בסטודיו צנוע ביפו מסתתר אוצר: חיים שלמים של אמנות, אהבת העשייה, זוגיות ופיסת היסטוריה ישראלית על הדרך. איתי ברן נפגש לראיון עומק עם אליעזר ויסהוף, מראשוני וחשובי האמנים הבין-תחומיים שפועלים בארץ, בעקבות ספרו "יצירות לאורך הדרך".
ראיין וכתב: איתי ברן, תקשורת חזותית
צילם וערך: עידן כהן, תקשורת חזותית
מלא במחשבות ותהיות, עמדתי והמתנתי בכניסה לבניין בשדרות ירושלים, יפו. הרחוב היה סואן, התורים בדוכני הפלאפל התארכו, האוטובוסים העלו עוד ועוד נוסעים, והאוויר התמלא בחלקיקי אובך. ואז נפתחה הדלת. הולכי הרגל נהפכו לבעלי־חיים עשויים ברונזה, הפרסומות המקושקשות שעל האוטובוסים התחלפו בכרזות מוקפדות וציורי שמן, וכל הרעש שהיה ברחוב כוסה בזכוכיות והתארגן בצורת מודלים אדריכליים, מדליות ופסלונים. ברוכים הבאים לסטודיו ויסהוף. תרצו לשתות משהו?
[caption id="attachment_10172" align="aligncenter" width="750"]
סדרת פסלי ברונזה של בעלי־חיים. אליעזר ויסהוף (1). צילום: טל אביגד[/caption]
קבעתי ראיון עם האמן אליעזר ויסהוף בעקבות הספר החדש שהוציא, "יצירות לאורך הדרך". שהתפרסם ביולי 2017 ומסכם שישים שנות עשייה ענפה. הספר מכיל תמונות רבות ו-17 עמודי טקסט בלבד, מה שהותיר אותי עם לא מעט שאלות ורצון להרחיב את היריעה. ממש כמו בתחילת הספר, את פניי קיבלה בחיבה רבה האמנית אלה ויסהוף, רעייתו ויד ימינו של אליעזר. אלה הפגישה ביני לבין ויסהוף. התיישבנו שנינו מול שולחן גדול ופתחנו בשיחה.
בוא נתחיל בתחילת הספר: "עיון בספר 'יצירות לאורך הדרך' מעיד כי יוצרו, אליעזר ויסהוף, הוא אמן־על".
איפה כתוב כזה דבר?
בפתיח שנכתב על ידי מרדכי נאור, סופר וחוקר ארץ ישראל.
אני לא הייתי משתמש בסופרלטיבים האלה, אבל זה לא היה בידי. הוא כתב ואני קיבלתי, זה לא נורא כל־כך. אתה בעצמך מבין שבגלל שטחי הפעילות המרובים, יש התופסים זאת, כפי שהוא כתב, "אמן־על".
אליעזר ויסהוף. צילום: טל אביגד[/caption]
את לימודי האמנות שלך בבצלאל התחלת כבר בגיל 16. מדוע דילגת על התיכון?
אם היית פרחח כמוני, אז הדבר היחידי שהיה אפשר לעשות איתך היה לשלוח אותך לבצלאל. נמשכתי לציור מגיל צעיר מאוד, ורק חיכיתי לרגע שאוכל ללמוד אמנות ולעסוק במקצוע היפה הזה. הדילוג שלי על התיכון לא נבע מחוסר השכלה. אין לי כמובן תעודת בגרות, אך אני חושב שהרבה מאוד אנשים עם תעודת בגרות יכולים ללמוד אצלי בשיעורי ערב. לא הצטערתי לרגע אחד, בצלאל היה דבר פנטסטי. כל המורים שלנו, כדוגמת יוסי שטרן, היו מסורים בצורה בלתי רגילה. היו מורים שהיו מגיעים מתל־אביב, ומכיוון שלא היה להם מקום לינה, הם היו ישנים בבצלאל כדי להמשיך את יום הלימודים למחרת. זה נבע מתוך מסירות – להגיע מוכן בשעה שמונה בבוקר. היום אני בטוח שהדברים השתנו.
ובצבא?
בתום לימודיי, עם גיוסי לצבא, נאבקתי קשות כדי להתקבל כצייר וכעורך גרפי לעיתון "במחנה גדנ"ע". במשך שירותי ציירתי עשרות שערים צבעוניים וכתבות מאוירות שפורסמו בעיתון. מכאן המעבר לאיור ספרי ילדים ועריכה גרפית של עיתונים נוספים היה קל.
