החודש יצא לאור ספרו החדש של האדריכל ד"ר איליאס מסינס, מרצה במכון הטכנולוגי חולון, אדריכל וחוקר. הספר 'בית הכנסת' ראה אור ביוון בהוצאת Infognomon.
בספר שישה סיפורים קצרים על מסעותיו של מסינס כאדריכל צעיר ביוון של שנות התשעים, אז יזם פרויקט תיעוד, מחקר ופרסום של אדריכלות והיסטוריה של בתי הכנסת ביוון.
שורשי הקהילה היהודית ביוון נטועים בעת העתיקה, בדמותן של קהילות מפוארות כמו סאלוניקי ויאנינא שחבריהן בנו בתי כנסת רבים. יהדות יוון המודרנית שגשגה עד למלחמת העולם השנייה, אז נספו כ-86% מחברי הקהילה. כיום הקהילה מונה כ-5000 יהודים המתגוררים באתונה, סאלוניקי וערים נוספות ברחבי יוון.
כאשר התחיל מסינס את מחקרו, עמדו על תילם מספר בתי כנסת חשובים שזמן קצר לאחר תיעודם נהרסו ונעלמו מהעולם. התיעוד האדריכלי במחקריו הינו התיעוד היחיד שקיים כיום של המבנים האלה. המחקר מקבל חשיבות נוספת כיום על רקע הצהרת ראש העיר של קומוטיני, יואניס גראניס, כי הוא מתכוון לבנות מחדש את בית הכנסת שנהרס ב-1994 בעזרת שחזורו של מסינס.
הספר 'בית הכנסת' מגולל את מאחורי הקלעים של המחקר ואת החוויה האנושית שלעיתים אובדת בפרסום המדעי. הטקסטים מבוססים על שנות מחקר רבות של המבנים עצמם, ועל פרסומים וארכיונים (מסמכים, טקסטים, תצלומים) ביוון, בישראל ובמקומות אחרים, חלקם נגישים גם באינטרנט. הספר כולל גם ראיונות ועובדות מימי המסע של מסינס ברחבי יוון, לצד שרטוטים ורישומים מקוריים של המחבר.
הוצאת הספר לאור לוותה בשורת אירועים ברחבי יוון, במסגרתם התראיין ד"ר מסינס לתחנת Radio Paratiritis 94fm:
שאלה: מר מסינס, הקדשת חלק גדול מהקריירה המחקרית והמקצועית שלך לבתי הכנסת של יוון. איך התחילה המעורבות שלך בנושא?
ד"ר איליאס מסינס: זה התחיל בתחילת הקריירה שלי כאדריכל, ב-1992 כשהייתי באמריקה. לאחר שסיימתי את הלימודים באוניברסיטת ייל, חשבתי מה אעשה בחיי ובקריירה שלי. רוב חברי לכיתה הלכו לעבוד במשרדי אדריכלים. אני גם חיפשתי עבודה אבל במקביל, כאדריכל יהודי ביוון, חיפשתי דרך בה אוכל להשתמש בידע שלי כדי לשרת משהו גדול ממני. רקע זה, בשילוב כמה נסיבות שנוצרו בדרך, הוביל למעורבותי בנושא בתי הכנסת. במיוחד אני זוכר שביקרתי ב-1992 בתערוכה אדריכלית בינלאומית בשיקגו, שם נתקלתי בגיליון של מגזין 'מטרופוליס' ובו מאמר שכותרתו "שיקום בתי הכנסת באירופה". במאמר פורסם מסעו של חוקר בשם שמואל גרובר להצלתם של בתי הכנסת במזרח אירופה – תיעודם, שימורם ושחזורם. מיד פניתי לגרובר לקבל הנחייה ורעיונות למקורות מימון. שם התחילה ידידות ולאורך הדרך קיבלתי תמיכה רבה מצידו כדי שמשהו דומה יקרה ביוון.
שאלה: בהתחשב בכך שביוון, כמו במקרה של קומוטיני, לא דאגנו להצלת ארכיונים היסטוריים, כמה קשה היה פרויקט המחקר שלך? האם היה חומר זמין?
