בימים אלו מסתיימים שני ארועי אמנות חשובים בשתי ערים המקיימות ביניהן "תחרות" על אזורי השפעה בתחומים רבים, למן העת העתיקה ולאורך מאות שנים: וונציה ואיסטנבול (קונסטנטינופול מן המאה ה-4 לספירה), ציינו בעבר שני מוקדים חשובים בים התיכון.
נורית הדס, מרצה לתולדות האמנות והעיצוב ב-HIT
[/column] [column]עם התפצלות האימפריה הרומית, הקיסרות המזרחית כוננה את בירתה על גדות הבוספורוס ונקראה על שמו של הקיסר קונסטנטין והקיסרות המערבית, שבירתה נותרה ברומא, ניהלה עמה לאורך כל ימי הביניים ועד לעליית האימפריה העות'מנית, יחסים פוליטיים, דתיים וכלכליים מורכבים, כשוונציה (כרפובליקה ימית עצמאית) מילאה בהם תפקיד חשוב.
הבדלי תרבות והשקפת עולם (ובהמשך אף הבדלים דתיים עם עליית האיסלם), התקיימו מאז ומעולם בין שתי הערים. מבחינת עולם האמנות – מסוף המאה ה-19 מתקיימת בוונציה תערוכה בינלאומית של אמנות עדכנית אחת לשנתיים ומכאן שמה: ביאנלה. אתר התערוכה ממוקם בגנים שבמזרח העיר (הג'ארדיני), ועד 1907 שימש הביתן המרכזי לתצוגת יצירות מכל המדינות המשתתפות. הצלחתן של הביאנלות הובילה את המדינות לבנות לעצמן ביתני תצוגה, ומשלא הספיק השטח בג'ארדיני, התווסף ה"ארסנלה" – אזור הרציפים, המחסנים, והסדנאות של הצי הוונציאני שחלש על כל האגן המזרחי של הים התיכון, עם כינונה של וונציה כרפובליקה ימית.
משנות ה-80 של המאה העשרים, הוחלט על בחירת אוצר שיתווה נושא-על לתערוכה כללית של אמנות עכשווית, במקביל לאמנים המייצגים את ארצותיהם בביתניהן. מכאן קיבלה הביאנלה אופי שונה ממטרותיה המוצהרות כתערוכה המשמשת במה לחשיפה בינלאומית, ליצירת חשוביי האמנים המייצגים את מדינתם.
כל אוצר הכתיב את האג'נדה שלו ובחר באמנים מכל רחבי העולם, המייצגים אותה נאמנה. כך התאפשרה אף חשיפה נרחבת לאוצרים כ-Maurizi Calvesi שאצר את תערוכת "אמנות ואומנות" ב-1984, Germano Celant שאצר את תערוכת "עתיד, הווה, עבר" ב-1997, Francesco Bonami שאצר את תערוכת "חלומות וקונפליקטים: הדיקטטורה של הצופה" ב-2003 ועוד.
אופיה המקורי של הביאנלה השתנה: מהצגת בחירתן של המדינות באמנ/ים העדכנ/ים שלהן, הדגש הוסט והונח על יוקרתו ופרסומו של אוצר-העל. ככל שנושא-העל שבחר מורכב ומשקף את רוח-הזמן, כך התערוכה זוכה לפרסום ויוקרה, ועולה חשיבותם של האמנים שנבחרו להציג בה.
ברוח הפוסט-קולוניאליזם הרווח בשיח התרבותי בעשורים האחרונים, אוצר-העל של הביאנלה בוונציה השנה הוא האינטלקטואל ומבקר האמנות הניגרי אוקווי אנבזור (Okwui Envezor) המנהל כיום את מוזיאון Haus Der Kunst במינכן. שם התערוכה כל עתידי העולם מהדהד את תפיסת עולמו הפסימית של אנווזור: כל נסיונות הכלת העולם השלישי, השחור, ה"נחות", על ידי העולם הלבן, ה"נאור", הפוסט-קולוניאלי, לא יצלחו. אנו חיים בעולם משתנה ונזיל של מצבי פליטות, הגירה ונדודים, עוני ורעב, נסיונות חוזרים ונשנים של מהגרים מאפריקה, המזרח-התיכון ואזורים מוכי מלחמות ושחיתות להגיע אל "הארץ המובטחת", שגם היא בגדר משאת נפש המסתיימת במפח נפש.
