תערוכה קבוצתית חדשה במוזיאון תל-אביב מציגה מגוון רחב ועשיר של עבודות אמנות, כולן סביב המושג "אפרו-פוטוריזם" כזרם אמנותי. הבסיס הרעיוני נעוץ במפגש שבין המערב הקולוניאליסטי לאפריקה שמדרום לסהרה, מפגש אלים עם תוצאות הרסניות וכאוטיות שמחקו עתיד ברור לתושבי היבשת.
מולי יחבס, עיצוב תקשורת חזותית
[/column] [column]הקולוניאליזם הסתיים (באופן רשמי, לפחות) בשנות ה-60, ולאחריו נוצר וואקום שהיה צריך למלאו. תקופה זו שנקראה גם "עשור העצמאות" של אפריקה, הביאה לפריחה של יצירה בכל תחומי התרבות: מוזיקה, קומיקס, קולנוע ואמנות. המונח "אפרו-פוטוריזם" הגיע מתחום המוזיקה, ומתאר חזון עתידני שהוא כמעט מדע בדיוני. הייחודיות של האפרו-פוטוריזם היא שהוא אינו נשען על מיתולוגיה מערבית, אלא על התרבות והעבר המיוסר של היבשת, ולכן החזיונות שלו על העתיד הם כאוטיים, מלאי מורכבות וסתירה פנימיים, ומערערים על המוסכמות המערביים באופן חדש ומעניין.
התערוכה היא אוסף מרשים של אמנים, טכניקות ומדיומים שונים. צילומים ענקיים לצד רישומים מינימליים בפורמט קטן, ומיצגי וידאו לצד דגמים ארכיטקטוניים מנייר. האמנים המציגים הם תושבי אפריקה, ילידים שהיגרו לארצות אחרות, לצד אמנים ישראלים מקומיים המציעים נקודת מבט חיצונית. כולם חוברים לשיח על אפריקה כיום ועתידה לאן. הסידור בחלל מרשים ועצמתי. הגלריה הרב תכליתית בקומה התחתונה מכילה את המיצגים בכבוד, ומאפשרת לקהל לצפות בנוחות במוצגים שחלקם גבוהים ממנו במטרים שלמים.
[caption id="attachment_6654" align="aligncenter" width="745"]
לאונס רפאל אגבודז'לו, ללא כותרת, מהסדרה "אנשי השרירים" 2012, תצלום, באדיבות האמן וגלריה ג'ק בל, לונדון[/caption]
לאונס רפאל אגבודז'לו ממשיך את מסורת אביו, ז'וזף מואיז, צלם חשוב ומוערך, ומוסיף עליה הרחבה משמעותית: בעוד שאביו עבד בשחור לבן, הוא עובד בצבע. המון צבע, עז, דרמטי, ושפע טקסטורות המגיעות מבדים מסורתיים. אגבודז'לו מתכתב גם עם העבר של תרבותו וצילומי הסטודיו המבוימים שלה, ובתערוכה אנו נחשפים לתמונות ענק של צילומי סטודיו מבוימים באופן מגוחך הראים גברים שריריים חשופי גוף מחזיקים פרחים מפלסטיק באגרטל מצועצע, יחפים עם משקפי פלסטיק זולים. זוהי הצעה לעתיד אופטימי, חופשי ובריא שיכול לצמוח לכיוונים רבים.
מהלך דומה אפשר לראות אצל זוולטו מטטואה, שצילם נערים השייכים ל"כנסייה הבפטיסטים של נצרת". אותם נערים לבושים במדים של הכנסייה, כוללים גרביים גבוהות, חצאיות משובצות וקישוט ראש עדין, יוצרים מראה כאוטי. פריטי הלבוש זרים ללובש אותם ממש כמו הכנסייה אליה הוא שייך, המייצגת ניסיון של המערב להנחיל ערכים זרים ליבשת.
[caption id="attachment_6650" align="aligncenter" width="745"]
חלל התערוכה[/caption]
ישנה תחושה שאמנים מחפשים ליצור עתיד טוב יותר מהכאוס בו הם גדלו, לדוגמה עבודתו של בודיס איזק קינגלס. העתיד שהוא מציג אופטימי ופתוח, מנפץ גבולות מדיניים ויוצר אפריקה שהיא כפר גלובלי המושפע מכל תרבויות העולם. הוא עסוק בתהליך של בניית דגמים מיניאטוריים העשויים חומרים פשוטים וזמינים, ובונה את ארצו מחדש בעזרת קרטון, נייר, וקצת פלסטיק. נעדרים מדגמיו הם אנשים, ובצדק, כי אנשים רק מקלקלים.
