקופ התל-אביבית חוגגת 20 שנות פעילות בתערוכה עשירה ומרתקת, שמאגדת כ-85 יוצרים ומעצבים מתחומים שונים. התערוכה בוחנת את התפר שבין עיצוב לאמנות, בין שימושיות לאסתטיקה, ואת מה שמתרחש כשנמצאים "בין לבין".

מירב ארליך, עיצוב תעשייתי

[/column] [column]

בין הברים והמסעדות של רחוב בן יהודה, במסווה של בניין תל אביבי רגיל, מסתתרת גלריית פריסקופ המתמחה בעבודות של מעצבים ישראלים. הגלריה מציגה תערוכות של יוצרים מגוונים, מהווה במה למעצבות ומעצבים ויוצרת דיון רחב וחופשי. הגלריה, שהוקמה ב-1997, חוגגת בימים אלו 20 שנות פעילות בתערוכה שנאצרה במיוחד לכבוד המאורע.

את התערוכה "בין לבין" אצרה גלינה ארבלי, והיא מאגדת לא פחות מ-85 מעצבים מקומיים מתחומים שונים. מעניין לראות כמה העבודות שונות זו מזו: מגוון אדיר של חומרים, כוונות, טכנולוגיות ורעיונות. הן דומות בדבר אחד בלבד- גודלן לא עולה על קובייה מדומיינת של 20X20X20. הרי לפניכם טעימה קטנה מהיצירות המוצגות.

[caption id="attachment_9258" align="aligncenter" width="750"]קומקום מס' 9, עמי דרך ודב גנשרוא. צילום: מירב ארליך קומקום מס' 9, עמי דרך ודב גנשרוא. צילום: מירב ארליך[/caption]

קומקום הוא דבר יומיומי ושגרתי. אלא אם כן אנחנו זקוקים לאחד בדחיפות, בדרך כלל נחלוף על פניו בחנות מבלי לשים לב. ההתערבות של עמי דרך ז"ל ודב גנשרוא מאפשרת מבט חדש לגמרי על המכשיר הפשוט לכאורה. המעצבים חתכו והסירו את רוב חלקיו של קומקום סטנדרטי, והותירו רק את השדרה המרכזית שלו. במעשה זה נשללה ממנו את הפונקציה הרגילה שלו: הוא לא יכול להכיל נוזל ולא ניתן למזוג ממנו כלום, אבל ה"קרביים" הטכנולוגיים שלו נחשפו. לפתע הכלי היומיומי הזה עורר בי סקרנות וגרם לי לעצור ולחשוב על החכמה הגלומה בו, כמעט כאילו ניתנה לי הצצה אל תהליך העבודה של מעצב הקומקום הראשון בהיסטוריה. העבודה היא חלק מסדרת "דו" של צמד המעצבים, שהוצגה בבית בנימיני ומורכבת כולה ממניפולציות על חפצי Ready-made שונים.

[caption id="attachment_9254" align="aligncenter" width="750"]Oddment דניה צ'למינסקי. צילום: מירב ארליך Oddment דניה צ'למינסקי. צילום: מירב ארליך[/caption]

המעצבת והצורפת דניה צ'למינסקי משבצת פנינים וכסף בעצי סחף הנאספים בקפידה. מלאכתה החכמה משמרת את תנועת המים וקצף הגלים, כאילו התנועה ממשיכה להתרחש גם לאחר שהעצים כבר נסחפו אל החוף. צ'למינסקי משחקת עם השילוב בין חומר "נמוך" לבין חומרים יקרים ששמורים בדרך כלל לתכשיטי נוי. התוצאה שמתקבלת היא אורגנית והרמונית באופן מפתיע. השילוב בין הטבעי למעובד, ובין הנמוך לגבוה לא נראה זר ומקנה לעץ איכויות תכשיטיות. ניכר שכל פיסה של עץ סחף מקבלת יחס אישי, בהתאם לתנועתיות ולתחושה שהיא מייצרת.

[caption id="attachment_9255" align="aligncenter" width="750"] ללא שם, יעקב קאופמן. צילום: מירב ארליך[/caption]

"מובלים באף" ומתנשאים, מקבץ פסלוני העץ של יעקב קאופמן בולט בנוף התערוכה והכוח שלהם כקבוצה ניכר. הפסלונים הקטנים והמשעשעים נדמים כקריקטורה תלת-מימדית: האף ממשיך את הגוף ומתחבר אליו, מחזיק את הפרצוף כמו משקפיים. באמצעות הדגשה של פרטים ספציפיים, וכמעט ללא מאמץ, כל אחד מהפסלונים מקבל אישיות ייחודית משלו. בעיני היצירה מציעה פרשנות מאוד מוצלחת ליצירותיו של הקריקטוריסט ואמן הרישום האמריקאי סול סטיינברג ומשקפת את ערכי הסגנון שלו.