ואכן – המציאות טפחה על פנינו ולא אפשרה להתנתק ולחוות אך ורק אמנות. ביום אני מוצאת את עצמי משוטטת במרחבי התערוכה העמוסה ביצירות שרובן משקפות מסרים קשים וראיית עולם פסימית. כ-70% מהאמנים המציגים בתערוכה הכללית באו ממה שנהוג לכנות "העולם השלישי", וגם אם היום כבר אינם חיים בארצות מוצאם (בעיקר באפריקה, דרום אמריקה ובמזרח התיכון) זיקתם ל"מולדת" ולזוועות המתרחשות בה שרירה וקיימת.
ובערב, המרקע מלא בתמונות הפליטים הסורים המגיעים באפיסת-כוחות לחופי הנופש של קוס, בגופת התינוק בן השלוש שנשטפת שוב ושוב לחוף כמו "לופ" בסרט שנתקע ומסרב להמשיך. כך מקדמת את פניו של שוחר האמנות העכשווית, הכניסה לתערוכה המרכזית בג'ארדיני:
וילונות שחורים משתלשלים למלוא אורכו של הפתח ומעליהם מתנוססת יצירת ניאון-ארט
בת שלוש מילים: BLUES BLOOD BRUISE, ובתוך האולם, ערימת מזוודות מרופטות מעלה קונוטציות הצרובות בתודעה האוניברסלית ומהדהדת מצבים של פליטות, הגירה, טרנספר, שואה…
יחד עם זאת, אנווזור הניגרי אינו לבד. בלב הביתן המרכזי הוקמה ה"ארנה" – פרויקט משותף לשלושה יוצרים שמוצאם אינו "לבן". יחד עם אנווזור, האדריכל David Adjaye (גנאי יליד טנזניה, חי ופועל בלונדון) תכנן והקים את ה"ארנה": טריבונות המקיפות במה גדולה, עליה מקריאים שלוש פעמים ביום פרק מתוך "הקפיטל" של מרקס. בין ההקראות, ישנם מופעי שירה, משחק וסרטים, שכולם מתקשרים לנושאים הנדונים בספרו של מרקס.
על הרפרטואר אחראי Issac Julian (יליד האיים הקאריביים, אמן וידאו ותסריטאי, חי ועובד בלונדון). כך שאין להתכחש לאג'נדה של האוצר הראשי: על אף ש"כל עתידי העולם" אינם מבשרים טובות, לאחר מאות שנות הגמוניה לבנה בעולם האמנות, הארוע החשוב ביותר בתחום, נהגה, נוצר ומתקיים מתוך העדפה מתקנת ברורה לאמנים לא-לבנים. קהילת האמנות הבינלאומית איננה רק מה שקורה בין אירופה לצפון אמריקה (העולם ה"לבן"), היא פלורליסטית ומגוונת, וסוף סוף מאפשרת לקולם של מיעוטים להראות ולהישמע, בלב ליבו של המימסד האמנותי – בביאנלה שבוונציה.
אציין להלן כמה יצירות המשקפות במובהק את הרעיון האוצרותי. חלקן נעשו במיוחד עבור הביאנלה, וחלקן נוצרו מזמן, אך האוצר ראה לנכון לכלול אותן בתערוכה, כמבטאות את רעיון-העל שלה.
[caption id="attachment_1658" align="aligncenter" width="299"] צילום מסדרת הצילומים של Walker Evans, Let Us Now Praise Famous men[/caption]צילומים אלו נעשו בשנות השפל הכלכלי בארה"ב וחשפו לראשונה בפני הציבור האמריקני את חייהם של פועלי החוות, שכירי יום, במערב התיכון.
[caption id="attachment_1644" align="aligncenter" width="466"] פוסטר של הבריטי Jeremy Deller[/caption]מגחיך את רעיון ה"חופש" לפועלים שכירי-יום. משמעות הטקסט היא (למעשה), הודעה לפועל על פיטוריו!
[caption id="attachment_1647" align="aligncenter" width="292"] Bruce Nauman האמריקני, "ללא כותרת"[/caption]עבודת ניאון משנות ה-60. צבעוניות מתקתקה, טקסט נושך, בקומפוזיציה של צלב קרס!
