עבודות הוידיאו-ארט בתערוכה "הוליווד ומיתוסים אחרים" מנהלות דיאלוג עם העיר הידועה בעולם ועם ההיסטוריה של הקולנוע. כל מאפייני הקולנוע שהפכו אותו למדיום שהוא משמשים כאן כחומרי גלם. אנו, הצופים, מתבקשים להתמסר להם, להרהר באופן שבו מוסכמות הוליוודיות עיצבו את תפישת עולמנו בכל הנוגע לרגש ולתשוקה, לאופן שבו נשמר זיכרון ולדרך שבה נרקם סיפור.
לי גואטה, תקשורת חזותית
[/column] [column]העריכה הקולנועית היא אקט שקוטע במהותו רציפות של מרחב וזמן על מנת ליצור רצף, שבו זמן מסך לא שווה ערך לזמן מציאות. אבל יש משהו מאוד ברוטלי בחיתוך של קאט: הוא נראה לעין והוא עלול להוציא את הצופה מהריכוז בנרטיב של הסרט.
הסגנון ההוליוודי מאופיין בסרטים אשר נעשים באופן כזה שהצופה אינו מודע לקונסטרוקציה שלהם. המטרה של סגנון העריכה ההוליוודי היא למקד את הצופה בסיפור והכל צריך לשרת את זה.
התערוכה "הוליווד ומיתוסים אחרים", שמוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב לאמנות, חוקרת את החיבור של אמנות הוידיאו לקולנוע ההוליוודי מבחינת אופני העשייה, התכנים וחוויית הצפייה. הוידיאו-ארט עושה שימוש בטכנולוגיות קולנועיות וטלוויזיוניות, אבל עם השנים התפתחה לו שפה אמנותית ייחודית, אשר מבדילה אותו מהקולנוע או מצילום וידיאו ביתי. בדרך כלל מדובר ביצירות קצרות יחסית, חסרות עלילה במובן המקובל בקולנוע או בספרות. האמן/ית יוצר/ת תמונה נעה, כשהדגש הוא על בניית הפריים, הצבעים והצורות. ההתרחשות היא בדרך כלל מחזורית: הסרט חוזר על עצמו שוב ושוב ומתאר מצב מתמשך של רגש או מחשבה.
בין האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה: פייר ביסמוט, אוקייה דקר, תרזה האברד, אלכסנדר בירכלר, פרנצ'קו וצולי, גווידו ון דר ורווה, יספר יוסט, תום פניני, יוליאן רוזפלדט.
[caption id="attachment_10823" align="aligncenter" width="750"] יספר יוסט, משהו לאהוב, 2005, וידאו, צבע, קול, 9:48 דקות, באדיבות האמן וגלריה ניקולאי וולנר, קופנהאגן[/caption]יספר יוסט / "משהו לאהוב"
2005, וידאו, צבע, קול, 9:48 דקות
התערוכה נפתחת ב"משהו לאהוב", עבודתו של יספר יוסט. הגיבורים בסרט מוצגים על רקע מוזיקה מרגשת: בחור צעיר, גבר מבוגר, אישה צעירה בחניון תת-קרקעי ריק לחלוטין, שמזכיר תפאורה של סרטי מתח שראינו כבר בעבר. מבעד לחלון הגבר המבוגר מציץ בבחור ובבחורה מתנשקים. זוהי נשיקה מהסרטים: ממושכת, מצולמת באיטיות מסביב, מסוג הנשיקות המופיעות בסיומו של סרט ומסמנות את השיא. כאשר הגבר המבוגר מתבונן בזוג המתנשק הוא מגלם את אקט המציצנות של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי. אולם בשונה מהסרטים המוכרים לנו, זהו הגבר הצעיר שמסתמן כמושא הגעגוע, ואף יותר ממנו זוהי הנשיקה עצמה, או התשוקה עצמה, שמסתמנות כאותו "משהו לאהוב".
פייר ביסמוט / "מקרים של קדימונים"
2018, וידאו, צבע, קול, 19:04 דקות
הסרט "מקרים של קדימונים" נע בין זמנים, העלילה מדלגת בין דמויות אמיתיות לשחקנים המגלמים אותן, והצילומים מתנהלים בחלק מהזמן ללא תסריט ידוע מראש. עבור מיצב הוידיאו שלו, בחר ביסמוט במתכונת הקופצנית של קדימונים: סצנות קטועות, פסקול עם שאלות שנשארות ללא תשובה, מוזיקת רקע דרמטית ורשימת קרדיטים של צוות ההפקה של הסרט. נקודת המבט הפרועה שלו מאפשרת לו להתנהל בערמומיות בין אמנות לקולנוע, וליצור פרויקט מורכב ויוצא דופן שבו מתפרקים מיתוסים ומוסכמות, אמנותיים וקולנועיים.
תרזה האברד ואלכסנדר בירכלר / "הר הסרט", "גראנד פריז טקסס"
2011, 24 דקות, סרט, 2 ערוצים, צבע, קול, 24 דקות
2009, 54 דקות, סרט, צבע, קול, 54 דקות
"הר הסרט" מתחקה אחר מיתוסים קולנועיים ומתעכב על הדרך שבה הסרט, התעשייה, ההילה, הפנטזיה, משאירים את חותמם על אנשים הרבה אחרי שהאורות באולם חוזרים ונדלקים. בעוד ש"הר הסרט" מוקרן בחלל הגלריה כהעמדה דו־ערוצית, "גראנד פריז טקסס" מוקרן באולם הקולנוע של המוזיאון במועדים קבועים מראש. בחירת התצוגות השונות ממחישה את הכפילות בבסיס העשייה של האברד ובירכלר: בין עולם האמנות לעולם הקולנוע. הסרטים נראי כמו סרטי המשך לסרטים קיימים. הם מטשטשים את הפער שבין מציאות ממשית וקולנועית.
