60 סטודנטים, 34 שעות, 12 מפעלים, 3 מרצים ומדורה אחת – הטיול השנתי לא נגמר בתיכון!
טומי לוי ועמית לביא, עיצוב תעשייתי
במסגרת קורס "תהליכים וחומרים" בהנחיית יוסי בן ארוש , בועז קן-דרור ואיתי פוטש יוצאים הסטודנטים של שנה ב' מהמחלקה לעיצוב תעשייתי לסיור בן יומיים בין מפעלים בדרום הארץ. אחרי שנת קורונה ושנתיים נטולות סיורים, כיף לחדש את המסורת שמוכיחה שאין כמו מראה עיניים, ולא דרך תמונות.
הכול התחיל כצפוי בשעת בוקר מוקדמת. סטודנטים עייפים מגיעים לחניון בשעה שאפילו הציפורים לא מכירות כדי להתחיל במסע דרומה. לאחר שעה הגענו ליעד הראשון:
סקופ (scope) – מחסן חומרי הגלם הגדול במדינה שנמצא אי שם בבני עי"ש. ייחודו של המחסן הוא מערכת ממוחשבת למלאי ולאספקה. התהליכים כולם מופעלים על ידי רובוטים ענקיים עם נוכחות אנושית מועטה. מה שנקרא, העתיד כבר כאן. משם המשכנו ל Z.C.M, מפעל שעוסק בייצור חומרים מרוכבים בשיכוב ידני. טכניקה מדהימה שמתרחשת באופן קסום בחלל עבודה מצומצם באזור כנות. שיכוב היא טכניקה שבה לוקחים חומר סיבי (בד עם סיבי פחמן או פיברגלס) ומיישמים עליו שרף פולימרי שכבות-שכבות עד לקבלת חומר קשיח וקל בעל מבנה גיאומטרי סבוך.
המשכנו אל המפעל פולירית: מפעל בקיבוץ זיקים שבעוטף עזה. את פנינו קיבלו מירב ופטריסיה בחיוכים ענקיים והסברים מצוינים. הן סיפרו לנו על היתרונות והחסרונות שבתהליך הזרקת פוליאוריטן מוקצף לתוך תבניות, ואפילו שיתפו בקוריוז קטן – מתברר שדגם הכיסא של רכבת ישראל נקרא על שמה של פטריסיה (כיסא פטרי).
ולדובדבן של היום הראשון – מפעל פניציה לייצור מוצרי זכוכית בירוחם. אחרי הרצאה קצרה על המקום שמייצר בקבוקי זכוכית בקצב של מיליון בקבוקים ביום הגענו ללב ליבו של המפעל. תנור ענק דו-קומתי שממס את החול והופך אותו לזכוכית עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. בתוך המפעל ראינו מכונות לניפוח זכוכית שעובדות במקביל על כמה תבניות ומייצרות בקצב של עשרה בקבוקים בשניות בודדות. מחוץ למפעל מתנשאות גבעות קטנות של שברי זכוכית ממוחזרת שהגיעו מהאיסוף ברחבי הארץ, מראה עוצר נשימה.
בשעת ערב מאוחרת, עייפים אך מרוצים, הגענו לקיבוץ גבולות. השכבה כולה ארגנה ערב של מדורה וקארי ירוק (ללא גלוטן!)
היום השני נפתח בקפה חזק וארוחת בוקר קלה. הגענו למחלבה הראשית של טרה. תופתעו לגלות שהגבינה הצהובה "נֹעם" נקראת על שם האזור שבו נמצא המפעל (ולא על שם הבת של המנכ"ל). במפעל ראינו איך מייצרים גבינות וחלב והתרשמנו בעיקר ממכונות הנירוסטה העצומות שמלוות כל שלב ושלב בתהליך
משם המשכנו לדוֹלב (DOLAV) המפעל בעל השם המטעה. המפעל הוקם על ידי קבוצה משני הקיבוצים השכנים דביר ולהב (וזהו מקור השם) ומייצר מיכלי פלסטיק ענקיים לחקלאות, למחזור ולאשפה. בסיור ראינו איך מזריקים פוליפרופילן לתבניות ענקיות ואיך בתוך כמה רגעים החומר הנוזלי מקבל את צורת פח האשפה המוכרת לכולנו.
כיאה לסטודנטים לעיצוב, לא יכולנו להתעלם מעניין הקיימות שנובע מייצור המוני של מוצרי פלסטיק. כששאלנו את עודד, מדריך הסיור, שבמקרה היה גם אחראי מצוינות וקיימות של החברה, גילינו שדולב מתייחסים ברצינות לנושא המחזור והקיימות. "בסוף, הצרכן הוא מי שקובע את המדיניות של החברה", אמר לנו עודד, ושמחנו לשמוע שקולות המגיעים מהשטח מצליחים לחולל שינויים פנימיים גם בתוך חברות גדולות כמו דולב.
אחרון חביב, מפעל חמת באשדוד. את השם הזה אתם ככל הנראה מכירים ואולי אפילו יש לכם ברז שלהם בבית. במפעל התחקינו אחרי תהליך יציקת הברזים, תהליך מרתק שמתחיל ביציקת פליז ונגמר בברז בעל מראה כרום מבריק ויוקרתי. למדנו שלא כל הנוצץ זהב ולא כל המבריק נירוסטה.
בטיול שכולו כיף הייתה גם נקודה צורמת – השלכות הקורונה. מפעלים מקומיים רבים נסגרו, ובעלי המפעלים סיפרו לנו שכל המפעלים שעוד נותרו בארץ (ולא נדדו מזרחה) חוו שנה קשה ונפגעו באופן משמעותי כתוצאה מהשינויים במשק. אנחנו שמחים שזכינו להחזיר עטרה ליושנה ולבקר באותם מפעלים גדולים בארצנו הקטנה.
אחרי יומיים רוויי מתכת ופלסטיק חזרנו צפונה בדרכים פקוקות. אפשר לסכם ולומר שהטיול היה מלמד, מחדש ומעמיק הרבה יותר מאשר סרטונים ביוטיוב. כשעומדים מול המכונות הענקיות ורואים אותן בפעולה, מרגישים כמה כוח יש לתעשייה המקומית שלנו. נתראה בסיור הבא!