[caption id="attachment_1648" align="aligncenter" width="549"] Adel Abdessemed האלג'יראי, "ללא כותרת".[/caption]תפרחות של סכיני קצבים (כמחווה ל"חבצלות המים" של מונה האימפרסיוניסט). המיצב הוצג לראשונה לפני כשנתיים במוזיאון לאמנות עכשווית בדוחא, קאטאר.
[caption id="attachment_1645" align="aligncenter" width="382"] Karo Akpokiere הניגרי, "Dear Africa"[/caption]טקסט סרקסטי הבודק את ההיבט הפוסט קולוניאלי בעין לא מערבית.
[caption id="attachment_1643" align="aligncenter" width="382"] קולקטיב עובדי מדינות המפרץ, "מי בונה את הגוגנהיים באבו-דאבי".[/caption]יצירה שהיא חלק מקמפיין למען זכויותיהם של פועלים שבונים את האיים המלאכותיים במדינות המפרץ, בחלקם מתוכננים סניפים של גדולי המוזיאונים (הגוגנהיים, הלובר ועוד). פועלים אלו עובדים בתנאים מחפירים, בטמפרטורות מאוד גבוהות ובשכר בלתי-הולם. הם אינם מאורגנים, וגופים פילנטרופיים חיצוניים מנסים לשפר את תנאי העסקתם.
[caption id="attachment_1650" align="aligncenter" width="508"] Barthelemy Toguo, "ללא כותרת", מיצב[/caption]עבודת craft של גלופות-עץ ענקיות בהן חרוטות מילים ומשפטים המפנים את תשומת הלב לעוולות הנעשות כלפי קבוצות מיעוטים.
[caption id="attachment_1649" align="aligncenter" width="481"] Barthelemy Toguo, "ללא כותרת", פרט מהמיצב לעיל[/caption][caption id="attachment_1646" align="aligncenter" width="382"] Ibrahim Mahama אמן מגאנה, "ללא כותרת", מיצב משתנה משקים של פולי קקאו. [/caption]
ביציאה מהארסנלה, מסדרון חיצוני ארוך שקירותיו מחופים בשקים ישנים בהם העבירו פולי קקאו, וסחרו בחומר הגלם עם המערב, במשולב עם סחר-עבדים. במקומות רבים בעולם (הן בחללים מוזיאליים והן כאמנות חוצות), מאהאמה שב ומציג את אותו מיצב שוב ושוב
בצדו המזרחי של הים-התיכון, כאנטיתזה לביאנלה העשירה והשבעה, המרשה לעצמה להכיל לראשונה את ה"אחר" , מתקיימת הביאנלה של איסטנבול. ברחבי העולם מתקיימות ביאנלות רבות (שאנגחאי, סאו-פאולו, סאול, ליון ועוד ועוד), אך הביאנלה של איסטנבול מוערכת מאוד, ונחשבת לאחותה הצעירה של הביאנלה בוונציה. הביאנלה של איסטנבול התקיימה השנה בפעם ה-14 (לעומת הפעם ה-56 בוונציה…).
יש מן התעוזה (הארגונית והאוצרותית), בקיום תערוכה בינלאומית גדולה בו זמנית בשני מקומות שאינם רחוקים מאוד זה מזה. ולמרות החשש שמא לא יהיה מי שיגיע לאיסטנבול ויסתפק בוונציה המדושנת והממסדית, המציאות הוכיחה את ההיפך. כפי ששתי הערים שונות באופן מהותי זו מזו, גם הביאנלות שונות זו מזו, מציגות קונספט שונה, והאמנים המציגים בהן מציעים תזה שונה בתכלית השוני, לעיתים לאותו הנושא.
בשונה מונציה – שם התערוכה מתקיימת בחללי-תצוגה צפויים (הג'ארדיני והארסנלה), באיסטנבול 90% מהיצירות מוצגות בחללים לא-מוזיאליים. האוצרת Carolyn Christov-Bakargiev בחרה את נושא-העל TUZLUSU (מי מלח), או בשמו המלא: מי מלח – תיאוריה של צורות חשיבה.
בהסבריה המפורטים, היא קושרת בין מיקומה של איסטנבול – עיר המחולקת בין אסיה לאירופה, משני צדי מיצרי הבוספורוס, בין ים מרמרה לים השחור, עיר שהקשרים והסחר בין העולם הישן לחדש עברו דרכה, עיר שהמלח עבורה הוא גם מציאות וגם מטאפורה: חומר גלם, חומר משמר, מאפשר חיים ואולי גם מסכן חיים (עודף נתרן…), זהו נושא-על המאפשר גמישות אוצרותית רבה.
