קורס "עיצוב חוויית סוף חיים" מתקיים זו השנה השלישית בהנחיית גלינה ארבלי ואיתי לניאדו במחלקה לעיצוב תעשייתי. בשנתיים האחרונות, התבקשו הסטודנטים לעצב מוצרים שמטרתם להקל ולו במעט על מצבי סוף חיים. השנה התווסף אתגר נוסף והוא מגיפת הקורונה.
מיקה דור, עיצוב תעשייתי
הקורס "עיצוב חוויית סוף חיים" מתקיים זו השנה השלישית בהנחיית גלינה ארבלי ואיתי לניאדו במחלקה לעיצוב תעשייתי. במסגרת תרגיל בשם "סוף טוב" נתבקשו הסטודנטים/ות לעצב מוצרים שמטרתם להקל ולו במעט על חוויית סוף חיים, ולשם כך נדרשו תחילה להבין חוויה זו היטב: היכן היא מתרחשת, מיהן הדמויות המשמעותיות הלוקחות בה חלק, כיצד נראה יום בחייו/ה של הנוטה למות ומשפחתו/ה. השנה התווסף אתגר נוסף לעיסוק בנושא והוא מגיפת הקורונה והמגבלות שהיא מביאה עימה: הן מבחינת אפיקי הלימוד של הנושא והן מבחינת ההתמודדות עם פטירתם של רבים בבדידות וריחוק ממשפחותיהם.
דור יחזקאל, סטודנטית שנה ד'
"Cine Me" היא בובת זיכרון אינטראקטיבית שנועדה להקל על המעבר בין שלב האבל לשלב ההשלמה עם אובדן של אדם קרוב. הפרויקט נולד בעקבות המפגש האישי שלי עם המוות לאחר שאיבדתי את אבי בגיל צעיר. באותה התקופה אימי ובני המשפחה חוו גם הם את הקושי הגדול. עבורי כילדה היה זה אתגר גדול להתמודד עם האבל ולעבד אותו במילים בתוך שגרת החיים שנמשכה. השיח עם ילדים על נושאים קשים וכואבים כמו מוות עלול לעורר פחד, תחושת חוסר ביטחון ואובדן שליטה.
האתגר המרכזי שניסיתי להתמודד איתו בפרויקט הוא האופן בו ניתן לעסוק במוות ובחוויית הזיכרון בצורה שאינה מפחידה ומאיימת, ולמעשה להחזיר את השליטה לידי הילד/ה. לבובה שעיצבתי יש פונקציה של הקרנת תמונות וסרטונים, וישנה אפשרות "להפעיל" את הזיכרון דרך האינטראקציה עם הבובה והשימוש במקרן המובנה. בתהליך העיצוב התייחסתי לצורתה ובחרתי בדמות הקואלה שעשויה לעודד למשחק ולהביא נחמה במהלך ההתמודדות המתמשכת עם האובדן.
מתן זריהן, סטודנט שנה ד'
במסגרת הקורס בחרתי לעסוק במרחב הקשור לזיכרון, כי לתפיסתי זהו אחד הדברים החשובים שאדם משאיר אחריו אצל אוהביו. חקרתי מה משפיע על הזיכרון, איפה הוא נשמר במוח ואילו גורמים יכולים לגרות או לעורר אותו. גיליתי כי לחוש הריח יש השפעה מאוד חזקה על הזיכרון כיוון שהוא מחווט ישירות לאותו מקום במוח הקשור ליצירת זכרונות (שלא כמו חושים אחרים). מסיבה זו לחוש הריח יש יכולת להצית בנו זכרונות מהעבר ולגרום לנו לחוות אותם מחדש. התופעה הזו נקראת ׳אפקט פרוסט׳ על שם מרסל פרוסט שכתב על כך בספרו ״בעקבות הזמן האבוד״ (1914). במחקר מסויים הפיקו תמציות ריח מבגדים שאנשים לבשו על ידי זיקוק של מולקולות הריח: מסתבר שלכל אדם יש חתימת ריח שונה המושפעת מה-DNA שלו/ה.
עם בסיס הידע הזה התחלתי בפיתוח המוצר במטרה לספק נחמה על ידי זיכרון המגורה באמצעות ריח של האדם שהלך לעולמו. חיפשתי פורמט המזכיר את הפעולה של הרחת בגד או פרח, בגלל המחויבות והאינטימיות שהמשתמש/ת חווה בסיטואציה. החלטתי לשלב קרמיקה במוצר הודות ליכולתה להדיף ריח באופן איכותי. כך פיתחתי את פרוסט – תמצית ריחו של אדם אהוב שנפטר.
כדי להכין את הפרוסט האישי שלו/ה, על המשתמש/ת לשלוח בגד שאותו נהג/ה ללבוש המנוח/ה. מאותו הבגד מפיקים תמצית נוזלית במעבדה, את התמצית משלבים במוצר הנשלח בחזרה למשתמש/ת. המוצר פועל כמו בושם, לחיצה על הלחצן תתיז מעט מהתמצית על הגוף הקרמי אשר ינדף החוצה את ריחו של אותו אדם אהוב. המשתמש יקרב את המוצר לאפו ויריח אותו, מה שיצית זכרונות ויספק נחמה ברגעים קשים.
