״החדר השרוף״ הוא חדר לבן, ללא תפאורה, עם צלילים משונים, נקישות חלושות, שפה לא מוכרת. כל אלה חלק מתוך מופע מחול של הכוראוגרפים נועה צוק ואהד פישוף, הנוצרה במסגרת פרויקט אמנותי "תנאים למחוללות פוליטית". המופע מציע חווית תנועה וסאונד שבו הקהל נוכח ביצירה.
רייצ'ל עמרני, עיצוב פנים
[/column] [column]אני נכנסת לחלל "החדר השרוף". למרות כל התרחישים הנוראים שעוברים בראש, אני פוגשת חדר נקי, עם כיסאות צמודים מסודרים עם גבם לקיר ופונים למרכז החלל. בחלל החדר תקרה גבוהה, אין תפאורה, הקירות לבנים וישנה עמדת סאונד נמוכה בפינה של החדר ועליה אביזרים שונים. עולה בי השאלה איפה לשבת? איפה אני רוצה למקם את עצמי בחלל ועד כמה אני עומדת להיות שותפה לרקדנים.
החדר מתמלא בצופים ואיתם עולה רמת האינטימיות בחלל. זו לא הופעת מחול סטנדרטית שהצופים יושבים בשורות אחת אחרי השנייה והמבט של כולם מופנה לבמה. כאן הכל קורה בגובה העיניים, במרחק נגיעה.
נכנסים לחלל נועה צוק ואהד פישוף, הכוריאוגרפים של היצירה, ומתיישבים על הרצפה בישיבה מזרחית מאחורי העמדה הנמוכה בפינה. הנה מתחילים. ללא הכנה מוקדמת, מתחילים לצוף בחדר צלילים עדינים, נשמעים לא נשמעים. נקישות עדינות על חפצים שונים, הדלת נפתחת ונכנסת הרקדנית (כרמל בן אשר).
[caption id="attachment_5625" align="aligncenter" width="745"]
כרמל בן אשר וקלווין וו, רקדני עבודת המחול "החדר השרוף". צילום: אפרת גולדמן[/caption]
היא קרובה ואפשר לשמוע את הנשימות שלה ואת תנועות הגוף שפוגשות את הרצפה. כל תזוזה מלווה צליל, וכל תנועה מלווה תו. פישוף, המוכר מלהקת נושאי המגבעת, מלהטט בין סאונד מוקלט לחי. הוא שר מילים, ומדבר טקסט. פישוף וצוק ממלמלים ברכות בשפה לא מוכרת, ורק בהמשך הבנתי שמדובר בשפה שהמציאו. הם שיכנעו אותי לגמרי שמדובר בשפה קיימת.
נפתחת הדלת, נכנס הרקדן (קלווין וו). שני הרקדנים לובשים חולצות מכופתרות אפורות ומכנס טייטס צמוד קצר. הוא והיא קרובים, צמודים זה לזו, התנועות איטיות, תנודות מלטפות של היד, כל אחת בתורה. הצלילים ברקע עדינים, עירוב של צלילים, קולות רחוקים, נקישה, קול שירה, משהו גדול השתלט על החדר. צעקה פתאומית וחדה של הרקדנית, שתיקה. הסתכלתי סביב וכל המבטים נשאבו אל נקודת מגוז אחת בה עמדו הרקדנים.
הרגשתי כאילו שהחזקתי את נשמתי מספר דקות, ואז לקחתי נשימה עמוקה. אני כאן, בחדר הזה, מרגישה כמו חלק מהתפאורה שלהם. משתדלת לא לנוע יותר מידי בכיסא כדי לא להפריע. ניתן לשמוע כל רחש בחלל, כך שאם אחליף את תנוחת רגליי אני עלולה להרעיש ולהפר את סדר הצלילים המדויק שמחכה להישמע.
לכל צליל יש משמעות, וכל ניואנס בתזמון מדויק. תנועת הגוף והסאונד משלימים אחד את השני בצורה מושלמת. הניסיון לפענח את הקשר בין שני הרקדנים לבין הכוראוגרפים היא מרתקת ולפעמים נדמה שישנם ארבעה רקדנים. פישוף וצוק יושבים מאחורי העמדה וכמו צופים בגרסה הצעירה יותר שלהם, של מה שהיו לפני כמה שנים. לא בדיוק ברור אם זו הייתה כוונתם, אך זהו היופי באמנות, שכל אחד יכול לפרש אותה בדרכו.
[caption id="attachment_5626" align="aligncenter" width="745"]
כרמל בן אשר, רקדנית בעבודת המחול "החדר השרוף". צילום: אפרת גולדמן[/caption]
לרקדנים וו ובן אשר, יחסים אמביוולנטים של קרבה וריחוק. בתחילה נעים כאחד, ובהמשך מתרחקים כל אחד לצד אחר של החדר. הם צועקים שוב ושוב במהלך ההופעה: "פליקס!", "סופי!" כביטוי לדאגתם אחד לשני. בהמשך לוקחים הרקדנים אבני צור וטומנים אותם בפיהם. הם נעים בתנועה סיבובית כך שאין אחד מהצופים שיפספס את מבט עיניהם החודרות.
הרקדנים משתמשים במימיקה להביע את תחושותיהם, ועם כל תנועה משתנה הבעת הפנים. הרגשות מחלחלים והצופים נשאבים יותר ויותר עמוק אל תוך הנפש שלהם. בשלב מסויים, הרקדנים חלפו קרוב אליי תוך תנועות ידיים קטנות, חשתי רתיעה, אך עם זאת אי אפשר שלא להיות חלק מהמתרחש. עיצוב החלל לא מאפשר להתחבא, אני שם, נוכחת ביצירה שלהם.
הרקדנים והכוראוגרפים קדים קידה וההופעה מסתיימת. מרשה לעצמי לקחת נשימה עמוקה ומבינה שבקושי נשמתי בשעה האחרונה. עבודת המחול הזו מציפה תכנים ומחשבות הרבה לאחר שהעבודה הסתיימה. נסחפתי לעולם אחר.
עבודת המחול מתארחת במרכז לאמנות עכשווית (CCA), רחוב צדוק הכהן 2, תל אביב, כחלק מפרויקט משותף עם N.B.K (ארגון ללא מטרות רווח וגלריית אמנות, Neuer Berliner Kunstverein) בברלין- "תנאים למחוללות פוליטית". התערוכה נפתחה ב-17.11.16 ותימשך עד 07.01.17. במסגרת התערוכה יתקיימו שתי הופעות נוספות של "החדר השרוף" ב- 26.12.16 וב- 29.12.16.
"החדר השרוף"
כוריאוגרפיה: נועה צוק ואהד פישוף
רקדנים: כרמל בן אשר וקלווין וו
מוסיקה וטקסטים: אהד פישוף
תלבושות: ארי נקמורה
תאורה: דני פישוף