גווידו ון דר ורווה / "מספר ארבע־עשרה, הביתה"
2012, צבע, קול, 54 דקות, מדינות ומקומות שונים
הסרט "מספר ארבע־עשרה, הביתה" מורכב מחומרי צילום יוצאי דופן: דמויות מיוחדות, עלילות לא שגרתיות ורומנטיקה ללא גבולות. ון דר ורווה לוקח על עצמו לחבר רקוויאם (יצירה מוזיקלית הנכתבת לטקסי אשכבה), לנגן בפסנתר, לשחות, לרכוב על אופניים, לרוץ, לקפוץ לתעלת מים לבוש בבגדים בוערים, להיקשר למנוף, לרחף באוויר ובעיקר – לעשות מכל זה סרט. הסרט מוקדש לשני גיבורי ילדותו, המלחין פרדריק שופן והמצביא אלכסנדר הגדול: שניהם עזבו את ביתם בגיל צעיר ולא חזרו אליו מעולם. הסרט מתחיל בכנסיית הצלב הקדוש בוורשה, שבה קבור לבו של שופן, ומסתיים בפריז, ליד הקבר שבו קבור גופו. סיפורם של שופן ואלכסנדר הגדול, לצד הקשר לביוגרפיה של האמן עצמו, מעניקים ל"מספר ארבע־עשרה, הביתה" נפח של סרט מסע הוליוודי.
תום פניני / "משקולת נייר"
2017, וידאו, צבע, קול, 9:13 דקות
בסרטיו, פניני יוצר קלישאות קולנועיות ומפרק אותן. הסצנות נראות כאילו נשלפו מסרט הוליוודי קלאסי: התרחשויות מצולמות בקפידה, הסט בנוי בתשומת לב עד לאחרון הפרטים, וכמו בסרט אילם, במקום דיאלוג יש מוזיקה. הסרט "משקולת נייר" צולם בשוט אחד במפעל למחזור נייר בברוקלין, שבו פועלת מכונה גדולה לגריסת נייר. גבר בחדר עבודתו כותב על מכונת כתיבה בפרץ יצירה המוכר לנו מאין-ספור סצנות קולנועיות, בעוד גשם של ניירות גרוסים נופל מהתקרה וקובר תחתיו את הכותב ואת מכונת הכתיבה. הסרט כולו מצטייר כמשל על תהליך היצירה. אמנם אין דיבור בסרט, אבל יש אין-ספור מילים גרוסות ואילמות שממלאות את המסך. אלפי טקסטים כתובים שפעם הכילו משמעות – סיפרו סיפור, הציעו רעיון, תיארו וחקרו, מסיימים את דרכם כנייר גרוס.
יוליאן רוזפלדט / "לילה אמריקאי"
2009, הצבת וידאו 5 ערוצים, צבע, קול, 40:42 דקות
"לילה אמריקאי" הוא המונח הקולנועי המתייחס לצילום לילה בתנאי יום. רוזפלדט נתן שם זה לסרטו שעוסק במערבון, אחד מהז'אנרים הפופולריים בקולנוע האמריקאי, בו נעשה שימוש רב בטכניקה של צילום לילה ביום. בכל אחד מחמשת המסכים מקרין רוזנפלדט סצנה אחרת מהמערבון הקלאסי: פרש בודד על סוס; חבורת בוקרים סביב מדורה; רחוב ריק בעיירה של המערב הפרוע; מסבאה; אישה מחכה בפתח בית, בנוף ערבה צחיח. הכול נראה מוכר מאוד, למעשה מוכר מדי, אבל להפתעתי אחרי הרגעים הראשונים של הסצנה, חזות הסרט נשברת כאשר המצלמה מתקרבת לפניו של הפרש הבודד והוא מתגלה כגבר שחור: סתירה ראשונה בהגיון של המערבון הקלאסי. מכאן הסרט ממשיך ומתפתח למספר קלישאות מוכרות מאין-ספור מערבונים כאשר רוזנפלדט בוחן אותן וחותר תחתיהן. אשליית הסרט נפרמת לחלוטין כשכל השיחות מתבררות כציטוטים מתוך מערבונים או מתוך נאומי בחירות של פוליטיקאים אמריקאים. שיח הבוקרים הקשוחים על נשק, על מוסר ועל הרוח האמריקאית, נהפך לשיח חובבי קולנוע, אשר מתפתח למופע היפ-הופ ולסדרת חיקויים של מנהיגים רפובליקנים.
עבודות הוידיאו המוצגות בתערוכה מנהלות דיאלוג עם הוליווד ומציגות צדדים שונים בהיסטוריה של הקולנוע. כל מאפייני הקולנוע שהפכו אותו למדיום שהוא כיום משמשים כאן כחומרי גלם. אנו, הצופים, מתבקשים להתמסר להם, להרהר באופן שבו מוסכמות הוליוודיות עיצבו את תפישת עולמנו בכל הנוגע לרגש ולתשוקה, לאופן שבו נשמר זיכרון ולדרך שבה נרקם סיפור.
תערוכה: הוליווד ומיתוסים אחרים
אוצרת התערוכה: רותי דירקטור
מוזיאון תל אביב לאמנות
שד' שאול המלך 27, תל אביב
פתיחה: 26.4.2018
נעילה: 1.10.2018
שעות פתיחה: ב', ד', ש' 10:00-18:00, ג', ה' 10:00-21:00, ו' 10:00-14:00
עלות כניסה: לפי תעריף המוזיאון