אלה ויסהוף. "עינה הבוחנת מאירה את יצירתי באור יקרות". צילום: טל אביגד[/caption]
כיצד אלה ואתה הקמתם את "סטודיו ויסהוף"?
הסטודיו שלנו נדד בכמה וכמה מקומות. בהתחלה, אני לימדתי בבצלאל כמעט שנה, והפסקתי פשוט כי לא כיסו לי את עלות הדלק בגין נסיעותיי לירושלים. למרות ששמחתי ללמד את הדור החדש נאלצתי לוותר על הכבוד, ועברתי לעבוד בשותפות עם אשר קלדרון. פתחנו סטודיו בשם "קו" (ראשי תיבות של קלדרון וויסהוף), אך אחרי זמן מה נפרדנו עקב מחסור בעבודה. התקשרתי למשרד הפרסום "טל אריאלי" ושם הקמתי סטודיו בשותפות עם הגרפיקאי דב ליפ והאמן אוסוולד אדלר. בהמשך עברתי לעבוד עם הפרסומאי אליעזר ז'ורבין ז"ל, הבעלים של פרסום "דחף", שנמנה על המשרדים הגדולים בארץ. עבדנו שם במשך כ-8 שנים, עד שגילה אותנו אהרון דוברת, שהיה האורים והתומים של הכלכלה בארץ ומייסד חברת "כלל". ב"כלל" יצרתי עבודות מגוונות בתחומי הגרפיקה והאיור עבור חברות הבת של הקבוצה. הסטודיו אשר ייסדנו בשותפות עימם, עבר לימים לבעלותנו תוך שהמשכנו לעצב וליצור עבור אותן החברות. בין השאר פגשנו את טד אריסון, שהיה בעליה של חברת האוניות "Carnival Cruise Line", אשר לאחר ביקור בסטודיו שלנו הזמין פסל קינטי שהוצב במרכזה של האניה, כמו גם שנים-עשר ציורי קיר בכל אחד מסיפוניה. בסטודיו שלנו ביצענו ויצרנו עבודות גדולות מימדים, כגון בניית ותכנון ביתנים עבור התעשייה האווירית, חברת "רפאל", "תדיראן", "אלאופ", ועוד. יצרנו תכשיטים בעבור חברת H.Stern הבינלאומית, חברת "רבדים" ועוד. כיום אנחנו נבך קטן כאן.
בין השאר מוצגים בספר ציורים שציירת "בהשראת ירושלים". מהי ירושלים בשבילך?
ירושלים בשבילי היא קודם כל עיר הולדתי, העיר בה למדתי וספגתי את אווירתה, שכונותיה, על כל סמטאותיה ואתריה, כולל מגוון הטיפוסים הירושלמים שרשמתי.
"אמנת ירושלים". מדליה למיזם "אמנת ירושלים" שהוקם על ידי השופט אֵילון.[/caption]
בעמוד 29, מופיע ציור של ינשוף שעומד על אבני ירושלים. ניתן לראות שהטבעת אותיות בציור.
השימוש בהטבעות בציורים ובפסלים נובע מהצורך בטקסטורה. שילוב ההטבעות נותן יותר עניין בנוף. הוא לא סתמי, אלא מהווה רקע. כשאתה מסתכל באבן ירושלמית – יש לה סיפור. ברגע שמתווספת איזושהי אות בעברית, אפילו אם היא סתמית, אתה מטביע על האבן את החותם ההיסטורי שלה. זהו פירוש נוסף. עשיתי זאת גם במקום אחר. למשל, כשאתה מסתכל על השטר של ש"י עגנון, השתמשתי באותיות שפורחות באוויר אשר מתקשרות לעגנון עצמו ושמות גיבוריו.
"טווס מעל ירושלים" – מודליה אליפטית, במרכזה הדפס משי מצופה אמייל, פסוק מישעיהו ל"א 5 עוטר אותה, 20.5×17. הונפקה על ידי "החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות" כמחווה לויסהוף. צילום: טל אביגד[/caption]
עיצבת לא רק שטרות, אלא גם בולים רבים ואנדרטאות. מדובר בעבודות ממלכתיות להגדרתך?
ה"ממלכה" זו מין גושפנקה שניתנת מלמעלה. אם מדינת ישראל צריכה להחתים יצירה בחותמת ממלכתית – זה עניינה שלה.
