האמנית ענת ויז׳ייה והמשוררת שלומית כהן אסיף חברו זו לזו ויחד בראו עולם חדש. שילוב הציורים של ענת והשירים של שלומית חודר הישר לתוך נבכי תת-המודע בתערוכתן המשותפת. התערוכה "שתי נוצות כנף" מוצגת בימים אלה בגלריה ויטרינה, HIT.
גילי רז, עיצוב תקשורת חזותית
היי ענת, ספרי לנו על עצמך
אני ענת, אמא למיה ואלה, ציירת ומעצבת פנים. תמיד ידעתי שאני רוצה לצייר, ובגיל 20 התחלתי ללמוד בצורה יומיומית, שעות על גבי שעות.
שני מורים עיצבו את השפה החזותית שלי – בין ריאליזם לדמיון ובין פיגורטיבי למופשט. המורה הראשון היה הרולד רובין שהייתי מאוד קשורה אליו. בשיטה שלו לא מסתכלים על הקנבס בכלל, העיניים רק על המודל, ועם השנים נוצר סנכרון בין העין לבין היד. זו הייתה חוויה לימודית מהממת. נסעתי לברצלונה, ציירתי בצורה הזאת וכולם השתגעו ממני. הציור היה נורא חושי וחי, אחר. כשחזרתי לארץ חיפשתי מקום לרשום בו. מצאתי את בית ספר "התחנה" של ארם גרשוני והתחלתי לצייר. האנשים (גם חסרי הנסיון) מסביבי ציירו בצורה שונה מאוד משלי, נורא מדוייק, ואני הרגשתי שנשארתי מאחור. לאחר מכן לא ציירתי במשך עשור. חזרתי לאוניברסיטה ללמוד תולדות האמנות והמשכתי בעיצוב פנים.
ואז נפרדתי מאב בנותיי ובשלושת החודשים הראשונים פשוט הקאתי ציורים, בלי תכנון כלל. פתאום ראיתי ששתי השיטות שלמדתי התחברו ונולדה שפה חדשה. זה משהו שלאט לאט הבשיל, כנראה שהיד שלי למדה בתקופת הלימודים וזכרה, ולקח זמן עד שהצלחתי ליישם. מכלום יצרתי מסע של ציורים. התקבלתי להציג ביריד ״צבע טרי״ וזה נתן לי בוסט מבחינה רגשית ומקצועית. מאז אני רק בציור.
התערוכה "שתי נוצות כנף" היא שילוב של ציורייך עם שירים של שלומית כהן אסיף. ספרי לי על הקשר ביניכן
מאז שהייתי קטנה שלומית תמיד היתה ברקע. היא ואמא שלי הכירו בצבא, בסיני, הן היו חברות מאוד טובות. אמא שלי הייתה גרפיקאית בתקופה שעוד היו עובדים עם טוש. שלומית הייתה מגיעה אלינו לבית בלי להודיע ותמיד שמרנו על קשר. היא היתה מביאה לאמא שלי כמות של ספרים שכתבה עוד מהתקופה שהייתה מכונת כתיבה, ואני ואחי היינו מסמנים על גבי הספרים ושואלים אותה שאלות תמימות של ילדים. שלומית המשיכה לשלוח לנו ספרים עד גיל מאוד מאוחר, כשהתמימות שלנו כילדים כבר השתנתה.
תמיד רציתי לעשות משהו יחד איתה, אז כשנתקלתי בקול הקורא לתערוכות בגלריה ויטרינה, מיד ניגשתי לשלומית עם ההצעה לעשות תערוכה משותפת. היא היתה בעננים. היתה לה תקופה מבאסת, היא תמיד הייתה קוראת את השירים שלה לקהל רחב, אבל מאז תקופת הקורונה והמלחמה הכל נעצר, וההצעה באה לה בול בזמן.
ספרי לנו על הרעיון מאחורי התערוכה ״שתי נוצות כנף״ ועל ההצבה יוצאת הדופן שלה
בעבר, כששלומית הביאה לי את הספרים שכתבה במכונת הכתיבה, לא היו שם ציורים, היו רק מילים, ואני הייתי חופשיה לדמיין. רציתי לצייר ציורים שהם לא איורים של השירים, אלא עולם ציורים שייצר חוויה כוללת.
בנקודה הזו נפגשנו עם אוצרת התערוכה, תמר לב-און, ופיתחנו את מבנה התערוכה שהוא העולם שלי מול העולם של שלומית. השירים של שלומית מוצגים על קירות הגלריה ומייצרים דרך של קריאה ושל פרשנות, ואילו העולם שלי מנותק משלה, הוא כמו טריטוריה אחרת במרכז החלל.
מתוך הרעיון של ההצבה נולד "האי": סיפור שיצרתי בהשראת השירים. הוא עוקב אחרי ילדה ללא שם שמקבלת הזמנה לנשף שהכול בתוכו מסולף, דברים נראים לא אנושיים. היא בורחת ובסופו של דבר מצליחה להגיע לאי הטרנספורמציה – אי של טבע עם המון ציפורים וחיות – זה האי שמופיע בתערוכה. מגיעות אליו ילדות ונשים שמועלות קורבן לעולם החי. הילדה מתעוררת לאחר מכן מחדש כילדה עם שם, וכך היא משלימה את התהליך.
הציורים בתערוכה חלקם פיגורטיביים ועוקבים אחרי דמויות וחיות מתוך הסיפור, וחלקם מופשטים וקוראים לצופים לדמיין ולהשלים את החלק שלהם בסיפור.