עוד עבודה המבקשת לבנות עתיד אפריקאי חדש, לצד הכאוס של מלחמת האזרחים שחווה הוא של האמן אבו בקאר מנסאריי. מנסאריי משתמש באמצעים פשוטים מאוד (עיפרון צבעוני, עט כדורי וגרפיט) כדי לשרטט מכונות חייזריות עתידניות על גבי משטחי נייר עצומים. על-פי אוצרת התערוכה, הדימויים של מנסאריי מייצגים באופן מובהק את האפרו-פוטוריזם: מבט עתידני שאינו מבוסס על מיתולוגיות העבר אלא על העבר הכאוטי של אפריקה שמדרום לסהרה. כך גם הדימויים שלו הם אינם היבריד של אדם-חיה, אלא של אדם-חיה-מכונה.
[caption id="attachment_6648" align="aligncenter" width="745"]
אדג'אני אוקפו-אגבה, "דיוקן עצמי כזן בסכנת הכחדה", 2016, טכניקה מעורבת על בד[/caption]
לצד האופטימיות בחלק מן העבודות, יש גם זעם ותסכול, המתבטא בעבודותיו של אדג'אני אוקפו-אגבה. עבודותיו מבוססות על אירועים אישיים ומבטאים התנגדות לכוח ולממסד, אותם הוא רואה כהרסניים ומדכאים. כתגובה הוא מייצר דימויים מלאי אנרגיה וזעם בתוספת לגלוג על סמלים מערביים בדמות נוסחאות מתמטיות חסרות פשר.
[caption id="attachment_6653" align="aligncenter" width="745"]
אנה לוקשבסקי, "מנקה", 2015, שמן על בד[/caption]
אנה לוקשבסקי ודוד עדיקא הם חלק מהאמנים הישראלים שלוקחים חלק בתערוכה, ומציגים את נקודת המבט הישראלי-מקומית על אפריקה. בעבודה "מנקה", לוקשבסקי מתעדת נקודת מפגש יומיומית, וכיצד המציאות הישראלית משלבת בתוכה תרבויות אחרות. הצבעוניות האפריקאית העזה באה כאן לידי ביטוי באופן ציני דרך הקרמיקות של קירות הכרמלית.
[caption id="attachment_6649" align="aligncenter" width="745"]
דוד עדיקא, מהסדרה "אפריקנה", 2016, טכניקה מעורבת, תצלום צבע וצבע על קיר, באדיבות האמן וגלריה ברוורמן, תל אביב[/caption]
העבודות של דוד עדיקא הן בונוס עבור מעצבות וחובבות עיצוב. הוא בוחר כלי חרס משנות ה-50 ועד ה-70 שנוצרו בארץ על-ידי חברות מקומיות בניסיון לגבש שפה מקומית. עדיקא מעמיד אותם על רקעים של משטחי עץ בצבעים משלימים כדי לחלץ את ההשפעות האפריקאיות הסמויות מתוך החפצים, השפעות שנותרו סמויות כנראה אף מהיוצרים עצמם.
[caption id="attachment_6647" align="aligncenter" width="745"]
בנוגע לאפריקה[/caption]
התערוכה מדהימה ומעניינת, וסיור בשפע המוצגים יכול למלא יום שלם. עיצוב החלל נעשה בקפידה, וניכר שלמעט הכיסאות של שומרי הגלריה החביבים, כל פרט בחלל עוצב עבור התערוכה, כולל העבודה הטיפוגרפית של גיא טמם בכותרות הטקסטים. הצבת העבודות בחלל מאפשר מעבר חלק ונעים בין מיצגי וידאו, דרך הקרנה על מסך ענק ועד איורים בגודל גלויה. כיף גדול.
בנוגע לאפריקה: אמנות עכשווית ואפרו-פוטוריזם
מוזיאון תל אביב לאמנות
אוצרת: רותי דירקטור
נעילה: 27.5.2017
כל הצילומים באדיבות מוזיאון תל-אביב
[/column]