יובל בר שלום, סטודנט שנה ד'
בישראל, ובעולם בכלל, יש כיום מצוקת קבורה. במסגרת הפרויקט חקרתי כיצד נהגו לקבור בארץ ישראל בעבר, וגיליתי היסטוריה מאוד דינמית של שיטות קבורה. הידועה שבהן היא שיטת קבורה יהודית עתיקה, שהיתה נהוגה עד תקופת בית שני ונקראת "ליקוט עצמות". בשיטה זו הקבורה מתבצעת בשני שלבים: תחילה קוברים את הנפטר בקבר זמני באדמה או במערה, עד שהגוף מתכלה, למשך תקופה של שנה. בשלב השני, מלקטים את העצמות מתוך הקבר הזמני ומעבירים אותן לקבר שני, קבוע, שנקרא גלוסקמה. זהו ארגז אבן שמידותיו נגזרות מהעצמות הרחבות והארוכות ביותר בגוף. שיטה זו חוסכת מקום רב וכיום יש קבוצה שקוראת לחזור אליה, כפתרון שגם תואם את ההלכה היהודית וגם רלוונטי לפתרון בעיית שטח בבתי הקברות. שטח גלוסקמה כזו קטן פי 20 משטח קבר שדה ממוצע, כך שניתן להכניס בדונם הרבה יותר קברים בעלות מאוד נמוכה.
עיצבתי מערכת קבורה מודולרית לקבורת "ליקוט עצמות", בעלת מספר אופציות למרכיבי הקבר שניתן לבחור ולהתאים אישית. המערכת מורכבת מגלוסקמאות בטון צבעוניות עם מחברים ותוספות ממתכת, כמו גם ספסלים ממתכת ועץ. השנה בה המנוח/ה נחה בקבר הזמני, מאפשרת מחשבה מעמיקה והתאמה מדויקת למשפחה ולמבקרים. עיצבתי את המוצר במטרה ליצור אלטרנטיבה לשיטת הקבורה העכשווית, ולקדם את החזרת שיטת ליקוט העצמות ואת קבלתה על ידי הציבור. אני מאמין שהפרויקט יכול להביא לשינוי תפיסה ואני מקווה להיות חלק ממנו.
עמית פישר, סטודנט שנה ד'
המחקר שלי התחיל בשאלה: האם אני יכול להקל, אפילו במעט, על אדם בסוף חייו בעזרת מוצר?
במהלך המחקר נחשפתי לעוד ועוד מידע הקשור במוות ובאדם הנוטה למות. בכל פעם שקראתי או שמעתי מידע על ילדים החולים במחלות סופניות ,הרגשתי צביטה קטנה בלב ובאופן טבעי הפרויקט התגבש לכיוון של עזרה לילדים הנוטים למות. לעיתים קרובות זריקות של משככי כאבים למיניהם הן חלק בלתי נפרד מזגרת יומם של ילדים כאלו. הצורה של המזרק הקלאסי והכאב של הדקירה יוצרים פחד אצל הילד/ה ומרתיעים אותו/ה מקבלת תרופות מקלות.
מסיבה זו עיצבתי את – SPOITמזרק חשמלי למתן משככי כאבים המקל על חווית הזריקה אצל ילדים.
בחלקו התחתון של המזרק יש חותמת ,כך שבסוף הזריקה הילד/ה מקבל/ת קעקוע קטן על היד כמחווה
על נטילת התרופה. בצורה כזו המזרק לא רק מכאיב לילד/ה אלא גם מעניק מחווה סמלית על אומץ הלב, ובכך נוצר קשר חיובי בין הילד/ה למזרק. כמו כן, המחט במזרק סמויה ולא ניתן לראות אותה .רק כאשר מצמידים את המזרק ליד ומפעילים אותו, המחט יוצאת ,חודרת לגוף וחוזרת חזרה לתוך המזרק .פעולה זו מקלה על הפחד ממחטים ומצמצמת את הכאב הפסיכולוגי לפני הזריקה. המזרק פשוט ובטוח לשימוש: יש בו מנגנון בעזרתו ניתן לקבוע את המינון המדויק של התרופה ובכך למנוע מנת יתר .לאחר בחירת המינון נשאר רק ללחוץ על הכפתור העליון והמזרק יעשה את השאר. בנוסף, המזרק מתעד את צריכת התרופות של הילד/ה ויתריע באמצעות אפליקציה כאשר הגיעה השעה לזריקה הבאה.
בהגשה נכחו: ד"ר יעל אוריון, מנהלת מחלקה גריאטרית פנימית, בית חולים איכילוב, פאולין ברנד דורפמן, עו"ס בבית החולים וולפסון, קרן ארפי, אחות פליאטיבית, מאיר רוזנברג ונועם ליפשיץ טילינגר מעלי שלכת, עומר שפריר, מלווה רוחני "בית לרוח", אתי זיו אב, מלווה רוחנית, ד"ר עדי ששון, סגן מנהל דורות מרכז רפואי לשיקום וגריאטריה.