על הקרקע מפוזרים עצים מושחרים שיוצרים את הטריטוריה של האי, מחשבה שהתחילה מאסוציאציה של אבני בזלת. רציתי להשתמש בחומר ולהעביר אותו טרנספורמציה. לקחתי עצים חומים וטבלתי אותם בבלילה של גבס ופיגמנט – נתתי להם מין עור שני, כמו תהליך של תחייה של החומר.
מה משך אותך דווקא לשירי ילדים כמקור השראה לציור?
אני לא חוויתי את השירים של שלומית אף פעם כשירי ילדים, בגלל שקראתי אותם לפני שראיתי את האיורים. אם מנתקים את האיורים מהשירים, השירים שלה לאו דווקא יקבלו את הקונוטציה של שירי ילדים. אלה שירים שיש בהם גם אלימות וקושי. רציתי שיקראו את השירים בצורה שאני קוראת אותם. אף שיר שנבחר לתערוכה הוא לא שיר ילדים. כשהשירים האלה נמצאים בספרי לימוד בבתי ספר יסודיים הם מופיעים יחד עם איור קטן ליד, שלוקח אותם למקום אחר.
האם יש שיר מסוים שהרגשת שהוא מאתגר במיוחד לתרגם לדימוי חזותי? מה הפך אותו למורכב?
בחרתי שירים שיכולתי לראות קשר ביניהם לבין העולם שאני מציירת, לעולם של ציפורים. השיר המכונן מבחינתי הוא "ציפור של אף אחד". זה שיר קשה, שמלמדים בכיתות ו׳. זה שיר על ילד שהורג ציפור, קובר אותה מתחת לאדמה ואומר ״עכשיו את שלי״. כשאני קוראת את זה, אני מפרשת את זה ממש כמו אלימות במשפחה. אבל ילדים קוראים את זה עם ציור חמוד וקטן של ילד שחפר בור. זה היה השיר שדיבר בדיוק על האי שיצרתי, ושאר השירים נבחרו לאורו. את השיר הזה שלומית דווקא פחות אוהבת, היא אומרת שיכלה לכתוב אותו הרבה יותר טוב.
מה הטכניקה והשפה החזותית בציורייך?
אני עובדת בעיקר בשמן ומים, לפי צילומים שאני מצלמת. יש לי ארכיון גדול של צילומים במחשב. אני עובדת המון עם ai, זורקת לתוכו כל מיני צילומים מתוך הארכיון ואז אנחנו מתחילים לעבוד ביחד אני והוא. אחרי תקופה ממושכת הצ׳אט כבר מכיר אותי, והדימויים מתפתחים לאט לאט כי הוא לומד את השפה שלי. בשלב הבא אני מעבירה את הדימוי הראשוני לפוטושופ ומתקנת. נוצר סוג של פינג פונג ביני לבין המערכות האלה. עד שאני מגיעה לדימוי עצמו לוקח המון זמן, אבל אני אוהבת את התהליך הזה כי אני מתעסקת עם תת מודע וזכרונות וזה יוצר מנגנון שלוקח אותך לשם – לעבודה אינטואיטיבית וישירה דרך סינון.
לאחר מכן אני מתחילה לעבוד עם צבעי שמן או מים. התוצאה משתנה מאוד, כי היד שלי לוקחת את הציור למקום אחר מהדימוי הממוחשב, אבל בסיס הדימוי נשאר. לאחרונה הוספתי עבודה עם שעווה לצבעי המים. כשמוסיפים לשעווה שרף של עץ היא הופכת להיות שקופה ממש כמו זכוכית. אחרי שסיימתי ציור שלם אני עוברת עליו עם מכחול דק, ובסוף אני מסיימת עם משיכה של שרף עץ.
האם יש בתערוכה ציור שאת מרגישה שהוא הכי קרוב אלייך?
אני לא יודעת למה, אבל יש משהו עם עבודה בצבעי מים שהוא בשבילי מאוד אינטימי, מספר סיפור. גם כי עבודה בצבעי מים לוקחת לי יותר זמן מעבודה בצבעי שמן. יש משהו באינטימיות של הדף והמכחול שמאפשר משהו יותר חשוף. יש בתערוכה ציור של יונה מתה, שבתוך החזה שלה חבויים שירים. לקחתי נייר עיתון, קצת שפשפתי והדבקתי בתוך החזה שלה ואף אחד לא שם לב לזה. מבחינתי הדימוי מתייחס לציפור שאמורה לשיר, אבל היא מתה. זה דימוי שהגיע מתוך צילום של ציפור שראיתי ברחוב.
לסיום, מה היית רוצה שישאר עם המבקרים שמגיעים לתערוכה?
המטרה שלי היא לפתוח שער למבט פנימה, לתת מודע. להציב מראה פנימית למסע ההתפתחות העצמית שלך. עצם זה שאני לא מציירת את מה שאני רואה, אלא מציירת משהו שהוא מתוך חלום, תת מודע אישי, קולקטיבי, מאפשר לאנשים לעבור מסע פנימי. התערוכה מדברת על עוצמה נשית, גילוי והתפתחות, ואלו דברים שלא תמיד מחנכים אותנו לפיהם. אחרי משבר ורגעים קשים יכולה לבוא טרנספורמציה. משהו נשרף אבל משהו אחר יתעורר מחדש.
אינסטגרם ענת: anatwegier
אינסטגרם גלריה ויטרינה: vitrina_gallery
שתי נוצות כנף
ענת ויז׳יה עם שלומית כהן אסיף
אוצרת : תמר לב-און
גלריה ויטרינה ע"ש ג'וליה מזרחי HIT
שעות פתיחה: א'-ה' 10:00-17:00, שישי 10:00-14:00
נעילת תערוכה : 09/01/26
הכניסה חופשית