[caption id="attachment_9257" align="aligncenter" width="750"]קובי ומאיר, Magenta workshop. צילום: מירב ארליך קובי ומאיר, Magenta workshop. צילום: מירב ארליך[/caption]

גוף התאורה "קובי ומאיר" של סטודיו מג'נטה עוסק ביחסי גומלין בין אור, צינורות ופתחים. הגורמים השונים משתלבים זה בזה ויוצרים מעין פרח לוטוס מדויק מאור רך. נפילת האור מצליחה להפיח חמימות אפילו בחומר ה"קר" ביותר, הבטון. הטכניקה והבחירות המדויקות, מהכבל ועד לטבעת במרכז, יוצרים עצם מעניין ונחשק שמושך את העין ואת הלב, גם אם אינו "יפה" במובן הקלאסי. העבודה מתבססת על צבעוניות חומרית: שימוש מועט בצבע ויצירת "ססגוניות" מהחומרים והמרקמים השונים. גוף התאורה הוא חלק מתערוכה קודמת שהוצגה בפריסקופ תחת השם "הקובעים חוק לעצמם", בה הוצגו שאר ה"קובים" העשויים גופי בטון שנוצק על חלקי צנרת.

[caption id="attachment_9253" align="aligncenter" width="750"]מספריים, רביב ליפשיץ. צילום: מירב ארליך מספריים, רביב ליפשיץ. צילום: מירב ארליך[/caption]

בעולם עמוס מוצרי צריכה, מה קורה לפריטים יומיומיים שננטשים? דרך חקירה של אובייקט המספריים, רביב ליפשיץ מנסה לדמיין חיים חדשים למוצר ולתת לו הזדמנות שנייה. המספריים של ליפשיץ נוצרו כחלק מסדרה שנקראת Re-use. בהפיכת הכפיות הגנריות למספריים, האמן מעלה דיון חשוב לגבי תרבות הצריכה ומקומם של מעצבים בתוכה. בעבודתו הוא בחר לשמר את האופי המקורי של הכפיות ולא להסתיר אותן או לשנות את צורתן. אפשר היה להתיך את הכפיות וליצור מהן מספריים יעילות וסטנדרטיות לחלוטין. במקום, ליפשיץ יצר מספריים שהשימושיות שלהן מוטלת בספק אך הן מצליחות להעביר מסר ולעורר מחשבה.

בעיני, הבחירה להציג דווקא את המוצג הזה, משקפת את המתחים המבנים ומסגננים את העשייה שלו. ליפשיץ עובד בעיצוב תעשייתי-מסחרי בענף הייטק והביוטכנולוגיה, ומאידך יוצר גופי תאורה וריהוט בעבודת יד במהדורות מוגבלות. היצירה המסויימת הזו משלבת בין המכניות התעשייתית לקראפטיות העמלנית והעדינה של מלאכת יד.

[caption id="attachment_9260" align="aligncenter" width="750"]קיפודים, שירי כנעני. צילום: מירב ארליך קיפודים, שירי כנעני. צילום: מירב ארליך[/caption]

מבנה עשוי בד שניחן ביציבות תלת מימדית הוא דבר מעורר פליאה, ועבודתה של כנעני מפתה את הצופה לחקור אותה מקרוב. אנחנו רגילים לבדים ככיסוי או ציפוי, בבגדים, רהיטים וכו'. מה שמפתיע ב"קיפוד" של כנעני, הוא מבנה הבד שמחזיק בצורה זו בכוחות עצמו, ללא קונסטרוקציה פנימית שתומכת בו. הדוגמה הדו-מימדית, טכניקת ההדפסה המיוחדת והתכנון המדויק מעניקה לבד איכות יציבה, מעין אוריגמי מודפס. ההדפס הנחשי-משהו מלווה את תנועת הבד וקיפוליו, ותורם לתחושה שהדוגמה היא "השלד" המחזיק את המבנה המורכב. הקיפוד הזה הוא תוצאה של מחקר מקיף בטקסטיל וחומרי גלם שכנעני עורכת, והיא מתכוונת להפוך אותו בקרוב לסדרת מוצרים.

[caption id="attachment_9256" align="aligncenter" width="750"]Scleroderma, תומר ספיר. צילום: מירב ארליך Scleroderma, תומר ספיר. צילום: מירב ארליך[/caption]

ארמון חול מעלה זיכרונות חמימים ונוסטלגיים: שמש, ים, טפטוף של חול על הארמון. משהו טהור וילדי. הבנייה של ארמונות בחול מלווה תמיד בפחד שהים יבוא ויפרק את כל המאמץ. כמו שקם, כך נעלם הארמון, בין-לילה כבר לא נשאר לו זכר. דבר בר-חלוף.
בהעברת הדימוי של ארמון החול לבטון, מצד אחד משתמר הזיכרון והגוף, כאילו הזמן קופא על שמריו. מאידך הבטון יוצר תחושה מנוכרת ופוחלצית, כמו חומה קרירה. תחושת הספונטניות נעלמת. תומר ספיר תורם שכבה נוספת לפרשנות: שמה של היצירה, "סקלרודרמה", מתייחס למחלת עור חשוכת מרפא (סקלרוס= נוקשה, דרמה=עור) שאחד מתסמיניה הוא התקשחות של רקמות החיבור הגמישות בגוף.

 

עבודות אלו, לצד רבות נוספות, מרכיבות יחד תערוכה מרתקת שמספקת תובנות מסקרנות על מקומו של עיצוב עכשווי וישראלי, ומציגה מגמות בתחום חדש: עיצוב אמנות.
הקשרים בין שימושיות, טכנולוגיה, מסר ואמנות נבחנים שוב ושוב בעבודות בגלריה. התערוכה נסגרת ב-15.1, אז למי שנשאר טעם של עוד מומלץ להזדרז!

[/column]
התגובות לכתבה

הוסיפו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם.