ספסל "אביב "בעיצובו של אשר אלבז עבור עיריית תל-אביב, נבחר כריהוט הרחוב האהוב בעיר. תפסנו את המעצב לשיחה על ספסלים ועל המרחב העירוני.
מאת מערכת כולעיצוב
אשר אלבז הוא מעצב עסוק, מרצה במחלקה לעיצוב פנים ודוקטורנט לתכנון עירוני. הוא יוצר פסלי חוץ וריהוט חוץ שמוצבים ברחבי הארץ. לאחרונה התפרסם מחקר אקדמי שהכתיר את ספסל "אביב" בעיצובו של אלבז לרהיט הרחוב האהוב בעיר, ואין מתאים מחג האביב לשוחח עליו ועל פרויקטים נוספים.
שלום אשר! ספר לנו, איך נולד ספסל "אביב"?
ב-2017 עיריית תל אביב פנתה לחברת הדס עבורה אני מעצב ריהוט רחוב, בבקשה לעצב ספסל רחוב עם מחיצה, מדף או שולחן זעיר למניעת שינה של מחוסרי דיור. לא קל לעבוד מול רשות מוניציפלית: הרבה פעמים משקיעים הרבה מאוד משאבים, זמן וכסף בעיצוב, בתכנון ובבניית אב טיפוס והמוצר לא תמיד נבחר, אבל במקרה של ספסל "אביב" – הם אהבו אותו מיד.
לא התחברתי לרעיון של מחיצה וחשבתי שזו הזדמנות ליצור ספסל עם ערך נוסף, משהו מקומי יותר, משהו תל אביבי. הרעיון המרכזי היה לקחת חלק יחסי מאזור הישיבה, להרים אותו ולייצר מעין שולחן לאספרסו, ללפטופ או אפילו מושב לזאטוטים המתוקים. חיפשתי מראה קליל, פח בחיתוך לייזר, ללא פרופילים או יציקות מתכת. רציתי ליצור ספסל שיודע להיות יותר ממקום ישיבה. אני חושב שמוצר או מרחב שיודע להיות יותר מדבר אחד, יותר מהפונקציה המקיימת אותו, יוצא בסופו של התהליך הרבה יותר מוצלח, יותר נדיב, מסקרן ומזמין.
אנחנו נוטים להתרכז בעיקר בפונקציה המקיימת; ספסל – יודע לשמש רק לישיבה, דירה – בעיקר קופסת מגורים המשוכפלת באופן כמעט זהה לגובה ולצדדים, רחוב – מתוכנן כפונקציה של תנועת כלי רכב. אותי זה משעמם, זה אפילו מדכא ומכוער. הייתי רוצה לחוש יותר ביופי עירוני, יופי רוחני מרחיב נפש, מעודד עצירה ולרגע מאפשר עוד נשימה.
לא פעם אני נזכר בשירו של עמיחי ״אדם בחייו״,שהוא סוג של עיקרון מנחה עבורי. לדעתי עמיחי צודק לגמרי שאינו מסכים עם קהלת:
אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך.
החשיבות באחיזה בשני קצוות, להיות כמה דברים בעת ובעונה אחת, היא סוג של שיא אנושי, וזה נכון גם למציאות הפוליטית המורכבת שאנו חיים בה.
איך מוצר חדש נכנס לשוק ואיך זה עובד מול העירייה?
יש כמה אפשרויות. לעיתים, העירייה פונה לאחת מחברות ריהוט הרחוב איתן היא עובדת ומבקשת לראות סקיצות למוצר חדש. אני עובד עם ׳הדס ריהוט רחוב׳ והם ייצרו את כל ספסלי אביב. על פי החוק בישראל, העירייה מחוייבת לפנות לספקים מורשים בלבד ולאפשר לספקים נוספים לייצר מוצר שווה ערך. הרבה פעמים זה פתח להעתקות אבל גם ככה השוק רווי בהעתקות. גם במקרה של ספסל אביב, לקח פחות משנתיים עד שהתחלנו לראות ברחבי העיר חיקויים. חברות ריהוט רחוב אחרות עשו שינוי קל ברגל או בשולחן ויצאו עם מוצר דומה משלהן.