אם הביאנלה בוונציה מתייחדת הפעם בנוכחות מובהקת של אמנים לא-מערביים שהתפרסמו ועשו קריירה במערב, האוצרת באיסטנבול הגדילה עשות: חלק גדול מהאמנים אינם מוכרים כפרסונות חשובות בעולם האמנות הבינלאומי, חלקם כלל אינם אמנים ולא עסקו או עוסקים באמנות פלסטית.
המפורסם מביניהם הוא אורהאן פמוק, הסופר הטורקי זוכה פרס נובל לספרות בשנת 2006. מוזיאון התמימות שהגה ויצר , כהגשמה חומרית של ספרו הנפלא (העוסק באהבתו האובססיבית לפוסון, אהבה שמתחילתה מרחף מעליה סופה הטראגי…), הוא מיצב אחד ענקי, שרובו ככולו הופך את הטקסט הספרותי ל-tableaux vivants. הפתולוג – היסטולוג הספרדי Santiago Ramon y Cajal, אף הוא זכה בפרס נובל לרפואה (בשנת 1906), נבחר ע"י האוצרת בשל צילומי נוירונים שעשה, הנראים כיצירות מפשטות. גם הגיאוגרף Frederik Stormer הנורבגי שצילם את הזוהר הצפוני, מיוצג בתצלומים אלו, אך הוא לא קשור כלל לעולם האמנות.
הביאנלה באיסטנבול לא מתקיימת במקום מרכזי אחד. היא מתפרשת במקומות שונים (שאינם גלריות או מוזיאונים), חלקם מפתיעים ומאתגרים: חדר הכספות של הבנק העות'מני לשעבר, חמאם משופץ מן המאה ה-15, סוויטה במלון ישן ובמאגר המים העתיק שלו, בחוף-הים הפרטי בבית בו טרוצקי מצא מסתור מרודפיו, באי בויוקאדה שבים מרמרה ועוד…
חווית הביאנלה באיסטנבול אינה ניתנת להפרדה מחווית העיר והלוקיישנים השונים בהם היא מתקיימת. לא פעם עולה עניין "הביצה והתרנגולת" : האם נבחר לוקיישן מסוים וניתן לאמן ליצור בו את יצירתו, או שהיצירה הקיימת הותאמה (התאמה מופלאה – יש להודות), ללוקיישן בו היא מוצגת.
תקצר היריעה מלתאר את נפלאות הביאנלה המיוחדת הזאת, ולכן אתייחס למעט עבודות, חלקן מטפלות בצורה חכמה ומקורית, תוך העברת ביקורת לא מוסתרת, ביחסה של הממשלה התורכית למיעוטים שחיו בה בעבר, כמו התעלמותה מאחריותה לשואה הארמנית.
[caption id="attachment_1657" align="aligncenter" width="750"] Walid Raad הלבנוני, פרט ממיצב: "עוד מכתב לקורא"[/caption]המיצב של ראאד מחולק ל-3 חלקים הכוללים ארגזי-עץ וקרטון שדגמי העיטורים המיוחדים של קרמיקת איזניק מחוררים אותם בצריבת לייזר. מה שנותר הוא ה"ריק", רק הזכרון של מה שהיה ואיננו עוד. היצירה מרפררת לשואה הארמנית שהתרחשה שנה מאוחר יותר, ומה שנותר מעברה המפואר של ארמניה הוא רק זכרון צורב.