במילים אחרות – הממלכתיות הושלכה על העבודות שלך.
אני הקטן בשבטי ישראל, לא יכול להגיד על העבודות שלי שהן ממלכתיות. ברגע שהן עשויות בעבור ה"ממלכה", בעבור הממשלה, הן הופכות להיות כאלה.
"יצחק רבין, 1922-1995"[/caption]
אך אם העבודות נעשות עבור הממשלה, אין זה מגביל את החופש האמנותי שלך?
בכלל לא. יצרתי תמיד את כל מה שרציתי.
האם העבודות שלך ציוניות? האם יש בהן, לראייתך, תרומה לציונות?
תראה, זוהי פילוסופיה קשה מאוד. כולנו ציונים. נולדנו כאן ואנחנו חיים כאן. אם נרצה או לא נרצה – אנחנו ציונים. אני לא נכנס לנושאים שהיום נקראים נושאים פוליטיים. זה כמו שתשאל חשמלאי אם הוא ציוני או לא. זה המקצוע שלי, נולדתי כאן, וזאת הציונות. עצם השיחה שלנו זו שיחה ציונית.
מנחם בגין. צילום: טל אביגד[/caption]
תוך כדי שהשיחה התגלגלה בינינו, הזכרתי כמה עבודות שעשיתי שקשורות למדינת ישראל. השיחה התפתחה לכיוון לא צפוי בעקבות הבחירה המוטעית שלי לפתוח את המשפט ב"יצא לי לעשות…".
לי לא יוצא, אני מתכנן ואז זה יוצא! זה לא מין דבר שאתה מטיל בו איזשהו כתם, כפי שנפוץ היום – שאנשים זורקים כמה כתמים ואפילו מחכים איך זה ייזל כדי לראות מה הם מקבלים. כאן אנחנו עובדים על דברים אחרים, אנחנו מציירים, מתכננים ובונים מהתחלה את מה שאנחנו רוצים. זה אף פעם לא יכול "לצאת לי". זה תמיד יוצא כמו שאני רוצה. ספונטניות אצלי קיימת מעט מאוד. אני חושב על כל דבר, ועושה סקיצות לכל דבר, גם כשאני פועל מהר.
אז מה שיש לך בראש יוצא לך על הדף בדיוק כפי שאתה מתכנן אותו? אין לך הפתעות בדרך?
אין הפתעות.
אך מה לגבי המקרים בהם היוזמות לא צלחו?
אני אגיד לך דבר חשוב בנושא הזה. שאלו אותי הרבה פעמים איך הצלחתי לעשות כל כך הרבה עבודות בכל כך הרבה שטחים. התשובה שלי הייתה – תארו לכם שלא היו מפריעים לי, מה הייתי יכול לעשות! אבל כל הזמן הפריעו.
מודל לפרוייקט של תעש מערכות, בצורת גלגל שיניים, בהשראת סמל החברה. העבודה חוקרת את ייצור הנשק של ישראל. הפרויקט היה אמור להיבנות ליד בנייני המנהלה שבהוד השרון, אולם הוא בוטל. "האכזבה ממשיכה עד היום, אם אתה מספיק חזק, אתה עובר הלאה". צילום: טל אביגד[/caption]
רציתי לשאול אותך על הספר "Days of David Ben-Gurion". היית מעצב צעיר בזמנו…
ויסהוף קוטע אותי. שוב בחרתי במילה הלא נכונה.
המילה מעצב עושה אותי עצוב. אנחנו אמנים. המילה אמן כוללת בתוכה את כל מה שאני רוצה להגיד. מעצב – הוא אדם שמעצב, למשל, עטיפה של ספר. אני לא מעצב. אני אמן. יש גם סנדלר אמן – אבל הוא יותר אוּמן. תמיד סבלנו מההגדרות הללו: מעצב/גרפיקאי – אלו הגדרות שלא מסתכלות על האמנות כפי שצריך להסתכל עליה. כשהייתי יושב ראש אגודת המעצבים הסברתי זאת גם לאנשי האגודה עצמה, אשר לא הבינו את הדקויות האלה.
כיום אמן נתפס כמי שמבטא את הרגש הפנימי שלו ביצירותיו, לעומת מעצב – שיוצר למען לקוח יצירה פונקציונלית, שנועדה לקהל יעד מסויים.
