החלטות לשנת 2021

יוסי למל, מרצה במחלקה לתקשורת חזותית, HIT

קשה לא להתפתות לשימוש בדימויים אלימים, במיוחד בתור סטודנטית לעיצוב שלעתים המרצים מבקשים ממנה להימנע מאבסטרקט. ובכל זאת. רוצים ליצור דרמה? אל תביאו אותה באישה העירומה, המסכנה והמסוממת. תביאו אותה בחומר, בצבע ובמשיכות המכחול.

אורי מאיר, תקשורת חזותית

מתוקף היותי צעירה ממוצעת שחיה בשנת 2021, לעיתים קרובות אני צורכת באינטרנט תכנים ויזואליים כמו אופנה, מוסיקה, וידיאו, קליפים, מימז, קעקועים ועוד. במקרים רבים, אני שמה לב שהתכנים הללו כוללים דימויים שמוגדרים בעיני כרעילים, מורבידים ואלימים (דם, סכינים, מזרקים, מספריים, חפצים חדים, בעלי חיים ארסיים, איברים כרותים או מעוותים וכדומה). 

האמת, אני לא מאשימה את היוצרים שבחרו להשתמש בדימויים כאלו. להפך, אני די מבינה אותם. אחד המאפיינים של התקופה הפוסט מודרנית הנוכחית הוא שהדימוי איבד מהערך שלו. אנחנו רגילים לצרוך סרטונים של כלבים עזובים ומסכנים לצד פרסומות ליוגורט, טקסטים טרחניים על פוליטיקה ומוסר לצד פוסט של מישהי זרה שמתלבטת מה כדאי ללבוש היום למשרד, וכל זה קורה בזמן שאנחנו שומעים מוסיקה או שקועים בתכנית רדיו עם עולם דימויים אחר לגמרי.

זוג

ראינו הכל. השקיעות הן בנאליות, הפרחים ילדותיים וים זה קלישאה. ואף אחד לא רוצה להיות קלישאה. בשביל זה יש לנו את האלימות, שתמיד תעורר בנו רגש. אני לא רואה את זה משתנה בזמן הקרוב. עולה בדעתי שאולי זו הסיבה שבגללה משתמשים באותם דימויים שוב ושוב בלי הצדקה. אלימות כשלעצמה היא לא קיטש, אבל לדעתי היא הופכת לקיטש כשמתחילים להשתמש בה כדי לברוח מבנאליות. ולכן, הצבתי לעצמי אתגר להמנע משימוש יתר בדימויים כאלו.

זה מאתגר במיוחד בתור פריקית לשעבר שמתחילת תקופת הנעורים מושפעת מאוד ממוסיקת רוק כבד ומטאל, מוסיקה שהגיעה מהשוליים, שהתכנים והשפה החזותית שלה משתדלים לצעוק “מוות” באופן הכי לא מרומז שיש, וגם בתור מישהי שתמיד אהבה ושאבה השראה מהתרבות הפופולרית באופן כללי. קשה לא להתפתות לשימוש בדימויים אלימים, במיוחד בתור סטודנטית לעיצוב שלעתים המרצים מבקשים ממנה להימנע מאבסטרקט. ובכל זאת. רוצים ליצור דרמה? אל תביאו אותה באישה העירומה, המסכנה והמסוממת. תביאו אותה בחומר, בצבע ובמשיכות המכחול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *