נעמי פלברג איבלמן, תקשורת חזותית
ספר לנו על עצמך.
אני יובל, בן 40, בעליה של חנות הקומיקס "האגם הגווע" בתל אביב. בעברי הייתי מוזיקאי וניגנתי בלהקות, לאחת מהן קראו "ועדת חריגים". היו לי עוד כמה להקות פאנק שהופעתי איתן בארה"ב ואירופה, במשך כמעט שני עשורים.
ביקרתי בהרבה מקומות בעולם המערבי ויצא לי לראות הרבה חנויות קומיקס מעניינות. התחום של תקליטים וקומיקס תמיד עניין אותי, אני די אספן. יש לקומיקס איכויות נרטיביות ויזואליות שמקליקות לי טוב. גם וויזואלית זה הקליק לי מאוד כי אני אוהב גרפיקה, גם בתור מישהו שבא מסצנה של מוזיקה אלטרנטיבית – תמיד אהבתי פוסטרים, חולצות, הדפסי רשת. את כל התרבות של האנדרגראונד והפרינט.
בפסטיבלים ובהופעות אני תמיד ניגש לשולחן המרצ'נדייז ומסתכל על כל הפרינטים והמוצרים הנלווים. גם בלהקות שלי הקפדנו שיהיה שולחן מרצ' בכל הופעה.
בוא נגיד שבתור גבר, ולפחות בקומיקס כמו שהוא היה פעם, מצאתי הרבה נרטיבים של אנשים מדוכאים ומופנמים, אנשים מהסוג שלי באיזושהי צורה. מצאתי הרבה הזדהות בקומיקס, כי הוא ביטא דברים שהיה לי קשה לקלוט מספר, כנראה בגלל חוסר היכולת שלי להתרכז.
אז מה החיבור עכשיו בין המוזיקה שעשית לחנות הקומיקס?
בסופו של דבר האופי של המקום זה האופי שלי, אני מניח. אני אוהב מקומות שהם רוקנרול בצורה ובאיך שהם מרגישים.
פעם היה בירושלים את "האוגנדה", בסמטת אריסטובולוס. היה שם מין כוך קטן של קומיקס בקצה של החנות. בתור בחור צעיר אהבתי לנסוע לירושלים, חשבתי שזו עיר מוזרה יותר מתל אביב. ראיתי שם פרינט ופנזינים (fanzine) בעיקר, וכל מיני קשקושים של חבורת "A4", חבר'ה שעבדו עם דודו גבע, דברים של רותו ובתיה קולטון. זה היה מעניין לראות אנשים שעושים את זה, כל מיני סטודנטים מבצלאל ואנשים שהיו חלק מסצנת ההופעות בירושלים.
החנות שלי היא חנות עם קומיקס אבל, בשבילי היא בעיקר מקום שמאפשר לכל מיני דברים שקשורים לתרבות לקרות. זה מתחיל בקומיקס ופרינט אבל יש בה מהכל.
הקו המאחד זה אנדרגראונד, סוג של איזוטריה.
איזה קומיקס אהבת במיוחד כילד?
טין טין. לא אהבתי אף פעם גיבורי על.
הייתי גם מצייר קומיקס. היה לי חבר ביסודי שהייתי מצייר איתו, הייתי גם בחוג של אורי פינק בגיל 10.
המשיכה שלי לקומיקס התגברה כשהייתי בן 14-15 והלכתי לחבר שלי הביתה, הוא היה אמריקאי אז היה לו קומיקס מארה"ב והוא הביא את School is Hell (Matt Groening) שזה הבסיס של הסימפסונס. היה לו את כל הסדרה, וזה היה פשוט משהו שלא ראיתי אף פעם בחיים שלי. זה כל כך פרוורטי ומעוות וישיר. זה גרם לי לרצות לצייר דברים מכוערים. זה היה הסטייט אוף מיינד שלי בתור בן אדם צעיר – שאני חייב לראות סרטים מצוירים מוזרים יותר.
היום יש אינטרנט, ובזכות זה יש הכל. אנשים היום מחונכים מוזיקלית וויזואלית פי אלף ממה שאני הייתי בגיל שלהם. אנשים נכנסים לפה בגיל מאוד צעיר ורוצים דברים שאני קצת לא מבין מאיפה הם מכירים. למשל ילדה בת 13 לוקחת את I am a hero (Kengo Hanazawa) שזו סדרת זומבים מלפני 10 שנים שאין שום סיבה שתכיר.
מי קהל היעד של החנות שלך?
יש את ה-Heads, שמתלהבים ואומרים וואו, איזה אוסף נובלות גרפיות יש פה.יחסית לישראל זה אוסף מאוד גדול, אנשים נכנסים ואומרים לי שזה מזכיר להם את GOSH! בלונדון, שזו מחמאה גדולה. אין לי את הכמות כי גם אין לי את המטראז', אבל מה שאני מחזיק על המדף זה אותו סטייט אוף מיינד של חנויות אלטרנטיביות. מעבר ל- D&Q (Drawn & QuarterlY) ו- Fantagraphics אני יוצר קשר עם הוצאות קטנות.
החנות אמורה להיות מקום שנעים להיות בו, וזה פותח אותך לקומיקס גם אם אתה לא בקטע.
כלומר הקהל שלי הם גם אנשים שרחוקים מקומיקס, אפילו סטודנטים לאמנות, שזה הכי מדהים – אנשים שלומדים אנימציה ולא פתחו מעולם ספר קומיקס שזה בעצם סטוריבורד. אני פוגש אותם מדי שבוע, ואני מתפלא שהם לא הסתכלו מעולם על מאות הדוגמאות של איך לספר רצף של תמונות.
מגיעים גם הורים מתוחכמים שמביאים לפה את הילדים שלהם. אין לי מחלקת ילדים, אני לא מקדש את זה בצורה הזו. אם מישהו נכנס עם ילד ושואל אם יש לי משהו לילדים אני אומר "יש לי ספרים. תראה אם יש משהו בלי ציצים או אלימות".יש לי אזור עם "טין טין" ו-"אסטריקס", “Farside” “Calvin & Hobbes” , הדברים הקלילים ויש גם כמה דברים של דיסני שהם יפים. כל זה מתוך חשיבה שזה איך שהייתי רוצה שיתייחסו אליי כילד.
מה הקומיקס האהוב עלייך?
הקומיקס האהוב עליי היום זה Parallel Lives (Oliver Schrauwen), הספר הכי יפה שקראתי והכי מעניין. הוא גאוני נרטיבית, ועכשווי ציורית.
הספר קריפי ומוזר ומעניין מאוד. הסיפור הוא על דמות שנחטפת על ידי חייזר שמשנה את המין שלו, והדמות חיה ועוברת בין חיים מקבילים של עצמה בעידנים שונים. זה הולך ומתפתח אל תוך העתיד, עולמות מקבילים. זו תמיד אותה דמות, שהיא בעצם היוצר והכותב עצמו, אבל בעתידים שונים ומקבילים, ובסוף מחליף מגדר עד שהוא הופך לחילזון שמתרבה עם עצמו.
יש בו אווירה דניאל ג'ונסטונית כזאת, משהו קצת אוטיסטי בדרך שבה הוא כותב. זה כמו לקרוא רצף מחשבות של גאון. באים לפה הרבה אנשים שלומדים איור ומודים לי על זה שהכרתי להם את הספר.
מה הדבר הכי משמעותי שקרה מאז שפתחת?
אני חושב שפשוט שזה נהיה חלק מהחיים שלי. יש לי עוד עבודה, יש לי משרד פרסום. אני בא לפה פעמיים בשבוע. הכי מדהים שזה חלק מהחיים שלנו, שעכשיו זה מקום פיזי שאנחנו נמצאים בו בערב או ביום, או בימי שישי, במקום לקום מאוחר ואז ללכת לשתות קפה. אני יושב פה ואנשים מדברים איתי על ספרים. זה משנה את החיים קצת.
מה בעינייך המקום של פרינט בעולם שהופך לטכנולוגי?
גרפיקה ודיגיטל מעניינת בעיני רק כשהיא אינטראקטיבית. אני לא מתרגש.
אני יודע שאנשים שומעים ספוטיפיי, לי יש ספוטיפיי אבל יש לי גם תקליטים. למה יש לי תקליטים? מהסיבה שאני מאמין שהיא אוניברסלית – שאנחנו רוצים להשאיר משהו אחרינו.
ברמת העיקרון, מעט מאוד אנשים בעולם יסתפקו בלהשאיר אחרים עקבות דיגיטליים בלבד.
אני רוצה להשאיר אחרי בלאגן. זה יהיה נוראי לנקות אחרי, ומלא אנשים יצטרכו למיין את זה והילדים שלי יריבו על זה ולא ירצו את זה, יזרקו את זה אחד לשני ויגידו שזה מכוער. זה איך שאני רואה את זה, זה הצורך שלי וצורך של אנשים להשאיר אחריהם דברים, ואחד מהם זה אוסף של ספרים או תקליטים או של מי שהם היו כשהם היו בחיים.
יש משהו עצוב בלהשאיר תיקיות אחריך.
בעיני זו הסיבה שלפרינט יש משמעות, כי אנשים לא רוצים למות בלי כלום, ואתה רוצה לתת להם דברים יפים על הדרך. חוצמזה שפרינט הוא פאקינג מגניב.
יש מחשבות על עוד סניפים?
עכשיו פותחים ארוניות בחיפה, ב"סירופ" החדש. יהיה אזור של תקליטים והכונניות שלי יהיו שם, זה כאילו יהיה "האגם" חיפה, בתוך ה"סירופ". מעין מתחם תרבות כזה.
אבל לאט לאט, רק התחלנו.
האגם הגווע
לבונטין 2, תל אביב יפו
שעות פתיחה: א'-ה' 13:00-18:00 ו' 10:00-14:00
בנוסף מומלץ להתעדכן באינסטגרם על אירועים ומסיבות:
אינסטגרם: https://www.instagram.com/dyinglake/