השואה הארמנית זוכה להתייחסות נרחבת בביאנלה באיסטנבול. Francis Elys הבלגי, יצר סרט פיוטי "השתיקה של אני", העוסק גם הוא בזכרון והעדר. אני היתה בירתה השוקקת של הממלכה הארמנית הקדומה שהשתרעה בין גבולות ארמניה של ימינו לתוככי מזרח טורקיה. היו בה מאות כנסיות והיא חרבה במאה ה-17. העיר ההיסטורית משמשת בסרט הנפלא כלוקיישן בו בצמחייה שבינות לחורבות משחקים ילדים מעין משחק מחבואים. הם משמיעים (באמצעות כלי נשיפה ישנים) שריקות וקריאות, חיקוי לציוצי הצפרים. במקום שבו אין חיים, גם ציפורים כבר לא מצייצות…
בכתות הריקות של בית-הספר היסודי היווני, שהתרוקן גם הוא עם גרוש היוונים שחיו באיסטנבול עם פרוץ מלה"ע 1, השתלט האמן האמריקני Michael Rakowitz על קומה שלמה ויצר מיצב שנקרא: The Flesh Is Yours, The Bones Is Ours. משמעות הפתגם בטורקית מיוחסת להורים שנותנים למייסטר שמלמד את ילדם את הזכות להשתמש בכל כישוריו וללמדו את המלאכה בה הוא בקיא. המיצב כולל תבניות גבס עם דוגמאות של עיטורי כרכובים ותקרות, שהיו שכיחים באדריכלות הפנים של איסטנבול בעיקר במאה ה-19.
את הדוגמאות הללו עיצב אומן ארמני נודע. עם הריסתם של מבנים רבים, נותר רק חלק מזערי מהדגמים, ומייקל ראקוביץ' מעביר אותם לגליונות נייר גדולים בשיטת ה-frotage (שפשוף).
ישנו הבדל תהומי בהתייחסות לשואה הארמנית בוונציה לעומת איסטנבול. ה"ביתן" הארמני בוונציה זכה בפרס הראשון לביתן הטוב ביותר, בהחלטה פוליטית מובהקת, שבינה לבין האמנות אין שום קשר. לא רחוק מהלידו בוונציה, ישנו מנזר ארמני עתיק. במלאת 100 שנה לרצח העם שבצעו הטורקים בארמנים, החליטה אמנית ממוצא ארמני לפנות ל-100 אמנים ממוצא ארמני החיים בפזורה, ולכלול את יצירותיהם במנזר שבוונציה. האמת צריכה להאמר: רמת היצירות שנבחרו אינה עולה על עבודות של חוגי יצירה במתנ"סים ברחבי הארץ, ובכל זאת היה מי שחשב שלמיצג מביש ועלוב שכזה, שבינו לבין אמירה אמנותית איכותית אין ולא כלום, מגיע הפרס הראשון.
לעומת זאת, באיסטנבול, כל יצירה המהדהדת את השואה הארמנית והבעיה הארמנית (התעלמותה המוחלטת של הממשלה מאחריותה לטבח שבוצע ביותר ממליון ארמנים ב-1915, כמו גם איסור מפורש ללמד על כך בבתי הספר), אינטליגנטית ו"נושכת" פי כמה מונים.
לסיום, אבקש להתייחס ליצירתו מעוררת ההשתאות של האמן הארגנטיני Adrian Villar Rojas, "היפה שבכל האמהות". ויז'אר-רוחס עובד ביציקות בטון ופיברגלס. הוא נוסע ברחבי העולם עם צוות מקצועי המלווה אותו בכל הפרויקטים אותם הוא מבצע. קבלנים, טפסנים, אנשי שלד, מומחים לכימיה וחוזק חומרים וכו', כולם מקבלים ממנו קרדיט, כי בלעדיהם לא ניתן, מן הסתם, לבצע את הפרויקטים המורכבים שהוא לוקח על עצמו.
באי בויוקאדה (הגדול שבאיי הנסיכים בים מרמרה), חי טרוצקי הנרדף ע"י השלטונות הסובייטים, בשנים 1929-1933 (משחש שגם שם "האדמה בוערת" תחת רגליו, עקר למכסיקו, שם השיגה אותו ידם של רוצחיו). הבית כיום חרב ונטוש, יש לו גן גדול שיורד לחוף-ים פרטי, שם יצר ויז'אר-רוחס "תיבת נח" סוריאליסטית: על גבי משטחי בטון בתוך הים, ניצבים בעלי חיים (בגודל 1:1), שעל גבם רכובים בעלי חיים נוספים. רחש המים, מראם מכמיר הלב של בעלי-החיים המקורקעים, קריאות ההתפעלות של המבקרים הנחשפים למראה המכושף הזה בבת אחת, כשמגיחים מתוך הצמחייה העבותה האופפת את החוף, ותקתוק המצלמות, מהווים קרשצ'נדו הולם לביאנלה מרוממת הרוח באיסטנבול המופלאה.
[/column]