הגדרת את הטעות במערומיה. מה זאת אומרת? אם נסתכל על אמנים מתקופת הרנסנס, כמו מיכלאנג'לו, שהיה גאון עולמי – הוא לא הוזמן לעשות אמנות שימושית? הוא לא "מכר", כביכול, את עצמו? זה לא כך. הוא פשוט חי ברצון הטוב של האצולה דאז. אין הבדל גדול בנושא המכירה הזאת והמכירה האחרת. אמנות מוזמנת זה דבר נהדר. אני מייחל שיזמינו אצלי משהו אחר, כמו פסיפס לדוגמה. אין דבר כזה אמנות טהורה, או שכל האמנות המוזמנת היא טהורה, מההתחלה ועד הסוף.
מודל למפתח בית כנסת, שאותו חנך יהודה ברוניצקי. צילום: טל אביגד[/caption]
זאת אמירה לא מובנת מאליה בימינו.
היום לא מובנים לי הרבה דברים. כשאני נכנס למוזיאון אני לא מבין אותו בכלל. אז מה? אתה נכנס כיום למוזיאון ואתה רואה דבר שקוראים לו "מיצג", או "מיצב", ואין בין זה לאמנות ולא כלום. מה אני יכול לעשות? זה מה שנחשב לטהור. הטהור הגיע למוזיאון בצורת אוסף גזרי עץ ודברים משונים ותמוהים שכאלה אשר מונחים בתור מייצב. לך למוזיאון ישראל, תוכל לראות את התערוכה של איי וייוויי. תראה קילומטרים של שטויות. אז מה? שכל אחד ימשיך בדרכו.
אם ניקח לדוגמה אמן אבסטרקטי, מופשט לגמרי, שמציג בדים בצבעים שונים בלי שום דבר מעבר, נוכל לראות שספר האמנות שיתאר את עבודתו יהיה עמוס בכתבים: אותם ההסברים שמופיעים בספר שלי בכ-20 עמודים, יופיעו אצלו במאה עמודים, ורק אחר כך מתחילים הדברים האחרים, העבודות שהן אחוז מזערי של הספר. העבודות שלי ניתנות להבנה, לא צריך לכתוב עליהן כלום. מיד מבינים למה המשורר מתכוון.
[caption id="attachment_10177" align="aligncenter" width="900"]
צידו האחורי של אחד ממטילי הפיוטר היצוקים והמפוסלים לפי סדרת הבולים "מפעלי מים עתיקים בארץ ישראל", ובו פסוק מספר מלכים ב' ואיור, 2006. צילום: טל אביגד[/caption]
כיום, הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון מתחלקת לשלוש מחלקות: עיצוב פנים, תקשורת חזותית ועיצוב תעשייתי. היית מחלק זאת אחרת?
לא הייתי מחלק את זה כלל. עצם החלוקה מביאה לידי צמצום, ולא מובילה לגילוי כישרונות. מדוע להציב שלט מעל אמן ולהגדירו כמעצב פנים? אני לא רואה הבדל בין עיצוב פנים לעיצוב חוץ, או כל עיצוב אחר. הנושאים כל כך פשוטים מעיקרם שלא צריך לחלק אותם.
אתה אומר שזה פשוט אך בפועל זה לא נראה כך.
הדור הכי מסוכן שיכול להיות זה הדור של אלה שלא עושים אמנות אלא רק כותבים עליה. דור שמצטעצע בזהויות ובתגים שעכשיו דיברנו עליהם. אדבר בהכללות אך מהן תוכל להבין את דעתי בנושא: מבקרי האמנות הם לא משכילי האמנות, הם לא יודעים טוב את האמנות. האוצרים – עוצרים את האמנות. לרובם אין אוצר מאחוריהם. אני למשל אוהב ציור אבסטרקטי כהלכתו: ברגע שהוא צבעוני ומושך את העין, אני אוהב אותו, כי יש בו את ניצוץ האמנות. וכך יש הרבה מאוד פסלים אבסטרקטיים שמוצאים חן בעיניי, אפילו כשאין בהם נושא מסוים – כי יש בהם משחק צורות. אך ברגע שאין בהם כלום – חבל בכלל להעמיד אותם. אתה יודע כמה טונות של T.N.T צריך בשביל לגמור אנדרטאות שלא אומרות כלום?