אפשרות אחרת לעיצוב מוצר חדש, השכיחה יותר, היא בעבודה מול אדריכלי נוף שבאים עם רעיון למרחב המתוכנן ויחד אנחנו מפתחים מוצר בפינג-פונג יצירתי וכיפי. אפשרות נוספת מבוססת על מוצרים שאנחנו מפתחים אין-האוס ומציעים אותם לאדריכלים או לעירייה, כחלק מהמחקר העירוני שלנו שמבוסס על ידע מקומי של עובדי העירייה, קבלני השטח והתושבים. אנחנו לא עושים ראיונות או סקרים, העירייה מאוד מחוברת לשטח ומקבלת כל הזמן פידבקים מהתושבים, יש להם ידע רב ומשמעותי והרבה פעמים זו דרך מצויינת לפתח מוצרים חדשים.
בסקר שערך אמנון דירקטור בעבודת התיזה שלו על ריהוט רחוב תל אביב, נמצא שספסל אביב הוא הספסל האהוב והמועדף ביותר בעיר. היית רוצה שזה יהיה הספסל בכל העיר?
כמובן שזה כיף גדול והרגשה נהדרת אבל אני בעד גיוון באופן כללי. לדעתי זה מתכון לחיים בריאים ומעניינים יותר. לא הייתי רוצה לראות אותו בכל תל אביב, ממש לא. אני בעד רגישות לסיטואציות מרחביות והתאמה נקודתית. נראה לי משעמם אם כל ריהוט הרחוב בתל אביב יהיה זהה.
ישנם מרחבים קרובים לים, לגנים ציבוריים, למרכז העיר, גינות גדס, פארקים… אני בעד גישה אינדיבידואלית לכל מצב. זה הופך את החיים ליותר אינטימיים, ויוצר תחושה של זהות ושייכות. אפרופו עבודת המחקר של אמנון שחקר סוגים שונים של ריהוט רחוב (שילוט, תאורה, אשפתונים ועוד) – אני חושב ששילוט רחוב דווקא כן צריך להיות יותר אחיד ברוב המקרים.
אתה חושב שריהוט רחוב יוצר תחושה של מקום בעיר?
בהקשר של ספסל "אביב" זה נכון (לפחות לפי הסקר של אמנון): הוא עושה את העבודה וצריך לזכור שגם פה היתה הקשבה לידע שבא מהעירייה. הם אלו שבאו עם הבקשה למוצר אחר. התכנון היה מפתח, העיצוב הזמין, אבל הקונספט עצמו פשוט מתאים לעיר. אני זוכר שקולגה אמר לי, לאחר שראה את הספסל בפעם הראשונה, שלדעתו יש שם בזבוז של מקום ישיבה. יש בזה משהו, תכלס פחות אנשים יכולים לשבת עליו, אפרופו הפונקציה המקיימת שלו. עם זאת, לא עניין של מקום, בעיני זה יותר עניין של התמקמות וגם עניין של מזמינות מאפשרת, וזה מה שאני אוהב בו.
לאחר שהספסלים פוזרו בעיר, התחיל טרנד של ציור על גבי המושבים. תוכל לספר לנו מה המשמעות של זה עבורך, ולהזכיר כמה דוגמאות?
בפעם הראשונה ראיתי את זה בכתבה ״מפת הספסלים המיוחדים״ של ynet. הייתי מופתע ומאוד אהבתי את זה, הינה פתאום נוסף עוד רובד, עוד ממד שבכלל לא חשבתי עליו וזה עובד ומרגש אנשים. מקסים בעיני ספסל השידוכים שצייר איתמר טל. ראיתי גם בנחלת בנימין עוד כמה יצירות. אני לא חושב שכל ספסל מזמין לצייר עליו, אבל משהו בספסל הזה עושה את זה ואני מוחמא ומאוד אוהב את זה.