מרחוב הוֹזַ'ה, ווסְפּוּלְנה ומַארְשָׁלְקוֹבְסְקַה
נסעו עגלות… עגלות יהודיות…
רהיטים, שולחנות ושרפרפים,
מזוודות, צרורות,
מטלטלים, ארגזים ונעליים,
חליפות, תמונות,
כלי-מיטה, סירים, שטיחים
ציפוי קירות.
וישניאק, צנצנות,
כוסות, צלחות, קומקומים,
ספרים, צעצועים והכל
נוסע מרחוב הוז'ה לשְׁלִיסְקַה.
במעיל בקבוק וודקה
חתיכת נקניק
בעגלות, ריקשות ועגלות משא
החבורה הקודרת נעה…
ומשליסקה וניסקה
שוב כל אלה נסעו.
רהיטים, שולחנות ושרפרפים,
מזוודות, צרורות,
כלי-מיטה, סירים – רבותי
אבל כבר ללא שטיחים.
אין סימן לכלי-כסף
וכבר הוישניאק איננו
חליפות ומצעים
וצנצנות, תמונות.
נותרו כבר בשליסקה
כל אותן קטנות,
במעיל בקבוק וודקה
וחתיכת נקניק
בעגלות, ריקשות ובעגלות משא
חבורה קודרת נעה.
שוב את ניסקה עזבו
כולם לבלוקים הלכו.
אין רהיטים ושרפרפים,
סירים וגם צרורות.
אבדו הקומקומים,
ספרים, מיטות, צנצנות.
הלכו אי-שם לעזאזל
החליפות, הצלחות.
יחד אל תוך הריקשה זרוק זאת…
מזוודה ומעיל יש,
יש בקבוק תה,
סוכרייה נגוסה.
ברגל, ללא עגלות
צועדת חבורה קודרת…
אחר כך מהבלוקים לרחוב אוסְטרוֹבְסְקַה
נוסעים בדרך היהודים
ללא צרורות, מטלטלים
ורהיטים או שרפרפים,
ללא שטיחים, קומקומים,
ללא צלחות, צנצנות,
ביד עם מזוודה אחת
צעיף חם… זה הכל,
בנוסף בקבוק של מים
ותרמיל צד עם כתפיות,
תוך דריכה על חפצים – עדרים
בלילות הלכו ברחובות.
אל הבלוק מאוסטרובסקה
ביום סגריר הלכו בזמן השקיעה –
מזוודונת ותרמיל צד,
דבר לא נחוץ עכשיו –
ישר… ישר בחמישיות
בצעדה הלכו ברחובות.
לילות צוננים, ימים קצרים יותר,
מחר… אולי מחרתיים…
לשריקה, צווחה או פקודה
שוב היהודים בדרכם…
ידיים חופשיות ורק
מים עם כדור חזק…
מהאומשלג לאורך העיר,
הלאה, עד לרחוב מָארְשַׁלְקוֹבְסקַה,
צומחים בבתים הריקים
חיים, חיים יהודיים
בתוך בתים נטושים,
נערמים צרורות,
חליפות ושמיכות,
וצלחות, ושרפרפים,
מוקדי אש עדיין מהבהבים,
מונחות הכפות ללא שימוש,
זרוקות שם בחיפזון
תמונות משפחתיות…
פתוח עדיין הספר,
מכתב בחצי משפט… "לא טובה",
כוס מים לא שתויה עדיין
וקלפים במחצית המשחק.
הרוח מבעד לחלון מטלטלת
שרוול כותונת קרה,
מקופלת מונחת השמיכה
אי-מי התעטף בתוכה,
מונחים החפצים ללא בעלים,
עומדת דירה מתה,
עד אשר את החדרים ימלאו
אנשים חדשים: "ארים"…
את החלונות הפתוחים יסגרו,
יתחילו חיים חסרי דאגות,
את המיטות יציעו
עם שמיכות יהודיות,
את הכותנות יכבסו
את הספרים לאצטבות יכניסו,
את הקפה מהכוס ישפכו,
משחק הקלפים במשותף יסיימו.
רק בקרון כלשהו
יוותרו:
בקבוק שלא גמרו
עם גלולה חזקה…
ובליל האימה, לכשיבוא
לאחר ימי כדורים וכידונים,
יצאו מן המזוודות ומהבתים
כל חפצי היהודים.
וידלגו בקפיצה מבעד החלונות,
ילכו ברחובות,
עד יתאספו בכבישים
מעל פסי הרכבת השחורים.
כל השולחנות והשרפרפים,
מזוודות, צרורות,
חליפות, צנצנות,
צלחות, קומקומים.
ייעלמו ויאבדו,
איש לא ינחש, מה פרוש
שכך חפצים נעלמו,
ולא יראם עוד איש.
אולם על שולחן בית המשפט
(אם האמת תנצח)
תוותר הגלולה
כהוכחת האשמה
[separator type="space"]
מתוך "אשר קראתי למתים", בתרגומה של הלינה בירנבאום, בהוצאה עצמית, 2018
תגיות