ספר לי על האנדרטאות שפיסלת לעיר ראשון־לציון: אנדרטת השלום לזכר יצחק רבין ואנדרטת התקומה. מה היו השיקולים לבחירת מיקום הפסלים, אשר אינם מוצבים במקומות סואנים או תיירותיים במיוחד, אלא דווקא באזורים יותר שכונתיים?
כמו שאתה יושב מולי כעת, ישב כאן גם ראש העיר לשעבר, מר מאיר ניצן. איש עם חזון, ניצול שואה שיודע תנ"ך והיסטוריה באופן יוצא מן הכלל ובצורה שמבדילה אותו מראשי ערים אחרים. הוא החליט היכן הפסלים ימוקמו, אם בכלל. קראתי לו מפעם לפעם להראות לו את עבודותיי, והגשתי אותן כחוק וכסדר לעירייה. מאוד נהניתי לעבוד איתו.
אנדרטת התקומה, 1999, ראשון לציון. צילום: איתי ברן[/caption]
ניצן הציע שנספר את סיפורה של ראשון־לציון בזווית ההיסטוריה הישראלית עד למלחמת יום העצמאות. זהו רעיון גדול, שמצהיר שראשון־לציון זו לא סתם עיר, אלא אחד המקומות החשובים בהיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. וכך, מורים ותלמידים מגיעים לראות את פסל התקומה, כדי להשתבח בהיסטוריה של המדינה שלנו. מדובר בעבודה לא פשוטה, ששוקלת מעל 20 טון. 14 תבליטי האלומיניום בבסיס הפסל, מקורו ברעיון של ניצן, כך ניתן לחוות את הפסל לא רק מרחוק אלא גם מקרוב. ללא ההצעה של ניצן, הפסל היה עלול להצטייר כדבר גדול ומגלומני.
[caption id="attachment_10164" align="aligncenter" width="750"]
אנדרטת השלום לזכר יצחק רבין, 1997, ראשון לציון. צילום: איתי ברן[/caption]
אם לחזור לספר שיצרת עבור בן גוריון – אמן (!) צעיר יוצר ספר לראש הממשלה בהתראה קצרה. איך שומרים על קור הרוח?
שמעון פרס ז"ל היה חבר במפלגת רפ"י, ויוסי שריד ז"ל היה ידיד נפש שלי בשעתו. דרכו הכרתי את פרס ונעשינו חברים מאוד טובים. פרס שלח אותי לביתו של בן גוריון, וביקש שארשום אותו אם אוכל. קרה מקרה והכל התאחד יחד: המו"ל הניו-יורקי, חברת "לי גרוסמן", יצרו איתי קשר בזמן שציירתי את בן גוריון. צמידות התאריכים הולידה גם ספר וגם רישום, אותם לקח בן גוריון למסעו בארצות הברית וחילק לפוליטיקאים שפגש. לי הוא כתב הקדשה בתוך הספר, ועוד מכתבים קטנים על פיסות נייר. יש לי עוד הרבה מאוד מסמכים מעניינים כמו מכתב מסאדאת. הממשלה פעם הייתה יותר קלה למגע. אני לא אומר זאת כאיש מבוגר אלא כאדם שהכיר שם כמה וכמה אנשים: השרים של אז לא דמו לשרים של היום. אז, היו אלה אנשים שופעי ידע והיסטוריה, והכל היה מושתת על השכלה בצד פשטות.
בן גוריון, רישום, 1966. צילום: טל אביגד[/caption]
מה דעתך על הסמליל החדש של חגיגות השבעים לעצמאות ישראל ועל תהליך עיצובו?
החכמה שהפגינה כאן שרת התרבות מירי רגב היא קטנה מאוד. סמל זה דבר שצריך להקטין לכמה מילימטרים. הוא צריך להיות קומפקטי וחזק. אחד הדברים שלמדנו ולימדנו, היה שסמל – מהותו היא בשחור לבן. אם מוסיפים לו צבעים רבים, אף אחד לא ידפיס אותו וגם לא יהיה ניתן להדפיס אותו, כי אי אפשר לראותו כיחידה. אפשר לתרגם את הסמל לצבע, אבל רק אחרי שמעצבים אותו בשחור ולבן חזק, ברור וסימבולי. שרת התרבות, מירי רגב, לא למדה בבצלאל והיא הייתה צריכה להתייעץ עם אנשים שמבינים בזה יותר. עם זאת אני אוהב את הגישה שלה – היא רוצה לתרום לאלו שלא מדברים סרה במדינת ישראל וזה חשוב מאוד. יש האומרים שהיא לא צריכה להתערב בתחום האמנות, אך אני חושב שהדברים הגיעו לקיצוניות כזאת שהיא ניסתה להיאבק נגדה. אך בתוך המאבק היא שכחה כמה כללים. אבל אנחנו מדברים פוליטיקה, מה שאני לא אוהב.