א.מ.: עד היום פורסם מידע רב על הקהילה היהודית בקומוטיני בפרט וביוון בכלל. כל מה שהיה צריך לעשות זה לחבר את כל החלקים. חוץ מהתיעוד של המבנה של בית הכנסת בקומוטיני, הייתה לי הזדמנות לערוך מחקר מקיף בן שנה וחצי בארכיון המקורי של קהילות יוון, שחלקו נמצא בירושלים וחלקו במוסקבה. שם מצאתי למשל את שמו של בית הכנסת בקומוטיני שלא היה ידוע עד אז, 'בית אל'. מצאתי במסמכים עוד פרטים חשובים על המבנים ועל הקהילות. ביקרתי בבניין עצמו כשהגג קרס, למעט חלק קטן שנותר עומד במקום. למבנה היו עדיין קירות היקפיים, וכך הצלחתי לתעד אותו במדויק ללא סולם או פיגומים כך שאם העירייה תחליט שהיא רוצה לבנות מחדש את מבנה בית הכנסת, זה יכול להיעשות בדיוק רב.
שאלה: מהן לדעתך הסיבות לכך שלא גילינו את הלהט, כמדינה, לשמר ולהציל את מרכיבי המורשת התרבותית שלנו?
א.מ.: הנושא הזה לא נוגע רק לבתי הכנסת, אלא לתרבות בכלל בין אם מדובר במבני דת או במבנים תעשייתיים כמו מחסני טבק, שטחים פתוחים, כיכרות, שטחים ירוקים ועוד. לצערי יש חוסר אחריות ואדישות שמובילות להרס של ערים, שכונות ושיכונים בעלי ערך היסטורי עצום. באופן כזה מאבדים גם את המורשת הבנויה של מיעוטים כמו היהודים: היום לא נותרו כמעט בתי כנסת ורובעים יהודיים שחלקם עמדו במצב יחסית טוב עוד לאחר השואה. אנחנו צריכים לראות את המורשת היהודית – וכן את זו של מיעוטים אחרים – כנכס תרבותי השייך לעיר ולחברה כולה, כי אלו האלמנטים שמעשירים את הערים שלנו, וזה גם מה שימשוך מבקרים ותיירים לבקר בצפון יוון.
שאלה: אתה אומר שבתי הכנסת הם גם נכס תיירותי. האם אתה מזהה עניין מצד הרשויות ביוון בנושא זה?
א.מ.: צריך רצון פוליטי, תמיכה כספית מגוף או תוכנית אירופית, אבל גם את הגמישות הנדרשת מבחינת רשות הארכיאולוגיה, למשל עבור קומוטיני. במקרה הזה יסודות בית הכנסת שעדיין קיימים נמצאים בסמוך לחומות הביזנטיות באתר ארכיאולוגי שיש להגן ולשמר אותו, אבל יש גם צורך לשלב את נוכחות בית הכנסת שנבנה לראשונה לפני המאה ה-18 ולכן יש לו חשיבות וערך היסטורי וארכיאולוגי עצום.
השימור הארכיאולוגי הוא מעשה סלקטיבי וכאן אנחנו יכולים להגדיר מה אנחנו בוחרים לשמור ולשמר: את החומות הביזנטיות אבל גם את בית הכנסת היהודי שהיה ברובע היהודי לצד החומות. אין ספק שצריך אומץ וחשיבה פתוחה כדי לראות מה טוב למקום. אם טוב למקום לפתח ולהציג את הרב-תרבותיות שלו, אז ברור מה צריך לעשות. אין כאן הפחתה בערכן של החומות, אלא הוספה של שכבה היסטורית נוספת אל העושר התרבותי.
שאלה: איך אתה רואה את המחקר שלך ממשיך בעתיד?
א.מ.: התחלתי את המחקר הזה ב-1993, ומאז סיימתי את הדוקטורט, שני הספרים יצאו לאור, פרסמתי את מחקרי ועכשיו יצא עוד ספר חדש. הנושא שוב התעורר כשעלה פרויקט השימור של הפסיפס בבית הכנסת העתיק באי איגינה ב-2019. היום אני חייב להודות שיש לי חשק להמשיך את המחקר אבל במקום אחר. העולם השתנה מאז שנות התשעים, הנתונים השתנו, וזה מאוד מעניין לראות היכן הדברים עומדים עכשיו, איך אנשים מגיבים ואילו השקפות חדשות מתפתחות סביב הנושא. יש יוזמות נוספות כמו למשל שחזור בתי כנסת בסאלוניקי או טריקאלה, כמו השחזור של בית הכנסת באי קוס עם הרשות המקומית והאפשרות לשחזר – בפעם הראשונה ביוון – את בית הכנסת 'בית אל' בקומוטיני כיוזמה של ראש העיר.
כתבה על הספר ביוונית: www.paratiritis-news.gr [https://www.paratiritis-news.gr/koinonia/o-architektonas-pou-charise-stin-komotini-ti-mnimi-tis-evraikis-synagogis-tis/] כאן