האם אתה מרגיש שככל שעוברות השנים כך העיצובים הממלכתיים נעשים פחות טובים?
זהו תהליך של התעייפות. פעם, בתחום הבולים, היו נושאים שונים כמו למשל, בולים בנושא יום הזיכרון, והיו יוצאים עשרות בולים בנושא. כיום אנשים מקמטים את המצח שלהם וחושבים: "מה עושים עכשיו?" הנושא של יום הזיכרון, חשוב ככל שיהיה, מוצה כנושא לבולים. כך גם לגבי יום העצמאות: שמחנו בזיקוקים, שמחנו שיש לנו דגלים- היום הייתי מנסה להגיע לנושאים יותר ספציפיים לרגל כרזת יום העצמאות. מכיוון שעשיתי הרבה כרזות בחיי, אני יודע שכשחוזרים ולועסים את אותם הנושאים, הם נגמרים. אולי צריך להפסיק עם תחרויות העיצוב השנתיות.
תכשיט זר 5 צבעונים, כסף בתוך חישוק מצופה זהב, לרגל שנת החמישים למדינת ישראל: "חמישה צבעונים שמבטאים את הנושא יותר מכל דבר אחר". צילום: איתי ברן[/caption]
על תכשיט שנת החמישים למדינת ישראל בעיצובו, ויסהוף מספר:
הרעיון היה לעשות תכשיט לרגל חמישים השנה למדינת ישראל, שהוא פשוט בביטוי שלו: 5 צבעונים שמבטאים את הנושא יותר מכל דבר אחר. כשמוציאים את התכשיט מהקופסא הוא נמצא בלי המספר 50 ואפשר לענוד אותו בגאון, מבלי לסחוב איתך את מדינת ישראל על החזה. אנחנו עושים עכשיו תכשיט לשנת ה-70 על אותו הפרנציפ. אגב, אחרי שחברת המדליות והמטבעות מכרה את כל התכשיטים שהיא החליטה להועיד לנושא הזה, התברר שיש מחסור אז יצרנו תכשיט נוסף עם ביטוי אחר.
על כרזת 40 שנה למדינת ישראל:
הדברים מאוד פשוטים, אין כאן שום פילוסופיה וחוכמולוגיה. יש כאן 40 שנה, אתה קורא זאת מיד, יש פרח – מי לא שמח מפרח? יש את המנורה – מי לא זוכר את המנורה?
על האמנות האיסלמית:
תמיד הערצתי את האמנות האיסלמית. הכתב הערבי הוא אמנות יוצאת מן הכלל, ונעשו איתו דברים פנטסטיים גם מחוסר ברירה, מתוך האיסור לעסוק בתמונות ופסלים. הם הצטמצמו לשטח זה והגיעו לתוצאות מפליאות. אמנם בכתב העברי יש גם יופי רב, אך הוא לא מאפשר את משיכת המכחולים והעוצמה שיש בכתב המוסלמי. וכך קרה שנסעתי לאוזבקיסטן, טורקיה, תוניס ועוד, וצילמתי את המסגדים. יש לי ספרי אמנות רבים ואוספים גדולים של אמנות איסלמית.
סדרת פסלי ברונזה של בעלי־חיים. אליעזר ויסהוף (2). צילום: טל אביגד[/caption]
על היחס של ויסהוף לחיות:
בנוגע לבעלי החיים שאתה רואה כאן – לפעמים ישבתי בתוך הכלוב בספארי כדי לצייר אותם. אתה מקבל את התחושה הרבה יותר טוב כשאתה נכנס לכלוב הברווזים ורושם אותם לפני שאתה מפסל, כי אתה יכול לשלוט עליהם מכל צד וצד באופן שמקל על עבודת הפיסול אחר כך. החיבור שלי לבעלי החיים נובע מאהבת עולם החי והטבע. האהבה של האדם לבעלי החיים קשורה גם לפרימיטיביות. אני לא חושב שיש אדם אחד שנשאר אדיש כשהוא מסתכל על נמר או אריה או אפילו על חרק מעניין. בעלי החיים מדברים בעד עצמם ויש להם יופי משלהם שלא מצריך להכביר במילים. בספר יש סמלים נבחרים מתוך הסמלים הרבים שעיצבתי ובארבעה מתוכם מופיעים בעלי חיים.
סדרת פסלי ברונזה של בעלי־חיים. אליעזר ויסהוף (3). צילום: טל אביגד[/caption]
אנחנו נמצאים בעידן דיגיטלי. מה יעלה בגורל הדפוס?
אני לא יכול לנבא לך, אני רק יכול להגיד לך שאני אוהב את הספר, את הדפדוף. את הספר החדש שלי "יצירות לאורך הדרך" אפשר למצוא גם באינטרנט, אבל זה לא אותו הדבר. דפוס זה מקצוע. מרבית שנותיי עברו עליי בבתי הדפוס השונים, וראיתי עין בעין את כל תהליך ההתקדמות בתחום. תהליך ההתפתחות מאוד משונה: מצד אחד, הדפוס עצמו נותן פתרונות פנטסטיים שבתקופה שבה התחלתי לעבוד לא היו קיימים בכלל. אבל אם נגיע לדפוס האמנותי- הדפסי משי, תחריטים, דפוסי שקע, חיתוכי עץ ועוד טכניקות רבות אחרות – אני לא חושב שאבד עליהן הכלח. כיום חושבים שציור השמן שווה הרבה יותר מאשר ליתוגרפיה למשל – וזה לא נכון כל כך.
בולים לדואר של איי בהאמה: כנסיות בישראל – "חייו ומותו של ישו בארץ הקודש", 1989. צילום: טל אביגד[/caption]
כששאלתי את ויסהוף אם יש לו עוד מה להוסיף, דפדפנו יחד בספרו, והוא סיפר לי עוד ועוד, על יצירות רבות שהיריעה קצרה מלהכיל: ביתנים, בולים, פוסטרים לחדרי ילדים בהשראת התנ"ך, פוסטר לאנציקלופדית יודאיקה, תכשיטים, הכרזה הראשונה שעשה בבצלאל, הכרזה שהכין לחיים גורי ז"ל על המכה השמונים ואחת ועוד עבודות רבות ומגוונות. ויסהוף סיכם: "מאחורי כל עבודה אשר מופיעה בספר יש סיפור רציני, אך הספר מכיל רק 15 או 20 אחוזים מהעשייה. אותה, קוראי הספר יוכלו להבין, מבלי להכביר במילים".
[caption id="attachment_10161" align="aligncenter" width="750"]
אליעזר ויסהוף ופסל יצחק רבין. צילום: טל אביגד[/caption]
אליעזר ויסהוף / יצירות לאורך הדרך
תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2017
בספריית המכון הטכנולוגי חולון
(569.4)7.036 ויס
סלפי סיכום. מימין לשמאל: טל אביגד, עידן כהן, אלה ואליעזר ויסהוף, לי רובין ואיתי ברן.[/caption]
[/column]
ראיון מעולה. ממש מעביר את ההרגשה של להיות איתו בחדר.
בנאדם מרתק.
אלי ואלה ,נהנים כל פעם מחדש לראות את העבודות הנפלאות ,מרגשות אותנו מאוד אתה האומן הגדול בו זמננו ראוי לפרס ישראל🥇
קראתי את הכתבה המופלאה בשקיקה רבה , ללא יכולת לקום. בכל פעם אני נפעם מחדש מהיצירתיות המגוונת שלך ומהיכולות הנרחבות.
יש לך כישרון לגעת בכל תחום ולהפכו ליצירת מופת.
אתה מסור ומחובר לעבודת הקודש בה אתה עוסק כשלצידך אלה המקסימה אמנית בזכות עצמה.
מגוון הנושאים בהם עסקת ויצרת מדהימים. אנדרטת התקומה מהווה דוגמה לפסל גדול ממיידים מיוחד מאוד שפשוט יודע לדבר אל כל מבקר שמגיע אליו ולספר את סיפורה של ראשון לציון ואת סיפור הציונות. כך גם אנדרטת השלום לזכרו של יצחק רבין, הרישום של בן גוריון . וכל עבודה שיצרת במחשבה רבה.
כל הכבוד והערכה על פועלך.
בברכה ובהוקרה שמעון צור, ראשון לציון